"אני לא הטייפ קאסט של הבונים החופשיים"

מה משותף לסר ווינסטון צ’רצ’יל, שאקיל או’ניל, וולפגנג אמדיאוס מוצארט, מארק טוויין, ג’ורג’ וושינגטון, ליאונרדו דה וינצ’י, הראפר ג’יי זי ורון מליכסון? כולם חברים במסדר הבונים החופשיים – ארגון שמצית את דמיונם של חובבי הקונספירציות ותיאוריות הקשר הכי אפלות ברחבי העולם. אחת מהן טוענת שחברי המסדר “המרושע” חברו יחדיו כדי לחתור תחת ממשלות המערב במטרה ליצור סדר עולמי חדש שהמסדר יעמוד בראשו.

“הבנייה החופשית היא סוג של מועדון חברתי שקיים עוד מימים ימימה”, מנסה מליכסון להפריך את תיאוריית הקשר, “בגלל שזה מועדון סגור, ואני לא רוצה להשתמש במילה אקסקלוסיבי, הוא פחות תקשר וחשף את מטרותיו האמיתיות. נכון, יש גם הרבה קונספירציות בקשר אליו. אני למשל נחשפתי אליו מהמקום הכי קונספירטיבי שיש. קראתי ספרים וראיתי סרטים שהציגו את הבונים החופשיים כמי ששולטים בעולם ומחזיקים בסודות הכי שמורים, וכשאתה יודע שמנהיגים, מצביאים ואנשי כוח הם חלק מהמסדר – עניין הקונספירציה מסתדר לך. מה לא אמרו ומה לא ייחסו לבונים החופשיים – מרצח קנדי ועד נפילת מגדלי התאומים. בגיל 21, כשהתחלתי להתעניין בנושא, הייתי משוכנע שהבונים החופשיים שולטים בעולם”.

הסודיות מעצימה את תחושת המסתוריות.

“זה ארגון שמטרתו היא בדיוק ההיפך ממה שחושבים – לתת לך כלים לשפר את עצמך כבן אדם כדי שתוכל לשפר את הסביבה שלך ולהפוך אותה לטובה יותר. בין השאר, הארגון מאמין בצדקה ובעזרה לקהילה. יש הרבה בונים חופשיים שתורמים זמן וכסף לילדים במצוקה, לנשים מוכות, לניצולי שואה ולבתי אבות. אנחנו מפעילים עמותות, למשל גן הילד בגן האם היא עמותה שהבונים החופשיים אימצו. הלשכה שלי מעניקה מלגות לימודים לילדות ממשפחות קשות יום מרכסים. כל לשכה – ויש שש כאלה בחיפה – נותנת את המעט שלה בתקווה שנוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר”.

מליכסון, 36, נראה יותר כמו בייקר על הארלי דייווידסון, עם זקן עבות ועם קעקועים המקשטים כל פיסת עור, מאשר בונה חופשי שלובש חליפה ועניבת פרפר למפגשים של המסדר. משלח ידו – מקעקע – מתייג אותו כסטריאוטיפ של סקס, סמים ומטאל, אך הוא שובר את הסטיגמה.

“אני איש של ניגודים, איש של בית, שקט ורוגע”, הוא מספר, “אני לא שותה אלכוהול, מעולם לא ניסיתי ולא טעמתי אפילו לגימה של בירה. אני לא מעשן סיגריות, על סמים בכלל אין מה לדבר. אני סחי בקטע מטורף. בעבר זה היה קטע של אגו, היום זה כבר קטע עקרוני – תמיד להישאר בראש צלול, נפש בריאה בגוף בריא, אף פעם לא לאבד את המודעות שלך. אני לא צריך לתפוס ראש. כשאני יוצא עם חברים לפאב וכולם שותים בירות ואני מיץ תפוזים, עדיין יוצא שאני הכי שרוט שם מכולם. אני לא צריך את הדברים האלה בשביל להיות בראש טוב. תקראי לזה ‘היי בנטוראל’, תקראי לזה ‘ערוץ הילדים’, זה לא מעניין אותי”.

