“הילדים שלנו נמצאים במרחבים מופקרים”

הילדים שלנו הם עצובים יותר. זו עובדה. מחקר שהתפרסם בשנת 2018 בארצות הברית חושף כי בשנים 2015-2010 ניכרת בקרב ילדים ובני נוער עלייה משמעותית בנטייה לאובדנות, במחשבות דיכאוניות ובמקרי התאבדות. זו הפעם הראשונה זה 40 שנה של מבדקים – שבהן הקו היה סטטי ורגוע – אשר בה המספרים מדברים על עלייה של קרוב ל־60 אחוז. החוקרים זיהו שהעלייה הגדולה מתייחסת לילידי שנת 2005, חקרו את התופעה, והמסקנות שלהם כלל לא מפתיעות. אותם ילדים וילדות הגיעו לגיל 10 – הגיל שבו רובם קיבלו לרשותם טלפון חכם – והעלייה הדרסטית מיוחסת לעובדה זו ונמצאה קשורה לשימוש ברשתות החברתיות. למעשה, העידן הדיגיטלי מייצר לקטינים מציאות קשה ומאתגרת יותר מאשר בעבר.

התנהלות פוגענית של ילדים שנלווית לשימוש ברשתות חברתיות רווחת גם בישראל, ואצלנו תמונת המצב היא עגומה. אחד מכל שלושה ילדים סובל מדיכאון, ורבים מהם מודים שהם פוצעים את עצמם עד זוב דם – תופעה, כך מתברר, שנפוצה במימדים שלא היינו מודעים להם. סיבה עיקרית לנתונים הקשים נובעת מהחשיפה הגדולה לאינטרנט. אם לא ידעתם, הורים יקרים, האינסטגרם, שרובכם חשבתם שהיא אולי האפליקציה הפחות מסוכנת, דורגה על ידי הילדים עצמם כרשת החברתית המשפיעה ביותר באופן שלילי על תחושת הביטחון שלהם.

אלימות ברשת בקרב ילדים ובני נוער היתה נושא עבודת הדוקטורט של ליאת פרנקו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה והיא עסקה בהיבטים המשפטיים הקשורים לנושא שמעסיק אותה יומם ולילה. “אני מגיעה מעולם המשפט”, מסבירה פרנקו, “אבל כשאת מתמודדת עם תופעה כזו, גם כאמא וגם כאשה, זה קשה. חקרתי היבטים פסיכולוגיים, סוציולוגיים וחינוכיים וניסיתי למצוא פתרונות. אי אפשר להתמודד עם התופעה בעולם המשפט, להיפך – המשפט הוא שיעורי ונותן פתרון רק במקרים מאוד מאוד קיצוניים. הצעתי הצעת חוק על איך אני חושבת שצריך להתמודד עם הנושא, אבל הרבדים בעבודת המחקר שלי היו גם אחרים – תרבותיים, חינוכיים וסוציולוגיים. לא יכולתי לחקור את הנושא הזה בלי לחקור את שאר ההיבטים”.

פרנקו, 44, היא בתם הבכורה של מלי ומשה הר אדיר שנפרדו כשהיא היתה קטנה. היא נולדה וגדלה בקרית אליעזר. אביה, שהיה מוכר בעיר כאוהד מושבע של הפועל חיפה, כסוכן שחקנים וכבעל פאב, ייעד לה ללמוד משפטים בלונדון, וכדי לא לבזבז זמן לאחר השחרור מהצבא הוא הציע לה לנסוע למשפחתם הענפה בארצות הברית כדי לשפר את האנגלית. לאנגליה היא הגיעה רק כתיירת, אבל בארצות הברית היא נשארה במשך 12 שנה שבהן עשתה שני תארים – בתקשורת ובעריכת דין – באוניברסיטת UCLA היוקרתית, התחתנה עם אריאל פרנקו, נצר למשפחת קבלנים חיפאית, ולפני 14 שנה נולדה להם מאי. הם שבו ארצה, התמקמו בכרמליה ונולדו להם עוד שלושה בנים.

איך עברה הילדות כבת לאבא מוכר כל כך בעיר?

“לא הבנתי את זה, לא חשבתי שיש לי גישה לכך. קבלי סיפור מקשר לנושא מהילדות שלי. למדתי בבית הספר דרור, ובכיתה ג’ הבריון של השכבה, שמאז גדל והפך לעבריין מוכר, נטפל אלי ואל אחי שצעיר ממני בשנה. כל יום אחרי בית ספר הוא חיכה לנו בדרך הביתה, והמפגש כלל מכות והצקות. הוא תמיד חיכה לנו בגן המשחקים באיזו פינה והתנפל”.

