היום (שישי) בשעה 9:30 ייצא לדרכו בפעם ה-15 מצעד הווטרנים בחיפה. המצעד, שיחל בבית הקרנות בהדר ויימשך לאורך רחוב הרצל, יתקיים בסיועם של עיריית חיפה ומשרד העלייה והקליטה, ויצעדו בו ותיקי מלחמת העולם השנייה לציון יום הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. החיילים והקצינים לשעבר, רובם ותיקי הצבא האדום של ברית המועצות, נוהגים לצעוד במדים מעוטרים במדליות ובאותות מלחמה. במצעד, שיסתיים בטקס במדרחוב נורדאו, ישתתפו ראש העיר עינת קליש רותם, סגנה לזר קפלון המשמש יו"ר הרשות לקליטת עלייה, קונסול רוסיה בחיפה איגור פופוב ושגרירי אוקראינה, בלארוס וקזחסטן בישראל. לרגל המצעד ייסגר רחוב הרצל לתנועת כלי רכב מ-9:30 עד 11:00.
בתוך כך, כ-20 צעירים התאספו ביום שני באולם של הוסטל הגנים כדי להקשיב לסיפורו של חנן לסקוב בן ה-96 – וטרן שנלחם בקרב סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. המפגש אורגן על ידי אלי גולוסובסקי, מנהל עמוד הפייסבוק "וטרנים, גיבורי מלחמת העולם השנייה", שמארגן מפגשי זיכרון בסלון עם וטרנים.
חנן לסקוב
לסקוב נולד בשנת 1923 בחרקוב, אוקראינה, והיו לו שישה אחים, ובהם אח תאום. לאחר שסיימו שבע שנות לימוד עזבו חנן ואחיו התאום פיוטר את לימודיהם בבית הספר כדי לסייע בפרנסת המשפחה בשל מחלתו של אביהם. השניים עבדו כחשמלאים במפעל לטרקטורים, ובשנת 1941, עם פרוץ המלחמה והעברתו של המפעל לעורף באזור הרי אורל, הם התנדבו לשירות צבאי, עברו קורס קצינים מזורז ונשלחו לאוגדה שנלחמה בסטלינגרד.
מגיל צעיר מאוד נודע לסקוב כצייר מחונן, ובשעות ההפוגה הבודדות בקרב בסטלינגרד הוא צייר את מה שראה מסביבו ונתן את הציורים במתנה לחיילים בשטח.
"הגענו לסטלינגרד בשיירות, ואני זוכר שכל השמים היו מלאים במטוסים אדומים", פתח לסקוב את סיפורו, "נהר הוולגה היה אדום מדם החיילים. מי שהצליח להגיע לצד השני של הנהר הרגיש כאילו היה זה נס. סטלינגרד על כל תושביה הופצצה מהאוויר. הקרב התנהל בכל העיר – בבניינים, ברחובות ובסמטאות. כולם נלחמו – חיילים ואזרחים. הדרך היחידה להינצל מירי היתה למצוא קיר לא הרוס ולהיצמד אליו. הנאצים לא לבשו מדים אלא בגדים אזרחיים, והשתמשו בנשים, בקשישים ובילדים כמגן אנושי כדי שלא נירו עליהם. הנאצים היו מתורגלים לקפוץ בזמן שיורים לכיוונם, ולכן הטקטיקה של הצבא האדום היתה לירות בהם בזוגות – אחד יורה למעלה ואחד למטה".
רוצים להישאר מעודכנים?
בחודש הראשון שלו בסטלינגרד נפצע לסקוב שלוש פעמים. לדבריו, את הפציעה הראשונה הוא כלל לא הרגיש בתחילה. שני רסיסים פגעו בו – האחד באפוד והשני בכיס חולצתו שהיה מלא במסמכים אשר מנעו מהרסיס לחדור ללבו אך לא להינעץ בגופו. עם הרסיס הזה המשיך לסקוב להילחם במשך שבועיים עד שנמצא הזמן להוציא אותו. הפציעה השנייה נגרמה מארבעה רסיסים שחדרו לידו. הפציעה השלישית היתה תוצאה של רסיס שפגע בראשו וגרם לו לזעזוע מוח. כאשר פינו אותו מקו האש תהו החיילים שטיפלו בו כיצד הוא נשאר בחיים. במשך חצי שנה היה לסקוב מאושפז בבית חולים צבאי, והרסיס נשאר בראשו עד היום. "אני מרגיש אותו בכל יום", הוא סיפר, "לא קינאתי באוכלוסייה האזרחית – הנשים, הילדים והזקנים – שהופצצו בכל שנייה. למרות הכאבים שמהם אני סובל ללא הפסקה בגלל הרסיס שנשאר בראש, אני הייתי בר מזל".
בזמן שהותו בבית החולים קיבל לסקוב את מדליית העוז. לאחר שהשתקם מפציעתו הוא נשלח לאוגדה עורפית שהיתה אחראית על אספקת ציוד לחימה. בינתיים, בחזית אחרת נפצע אחיו התאום פיוטר באורח אנוש ונפטר בדרך חזרה לבית הוריו. זה קרה בשנת 1944, ולסקוב אמר שבשבילו אחיו נשאר לנצח בן 20 ושהוא תמיד נמצא איתו בלב. אחיו הבכור מירון נהרג גם הוא במהלך קרב בשנת 1945, ומקום נפילתו לא ידוע עד היום. "פתאום באמצע החיים המשפחה נקרעה", אמר לסקוב, "הזיכרון נותן כוחות. היינו שבעה אחים, ולפני המלחמה תמיד היינו ביחד. אחריה נשארנו רק חמישה. היו לי גם המון חברים שנפלו במלחמה. שמחתי מאוד להשתתף בקרבות. זו היתה חובתי כי ידענו מה הנאצים מעוללים לכולם. לא משנה כמה פעמים נפצעתי, היתה בי אמונה שלא יהרגו אותי, וזה מה שהשאיר אותי בחיים. הקרבות בסטלינגרד לא השתוו לשום דבר שעברתי אחר כך בחיים".
ב-9 במאי 1945 לסקוב היה במשרד עם מפקדו. הם שמעו ברדיו את ההכרזה על סיומה של המלחמה. "שתינו כוס וודקה והוא ביקש ממני לא לומר דבר לשאר החיילים", הוא נזכר, "אחר כך הוא ריכז את כולם וסיפר להם. את היום הזה אי אפשר לשכוח".
לאחר המלחמה עבד לסקוב כצייר בעיר הולדתו חרקוב, והוא המשיך לצייר גם לאחר שעלה לארץ. לדבריו, הוא השאיר אחריו שובל של תמונות באורך של 40 ק"מ, כמו 40 הקילומטרים שעברו חיילי הצבא האדום בקרב סטלינגרד: "כשחצינו את נהר הוולגה שאל אותי אחד מהקצינים אם אני יכול לתאר זאת בתמונה. שנים לאחר מכן עשיתי את זה". ציור זה ושאר ציוריו תלויים במוזיאון הווטרנים בבית העולה ובהוסטל גנים שבו הוא גר.
הקרבות בסטלינגרד נמשכו כחצי שנה – מאמצע יולי 1942 ועד לראשית פברואר 1943 – והם הסתיימו בניצחון מכריע של הצבא האדום. קרבות אלה נחשבים לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה. המערכה היתה אחת מהעקובות מדם בהיסטוריה של המין האנושי, ולפי ההערכות נהרגו בה יותר ממיליון בני אדם.
משתתפי זיכרון בסלון עם חנן לסקוב
תגובות