רון מליכסון בסטודיו. "המקצוע יותר בחר בי מאשר אני בו" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

חולה על כדורגל

כשהיה בן שנתיים עברו הוריו של מליכסון מתל אביב לחיפה ומאז הוא מאוהב. הוא גר כבר ארבע שנים ברחוב הגיבורים בשכונת תל עמל, לפני זה התגורר במשך שמונה שנים בהדר, ואת ילדותו העביר בשכונת רוממה החדשה. בצבא הוא היה קרבי – בגדוד הצנחנים 890.

“הייתי קלע, לא כזו שמתחתנים איתה אלא כזה שצולף למטרות רחוקות”, הוא מספר, “ממש אחרי השחרור עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, ואז איכשהו נחשפתי לתחום הקעקועים. להגיד שזה היה החלום שלי? ממש לא. המקצוע יותר בחר בי מאשר אני בו, כי לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם החיים שלי. אהבתי להתקעקע, אז יום אחד הגעתי למקעקע בגרנד קניון, בחור בלונדיני בשם ויקטור, הבאתי לו סקיצה שציירתי והוא התרשם לטובה, ראה שיש לי כישרון והציע לי להתלמד אצלו. תמיד ציירתי, מגיל אפס. אבא שלי ידע לצייר טוב ואמא שלי היא ממש אמנית, אז זה בגנים. תחום האמנות העיקרי שלה הוא מגזרות נייר. אני מדבר על דברים ברמות דיוק שהיא עושה עם סכין מנתחים. עבודות גדולות עם המון פרטים קטנים, אבל זה תחביב ולא מקצוע. אמנם לא למדתי אמנות אבל אני מבין את החוקיות, מבין פרספקטיבות. ההצעה של ויקטור נפלה כרעם ביום בהיר, ומיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי, זה באמת התאים לי מאוד. בחשש קל הלכתי להתייעץ על כך עם ההורים, ולהפתעתי הם פרגנו בטירוף. אחרי שנה פלוס נהייתי מקעקע ומאז אני בתחום – כבר יותר מ־13 שנה. עבדתי בכמה סטודיואים בעיר, ובשלוש וחצי השנים האחרונות יש לי סטודיו משלי – דובדבן קעקועים ברחוב נורדאו בהדר. אין כמו להיות עצמאי. זה הכי כיף בעולם. אין לזה מחיר – שאין לך בוסים, שאתה אחראי על מערכת השעות, שיש לך את הלקוחות שלך. זה שווה הכל”.

אמא שלך חזרה לתל אביב. לא חשבת לעזוב איתה?

“בשום פנים ואופן לא. אני אוהב את חיפה ברמות אחרות. אמא שם, אני פה, וטוב לי המרחק הזה. אני כולי חיפאי. כולם תמיד אומרים לי שאני צריך לעזוב בגלל הסטודיו, וסביר להניח שזה נכון כי אצליח שם הרבה יותר, אבל אל”ף – אני לא סובל את תל אביב, ובי”ת – אני אוהב את חיפה יותר מדי. בכל פעם שאני נוסע לאמא שלי לסופ”ש, בדרך חזרה, כשבאזור עתלית אני מבחין במגדל של האוניברסיטה, יוצאת לי אנחת רווחה של ‘חזרתי הביתה’. אפילו שזה לחליסה, אין על חיפה”.

למה לגור בחליסה?

“בזמנו היתה לי חברה והגענו לשלב שבו רצינו לעבור לגור ביחד. חיפשנו דירות ולא ראינו דברים מעניינים, עד ששמענו שיש דירה ברחוב הגיבורים. חשבנו שמה כבר יכול להיות אם נלך לראות, הרי ברור שלא ניקח את הדירה כי היא בפאקינג תל עמל. נכנסנו לדירה והתאהבנו. אחלה דירה – גדולה, מרווחת, משופצת ויפה. האקסית שלי החליטה שהיא רוצה לגור פה. מאז נפרדנו ואני נשארתי בדירה. אני ממש אוהב אותה. עד היום זו אחת מהדירות הכי כיפיות שהיו לי, גם מבחינת האזור. השכונה היא לא כזו נוראית כמו שעושים ממנה מבחינת מוניטין. אין אנשים מפוקפקים, יש שקט, יש לי תמיד חנייה מתחת לבית ואני קרוב במרחק של חמש דקות לכל מקום. זו עדיין חליסה, אבל היא הרבה פחות נוראית ממה שחשבתי שתהיה”.