איפה היו ההורים שלך בתמונה הזו?

“ילדים לא מדברים, וזה מתקשר לנושא שבו אני עוסקת. מה, אני זאת שמציקים לה, שמרביצים לה? אני לא אומרת כלום. זו לא היתה אפיזודה ארוכה אבל היתה לה נראות, ותיכף תביני על מה אני מדברת. אחרי כמה ימים שבהם העניין חזר על עצמו מצאתי פתרונות. יום אחד אמרתי לאחי שנחזור הביתה בדרך אחרת, למחרת הצעתי שנישאר בבית הספר חצי שעה נוספת וביום השלישי ביקשתי מהמנהלת ללוות אותנו. היא אהבה אותנו – הייתי כזו חננה בננה שכל המורים אוהבים – אז הבקשה שלי לא נראתה לה מוזרה. הצלחנו לתעתע בו. הנקודה היא שזו יכולה היתה להיות אפיזודה טראומתית, אבל היא לא היתה כזו כי טיפלנו בה. לא משנה איך, אבל היתה לנו דרך פעולה – אם זה להתחמק מבחינת המיקום ואם זה להתחמק מבחינת הזמן. בסוף הוא נטפל למישהו אחר. כשאני נכנסת כיום לבתי ספר לדבר עם תלמידים זה הסיפור שאני מספרת, אבל אני מיד אומרת שהאלימות ברשת היא שונה לגמרי. אין מקום, אין זמן – זה כל הזמן. אין חופש גדול שבו את בורחת אל הסבתא ואף אחד לא מוצא אותך. את חשופה כל הזמן, וברגע שאת הופכת להיות קורבן אין לך דרך פעולה כמו שלי היתה. אני הצלחתי להתמודד עם הדבר הזה”.

לאלימות היתה נראות ובכל זאת לא סיפרתם כלום?

“נכון, ראו עלי שריטה, ראו גם את התיק הקרוע של אחי. אני לא זוכרת שאמרנו שאנחנו נפגעים, אבל ביום הרביעי אמא שלי הגיעה לקחת אותנו מבית הספר. הסממן הפיזי שראו עלי הוא מה שמבדיל ביני לבין נפגע אלימות ברשת”.

כשחזרתם לארץ עסקת בעריכת דין?

“יש לי תחביב של מבחני לשכה. עברתי את המבחן של קליפורניה, את המבחן של ניו יורק וכשחזרתי לארץ עשיתי את המבחן של ישראל. עשיתי התמחות ועבדתי קצת כעורכת דין עצמאית, אבל אין לי קיבה מברזל ואני יותר מדי אמפטית. בקיצור, זה לא בשבילי. נכנסתי להיריון שני וילדתי את נועם שהיום הוא בן 11. חופשת הלידה היתה משעממת, רציתי להמשיך ללמוד ובחרתי בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הציעו לי להיות דוקטורנטית, אבל המרחק הכריע ונרשמתי ללימודי תואר שלישי בחיפה”.

איך בחרת את הנושא לדוקטורט?