מה הסיפור של הקעקוע על הרגל שלך – דמותו של אריק איינשטיין עם הכתובת “ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים עכשיו ת’לב”?

“זה הגיע מאבא שלי שהיה דרום אמריקאי. הוא הגיע לארץ בשנות ה־20 לחייו וגר בתל אביב. החברים שלו הכניסו אותו לכדורגל ולכדורסל, והוא נהיה אוהד. להיות אוהד של הפועל תל אביב זה הדבר הכי לא שפוי בעולם. זה מגיע אליך אך ורק מהבית. אתה לא קם יום אחד ומחליט לאהוד את הקבוצה. זה מועדון שהוא פח, האוהדים שלו נועדו לסבול. פעם הייתי פנאט – הלכתי למשחקים מגיל צעיר מאוד, נסעתי אחריהם, ותחשבי שתמיד הגעתי מחיפה לשער 5 של השרופים באיצטדיון בלומפילד. בצבא היה לי אישור קב”ן לצאת לכל משחק. הייתי מאוד מאוד בתוך זה, ברמה לא פרופורציונלית ולא בריאה, עד שאבא שלי נפטר. זה הכניס לי פרופורציות לחיים, זה הכניס לי חתיכת כאפה, ומאז מיתנתי את עצמי, כמעט בכל דבר. אז גם עברתי לגור לבד כי אמי חזרה לתל אביב והייתי צריך להחזיק את עצמי. לא היה לי זמן וכסף ללכת לכל משחק, אז בהדרגה הבנתי שזה כבר לא נורא לפספס משחק. פעם הייתי מוכר את המשפחה שלי בשביל משחק, לא הייתי מגיע לחתונות. היום אני עדיין הולך לכל המשחקים, אבל אם אפספס משחק לא אקח את זה קשה כמו פעם. זה כיף, זו התפרקות, מגיע סוף שבוע וזה המקום לפרוק את כל האמוציות, את כל מה שהצטבר במהלך השבוע”.

רון מליכסון. “אנחנו לא מיסיונרים, אנחנו לא כת" (צילום: חגית הורנשטיין)

כסף, כסף, כסף

מאז גיל 21 כאמור חלם מליכסון להצטרף למסדר הבונים החופשיים בגלל סרט קולנוע שראה והוא אפילו לא זוכר את שמו. הוא שקע בקריאה של כל חומר שהצליח למצוא על המסדר אך לא הצליח להשתחרר מסיפורי הקונספירציה.

“היתרון שלי כמקעקע הוא שאני נחשף ופוגש המון אנשים”, הוא מספר, “ובאמת יום אחד נכנס לסטודיו מישהו שביקש לקעקע סמל. אמרתי לו שאני מכיר את הסמל והפצצתי אותו בשאלות טריוויאליות שהוא בטח שמע כבר עשרות פעמים, והוא הסביר לי מה זה באמת בנייה חופשית. עד לפני כמה שנים לא היתה לנו חשיפה בכלל, היום כבר יש הסברה. יש אתר שבו מסבירים מי אנחנו. לפעמים אנחנו מזמינים קהל לבוא, להכיר אותנו ולשאול שאלות. רק לאחרונה התחלנו לעשות ערבי גאלה כדי שאנשים יידעו שהבונים החופשיים זה לא משהו רע אלא משהו טוב. בפועל הבונים החופשיים הוא לא ארגון סודי אלא ארגון עם סודות, והסודות האלה הם עתיקים ביותר. המסדר התחיל מהבנאות הקלאסית של ימי הביניים – בנאים, כאלו שבנו קתדרלות, שרצו לשמור את סודות הבנייה שלהם לעצמם. הם הקימו ארגון שבו הם שמרו על אותם הסודות. מי שהתקבל לארגון היו רק כאלה שהמליצו עליהם באופן מיוחד, וגם אז לימדו אותם את סודות הבנייה המעשית וככה הם התקדמו. לאט לאט זה הפך להיות ממעשי ליותר סימבולי. היום נשמרו הרבה אלמנטים של בנייה, אבל בקטע סימבולי”.

אתה מבין שזה נשמע מופרך לגמרי?

“אנחנו שומרים על כך בסוג של סודיות כי אלה הם הכלים והדרך שלנו. אנחנו נותנים את העזרה לקהילה, ופה מתבטאת החיצוניות שלנו – בזה שאנחנו מנסים לעזור לקהילה. למה שומרים על סודיות? כי אצלנו זה יותר מתן בסתר. יש בונים חופשיים שתורמים למוסדות ואפילו לא מספרים שהם במסדר, לא לוקחים קרדיט. זה באמת ארגון צנוע, ונחשפתי לזה בעצמי. אני בסך הכל שנה וחצי בבנייה החופשית ואני ‘רק מקעקע’. אני יושב במפגשים עם רופאים ועם עורכי דין שחברים כבר 40 שנה במסדר, והם מתייחסים אלי כאילו אני אחד משלהם. אין הבדלי מעמדות, גילאים ומקצועות”.

מה המוטו שלכם?

“המוטו שלנו הוא חופש, שוויון ואחווה. מרגע שנכנסת לזה, לא משנה מה הדת שלך, לא משנה מה המעמד הכלכלי שלך, אתה רק צריך להיות אדם חופשי. הדבר הראשון שאתה נשאל הוא אם קיבלת את אישור הסביבה הקרובה לך. גבר נשוי לא יכול להתקדש לבנייה החופשית בלי אישור של אשתו. היא לא אישרה לך – אתה לא אדם חופשי, אתה לא יכול להיכנס למסדר. באים אליך אנשים הביתה כדי לבדוק שאתה אדם נורמטיבי, שאתה אדם שיכול להתאים”.

לא כל אחד יכול להצטרף?

“לא. הסלוגן של הבנייה החופשית זה ‘Making Good Men Better’. לוקחים אנשים שהם מלכתחילה טובים ודואגים לבדוק שהם טובים. הם עושים את זה בכל מיני דרכים – בודקים שהם באים מהסיבות הנכונות כדי לקבל את הכלים להתפתח ולהפוך לטובים יותר, בודקים שלאנשים יש חופש דעה, מצפון ומחשבה, ששמם הטוב הולך לפניהם, שהם ללא עבר פלילי או היסטוריה מפוקפקת, שהם אנשים ישרים וטובים ושווה להשקיע בהם כדי שהם יוכלו לתת את הטון שלהם ולהפוך אחרים לטובים יותר ולהשפיע על הסביבה שלהם. בודקים הכל. יש ועדות חקירה – זה לא שסתם כל אחד יכול לבוא מהרחוב. בדרך כלל מגיעים עם המלצות. אותי קיבלו מהמלצה. בואי נגיד שאני לא הבן אדם הקלאסי לבנייה החופשית לפני שמכירים אותי כי אני מקעקע. רואים אדם שהולך עם גופייה, מכנס גזור, הרחבת עגילים, רווק בן 36, בטח גם לא יציב. אמנם יש לי עסק שזה סוג של ביטחון שאני כן רציני, אבל עדיין אני לא הטייפ קאסט של הבונים החופשיים. אותי קיבלו בגלל המלצה של מישהו שהיה פעם די בכיר, ובסופו של דבר זה השתלם להם. לא פעם אמרו לי שאם הייתי מגיע בכוחות עצמי, הם היו מרימים גבה, לוקחים את הזמן וחושבים פעמיים”.

זו הדרה.