“בשנת 2007 נושא אלימות ברשת היה ממש בתחילתו, והגעתי למנחים שלי ד”ר חאלד גנאים ופרופ’ שולמית אלמוג עם הרעיון. גנאים שאל מה זה קשור למשפטים ועניתי ‘הו, באמת אין קשר, אבל זה לא אומר שלא צריך להיות’. נוצר ואקום מאותה השנה שבה התחלתי לחשוב על זה ועד עכשיו – ואקום שעולם המשפט לא נכנס אליו. אני לא מאמינה שילד צריך להיכנס לכלא בגלל העברת תמונה, אבל אני כן חושבת שמערכת המשפט צריכה לעשות איזשהו סדר ולהגדיר מהי ההתנהגות המסוימת שאנחנו לא מוכנים לסבול אותה כחברה. גם אנשי החינוך, ההורים ורשויות האכיפה – אף אחד בסקאלה הזו לא יודע בדיוק מתי זה עובר את הרף הפלילי. אפשר גם להחליט שכלא זה לא פתרון. כשנחליט מהי ההתנהגות שאנחנו רוצים להגדיר כפלילית אפשר ללכת לאמצעים אחרים כמו עזרה לקהילה, שירות לציבור, טיפול או ייעוץ, כי הרי מדובר פה בעבריינות לכל דבר. בשנת 2014 עבר בכנסת חוק הסרטונים של ח”כ יפעת קריב שמטרתו היא להתמודד עם אלימות רשת, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער. המחוקק זיהה שיש פה תופעה שצריך לתת עליה את הדעת ויצר את החוק שקובע כי אי אפשר להפיץ תמונה או סרטון בעלי היבט מיני ללא הסכמתו של המצולם. החוק מזהה שהעניין הוא ההפצה ולא הצילום עצמו, וזה חכם ופרוגרסיבי מאוד. הרבה מדינות בעולם אמרו עליו וואו, אבל דה פאקטו הוא לא נאכף. הוגש מספר קטן מאוד של כתבי אישום, אולי פחות מעשרה מאז שהחוק נולד. אנחנו שומעים בכל יום על סרטונים שמופצים, וזה אומר שהחוק לא נאכף. עוד דבר שהחוק מפספס הוא שהחוק מתייחס רק להיבט המיני. מה קורה אם מתעמרים בילד ואומרים לו ‘שמן, שמן, שמן, שמן’? היה מקרה שבו צחקו על ילד נמוך בן 15 שהוא גמד, והתוצאה היתה שהוא התאבד. החוק מתמקד רק במיניות וזה לא נכון. הצעת החוק שלי אומרת שצריך לדבר גם על כמה רפטטיבית היא ההתנהגות. אם מישהו אומר לאחר ‘שמן’ או ‘גמד’ פעם אחת זה עוד מתקבל, אבל אם מישהו אומר 2,000 פעם ‘אתה גמד’, זה כבר היבט נוסף של כמה רפטטיבית היא ההתנהגות האלימה. היבט נוסף זה ה’לך תתאבד’. הרבה פעמים ילדים מאחלים האחד לשני ‘לך תתאבד, לך תמות’. זה פאנץ’ של אלימות ועידוד לאובדנות שגם עליו אנחנו צריכים לתת את הדעת. יש הבדל בין ‘לך תתאבד’ ל’לך להום סנטר, עמוד על שרפרף שעולה 14 שקל וקשור חבל לטבעת חניקה’. יש כאלו שממש מסבירים לך איך לעשות את זה”.

ליאת פרנקו. "ילדים לא מדברים"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

לא הצילום אלא ההפצה

את חלקו הראשון של הדוקטורט העבירה פרנקו במחקר וחלקו השני התקיים, לפי עצתה של המנחה פרופ’ אלמוג, בריאיונות של תלמידים. פרנקו היתה סקפטית. היא ידעה שתופעת האלימות ברשת קיימת – הרי מדברים על 30-20 אחוז של ילדים בעולם שהם קורבנות – אבל לא נראה לה אז שבבתי ספר “טובים” התופעה הזו מתקיימת. והיא התבדתה.

“התחלנו עם שלושה בתי ספר המוגדרים כטובים בצפון הארץ”, מספרת פרנקו, “אחד מהם בחיפה, מהטובים שיש, ומספר הממצאים שנתקלתי בהם היה כל כך אכזרי ומפתיע לרעה, שמיד הבנתי שזה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי”.

ספרי.

“ילדה סיפרה לי על סרטון שילדה אחרת צילמה את עצמה בחופש הגדול, בין כיתה ז’ לכיתה ח’, ושלחה אותו לבן שאחריו היא חיזרה. למה היא שלחה לו את הסרטון זה לא מעניין, יש אלף ואחד הסברים. ילדות מצלמות את עצמן. הילדה הזו הצטלמה בצורה בוטה מאוד, פורנוגרפית, עם פנים גלויות, והילד או מישהו מטעמו הפיץ את הסרטון. בכל בתי ספר שבהם ראיינתי הכירו את הסיפור הזה, ואפילו יש לילדה כינוי. מבחינתי, גם הילדה שסיפרה לי על כך היא קורבן כי היא רואה איך המערכת לא עוזרת לחברה שלה. 90 אחוז מהילדים שדיברתי איתם הכירו מקרה של אלימות קשה ברשת. ואני לא מדברת על הצקות, על חרם או על הוצאה מקבוצה, שגם הם יכולים להיות קשים מאוד. איפה הבעיה מעמיקה? באיך שאנחנו המבוגרים מתייחסים לתופעות האלה. זהו מקרה קלאסי של חוק הסרטונים כי מדובר פה בהפצה, אבל הוא לא טופל ברשויות האכיפה. זה מה שנקרא ‘טיפול שקט’. אין לי דעה על אם זה טיפול טוב או רע. בית הספר רצה לשמור על השם הטוב שלו. אם לוקחים את זה למשטרה אז מעלים את החשיפה של הנושא ומציפים שוב את הבעיה. הרבה פעמים חוטף הקורבן גל נוסף של שנאה. גם התפשטת, גם רקדת ערומה, גם עשית מה שעשית וגם אחר כך את מגישה תלונה? הילדים, אבל לא רק הם אלא גם המבוגרים, הרבה פעמים נתקעים ב’הסכמה’ – אם היא הצטלמה מרצונה זו הבעיה שלה. אבל המחוקק זיהה שלא ההסכמה עומדת כאן למשפט וגם לא הצילום עצמו אלא ההפצה”.