“זה לא בדיוק ככה, הם זהירים. לא פעם הגיעו אנשים עם כוונות הכי לא טובות. הרבה אנשים יודעים שהבנייה החופשית זו פלטפורמה להצלחה כי הם מפוזרים בכל העולם ויש ביניהם הרבה אנשי כוח. הרבה אנשים יודעים שלהצטרף למסדר ייתן להם מקפצה לעסקים. הרבה פעמים אני רואה אחים בבנייה החופשית שמשתמשים בזה כדי לקדם את עצמם ולא את הסביבה שלהם. בן אדם שנכנס לזה מהסיבה הלא נכונה וחושב שרשת הקשרים הזו תשרת אותו, לא יתרום מעצמו, לא יביא את עצמו לתוך המסדר הזה – די מהר הוא ייפלט החוצה. לא בגלל שמישהו יוציא אותו אלא בגלל שהוא יבין לבד שזה לא בשבילו. הוא יגיד ‘מה לי ולטקסים המוזרים? מה לי ולאנשים האלה שמתכנסים ולובשים פפיון וחליפת ערב?’. יש בבנייה החופשית הרבה פילוסופיה, דיונים על היסטוריה והרצאות, ואנשים שלא באים לשמוע את הדברים האלה פשוט ייעלמו. זו ברירה טבעית של אופי המסדר. ויש עוד חסם אחד שזה כסף. עולה לא מעט להיכנס לזה. לא אגיד בדיוק כמה”.

אלפים?

“זה באלפים, כן. האלפים האלה חוזרים אליך כי מארגנים הרבה מאוד ערבים לטובת האחים, טיולים מאורגנים והרצאות, והכסף שנשאר, שלא חזר בצורה חומרית, עובר לצדקה. הכסף לא נשאר בתוך המסדר ולא משרת איזשהו פונקציונר”.

אתם כת?

“אנחנו לא מיסיונרים, אנחנו לא כת. אנחנו באים כדי לשרת מטרה טובה”.

הסמל של הבונים החופשיים. “כל אחד לוקח את האות G לאן שהוא רוצה"

בין הגלוי לנסתר

בארגון יש 33 שלבים, ומליכסון, לאחר שנה וחצי של חברות, נמצא בשלב השני. איך עוברים שלב הוא לא מוכן להסגיר, רק שזה קשור באופן ישיר לזמן ולרמת ההשקעה. הוא סבור שהיום הוא אדם הרבה יותר טוב, יותר מתון ומחושב, רק בגלל הארגון שעומד מאחוריו. הבנייה החופשית מקפידה לציין שלפני שאתה בונה חופשי, עליך לשים דגש על המשפחה ועל הפרנסה, כי בסופו של דבר הבנייה החופשית זה תחביב.

ומהם הטקסים המוזרים שהזכרת?

“אלה הם בדיוק הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. בינינו, מי שרוצה יכול לגלות היום הרבה באינטרנט. תיכנסי ליוטיוב ותגלי הכל. אנחנו לא מסתירים שום דבר, הכל די גלוי וידוע, אנחנו פשוט לא מדברים על כך, לא מנדבים את המידע. יש ספרים מפורטים ברמה של איפה עומד כל אדם בכל טקס. אבל מה, את לא תביני את הקונספט של הדברים ואת הטקסטים. בהרבה מקרים יש נקודות במקום מילים או מילים מקוצרות. מה שרוצים שיהיה גלוי הוא גלוי, והנסתר הוא מוסתר. יש פה אוקסימורון מסוים בעצם זה שמישהו הדפיס משהו שאמור היה להיות סודי. ברגע שהדפסת הפכת את הסוד לגלוי. מנגד, אתה לא יכול להעביר את הדבר הזה הלאה בעל פה. יש גבול. אפילו את התורה שבעל פה משהו כתב”.

ראיתי טקס ביוטיוב אבל לא הבנתי כלום.

“נכון, את לא תוכלי לדעת אם מה שראית הוא פייק או אמיתי. בטקסים האלה מתקיים סוג של ריטואל קבוע. בכל טקס יש את הלקחים שלו, דברים שאני אמור ללמוד מהם”.

זה טקס חניכה?

“זה יכול להיות טקס חניכה שבן אדם מתקדש לבנייה החופשית וזה יכול להיות עשרות טקסים אחרים. לאדם שנכנס בפעם הראשונה זו חוויה על חושית. זה היה הרגע הכי מדהים שהיה לי בחיים – יותר מבר המצווה שלי, יותר מדברים שעברתי בצבא. זה היה הערב הכי מרומם שעברתי אי פעם. חודש אחרי זה עוד הייתי בשוק מכל מה שהוצג לי באותו ערב – מהטקס, מהלקחים, מהדיבור. הכל היה מדהים. בערב הראשון אתה לא קולט כלום, אבל כשאתה חווה זאת בשנית כצופה מהצד בטקס שנערך כדי לקדש מישהו אחר, אתה מפנים וחווה את זה בצורה אחרת”.

זה משהו מיסטי?

“אפשר לומר שכן. זה משהו פילוסופי, היסטורי קצת, מרגש. יש אלמנטים שאולי בעיני מישהו הם מפחידים. יש מזבח למשל, אבל לא מקריבים עליו חיות קטנות”.

שותים את הדם של חיות בינוניות וגדולות?

“ברור (צוחק). בן אדם נכנס לשם עם כיסוי עיניים ולא יודע מה הוא עומד לעבור עד לשלב מסוים בטקס”.

הקונוטציה של המילה מסדר היא דתית.

“בן אדם שנכנס לבונים חייב להאמין בכוח עליון. זה לא חייב להיות אלוהים עם זקן שאומר לך מה לעשות, וגם לא יגידו לך במה להאמין. אסור בתכלית האיסור לערב דת ופוליטיקה בבנייה החופשית. אין בזה מיסיונריות, אין לך למי להטיף, כולם שווים. אין בודהה, קרישנה, אללה או ג’יזס שאפשר לקדם את האינטרסים שלו. מתייחסים אל האלוהות כאל הבונה העליון של היקום, האדריכל העליון. את יכולה לקרוא לו אלוהים, מישהו אחר יכול לקרוא לזה גורל, קארמה או חייזרים. יש משהו מעלינו שבאמת מניע את העולם הזה”.

יש לכם עניין לגייס כמה שיותר מתקדשים?

“יש עניין להגדיל את המסדר, ומי שרואה עצמו משתלב יכול לפנות אלינו. מעבר לכסף צריך להשקיע גם הרבה זמן. אנשים שעובדים סביב השעון, נשואים עם הרבה ילדים, לא בטוח שיהיה להם את הזמן לזה. לי יש יתרון שאני רווק ועצמאי ומגיע להמון מפגשים – לא רק בלשכה שלי אלא גם בלשכות האחרות. אני נהנה מזה, אוהב את זה, וזה נותן לי מטרה לחיים. אני יכול למצוא את עצמי בעשרה או 15 מפגשים חודשיים. אני יכול להתניע את האוטו, לנסוע לכל מקום בארץ ולהגיע לצורך העניין לאיזה ריטואל בפורטוגזית בבאר שבע. יש בארץ לשכות שפועלות בתשע שפות שונות”.

מה מעניין לשמוע טקס בפורטוגזית כשאתה לא יודע את השפה?

“הקטע המצחיק הוא שאפשר להגיע ללשכה, להיות נוכח בטקס, לשמוע אותו בשפה אחרת לגמרי ולהבין בדיוק מה נאמר שם, כי הדברים שנאמרים הם אותו הדבר בכל שפה. הייתי בלשכה בכפר יאסיף, ראיתי שם טקס שלם שהתנהל בערבית. לא הבנתי מילה וידעתי מה אומרים לזה שהתקדש באותו רגע. הטקסט הזה לא השתנה במשך 300 שנה. ישבו ותרגמו אותו מילה במילה לכל השפות”.

הסמל שלכם מורכב ממד זווית, מחוגה והאות G. מה המשמעות?

“כל אחד לוקח את האות G לאן שהוא רוצה. בגדול היא אמורה לסמל את המילה GOD. לחלק מהאנשים היא מסמלת ג’יאומטריק ולחלק ג’נסיס. יש הרבה מאוד משמעויות. המד זווית מסמל יושר, והמחוגה קובעת גבולות גזרה”.

הבונים עונדים את הסמל, אם זה בסיכה על הדש, תליון או טבעת.

“אני לא עונד את הסמל ביום יום. לי יש סיכה קטנה כחולה על דש החליפה שלי, וזו ההזדהות שלי עם הבונים החופשיים שנרצחו בשואה. אדולף היטלר לא חיסל רק יהודים, צוענים, אסירים פוליטיים וכו’ אלא גם את הבונים החופשיים. הוא ביקש מהם לסגור את הלשכות בכל גרמניה, וכשהם סירבו הן נסגרו בכוח. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשבונה חופשי רצה להזדהות, הוא ענד על הדש פרח כחול ששמו אל תשכחני – Forget me not. זו היתה הדרך היחידה בין הבונים לתקשר, לזהות האחד את השני ואפילו להבריח ולהציל יהודים מהתופת. היום המשמעות של הפרח היא סמלית בלבד, אבל מי שרוצה לכבד את הנרצחים עונד את הפרח”.

בעצם כל אחד יכול לענוד את הסמל. זה סימן הזיהוי היחיד?

“הרבה אנשים עונדים טבעת שלנו והם לא במסדר. אבי ביטר עונד כזו, וזאב נחמה ענד שרשרת שלנו בגלל שהיא נראתה לו יפה, אבל זה לא מספיק. יש דרכים לדעת, בין אם זו סיסמה או לחיצת יד מתאימה. יש דרכים להזדהות ואלו הם הדברים הסודיים באמת. על טקסים תוכלי לראות ולקרוא באינטרנט, אבל לא תוכלי לדעת אף פעם באיזו דרך נעשה זיהוי חבר. אני אראה על בן אדם טבעת, אגש אליו, אלחץ לו את היד ואראה אם הלחיצה היא זהה. אם כן, אשאל אותו שאלה או שתיים שאם הוא לא בונה חופשי הוא לא יידע מה לענות. החשדנות שלנו היא בסיסית”.

מי הם החיפאים הכי מוכרים במסדר?

“יש דמויות חיפאיות מאוד ידועות כמו שבתאי לוי, ראש העיר היהודי הראשון של חיפה שהקים את הלשכה הראשונה בישראל, השופט שלום קסן שהיה נשיא מסדר הבונים בישראל ויש רחוב בעיר על שמו, כמו גם יעקב כספי מחברת הספנות. כיום הנשיא הארצי הוא החיפאי סולימאן סאלם, בנקאי בכיר”.

ולשאלת השאלות – למה המסדר סגור בפני נשים?

“הארגון הזה קיים מימים ימימה, והרצון לשמור על המסורת הוא חזק מאוד. בבנייה החופשית מכבדים מאוד נשים. כמה פעמים בשנה יש יום מיוחד שנקרא ‘יום הרעיה וחג הפרח’. דעתה של האשה היא חשובה מאוד, האשה מוזמנת לעתים ללשכה להרצאות ולאירועים מסוימים. אנחנו דואגים לאלמנות עד ליום מותן. היום כבר יש בעולם לשכות של נשים וגם לשכות מעורבות. הטקסים הספציפיים בישראל מכוונים אך ורק לגברים ולא לנשים. אף אשה עד עכשיו לא אתגרה את הקונספט הזה. אם גבר מכניס את אשתו לבנייה החופשית ויש ביניהם חיכוכים, זה מפר את ההרמוניה שבין האחים”.

והיה אם התפלק לו סוד לאשתו, הוא מוענש?

“אני די בטוח שהבונים משתפים את הנשים שלהם. אם הוא יגלה את הסודות לאנשים מבחוץ, אז כן – יוקיעו אותו מהמסדר. זה מעיד על האדם, וברגע שהוא התחייב על משהו ועובר על החוק אז הוא כבר לא חלק מהבנייה החופשית”.