אם הגישו כל כך מעט כתבי אישום זה אומר שיש הרבה מקרים שכלל לא מטופלים?

“יש המון מקרים כאלה של אלימות רשת קשה שלא מטופלים, ובגלל זה אני אומרת שהמחוקק כנראה פספס בהגדרה. הרי בדרך כלל האלימות מגיעה ממישהו מוכר. הילדים מכירים וכך לרוב גם ההורים כי זה קהילתי, ואז קשה להתלונן. לכן הרבה פעמים פועלים בשקט, וזה גורם לגל קורבנות שני שבעצם אומר לאותם הילדים שהם לבד. אנחנו חיים במרחב נעדר חוק, הרי גם ככה אנחנו לא מספרים למבוגרים מה קורה, ואם אנחנו כן מספרים להם אז לא עושים עם זה שום דבר. אגב, בהקשר לסיפור של הילדה, הגעתי לבית ספר אחר שנמצא במרחק של 150 ק”מ מבית הספר שבו אירע המקרה, וילד שם אמר שהוא מכיר את המקרה. ומה שהכי הדהים – בן דוד שלו שמתגורר בצרפת שאל אותו אם הוא מכיר את הילדה, כי מבחינתו ברגע שהסרטון הוא של ילדה ישראלית אז יש סיכוי שכל הישראלים יכירו אותה”.

איך טיפלו במקרה הזה?

“לקחו את הטלפונים הניידים של כל ילדי הכיתה ומחקו את הסרטון מהווטסאפ. את מבינה שאין הלימה בין הטכנולוגיה לבין התוצאות. הסרטון נמצא כבר בצרפת, והמורה מחקה אותו מהטלפונים של הילדים בכיתה. אני לא מאשימה את משרד החינוך כי אין לו כלים והוא לא יודע בכלל איך להתמודד עם זה. כשאני עושה הרצאות להורים ולמורים אני אומרת שהזמן הוא הנושא קריטי. ככל שאתה נחשף להפצת הסרטון מהר יותר, כך תציל את הילד מהר יותר. היום יש מערך שנקרא 105 אשר מטפל באלימות רשת אצל בני נוער כדי שאפשר יהיה לתפוס את הסרטון ולהסיר אותו כמה שיותר מהר. אם זה עובד או לא עובד – יש לי קצת השגות. לפני שבוע התקשרה אלי אמא וסיפרה לי שהבן שלה קיבל פנייה ממישהי בטינדר ששלחה לו סרטון עירום שלה והוא שלח לה סרטון וידיאו שלו. היא איימה עליו שאם הוא לא יעביר לה 2,000 דולר היא תפיץ את הסרטון. הילד המסכן בא לאמא שלו והיא אמרה לו ובצדק שאסור להם להיכנע לסחיטה. בקיצור, הסרטון הופץ והאמא התקשרה ל־105, אבל בגלל שהילד כבר בן 18 והוא לא קטין הם לא טיפלו במקרה שלו”.

אם ההורים לא מתלוננים מי צריך לאכוף את זה?

“הילדים הם אוכלוסייה חלשה מאוד שאין לה לוביסטים. אין מי שידבר עבורם ואין מי שיחליט איך. בגלל זה התפקיד שלנו כהורים ושלנו כמשפטנים, כמחוקקים וכאנשי חינוך הוא הרבה יותר מסובך מאשר פעם. אנחנו חייבים להבין שהילדים שלנו נמצאים במרחבים מופקרים, ולכן אנחנו חייבים להנגיש להם את זה בצורה הכי טובה שיש – לדבר איתם, לספר להם, להסתכל להם בטלפון וללוות אותם”.

כאמא לארבעה ילדים, מה הגיל הנכון לתת להם מכשיר נייד?

“הרבה פעמים הורים שואלים אותי את השאלה הזו. אני לא נגד, הילדים שלי נמצאים שם. כשליותר ממחצית הילדים בכיתה יש ניידים וכשהם מתחילים לפתוח קבוצות – כיתה ד’ האלופה או כיתה ג’ המנצחת – לא ניתן לדחות את הקץ. ההורים צריכים להיות רגישים מאוד לעניין הכיתתי, כי אם זה יהיה מאוחר מדי זו התחלה של חרם. הילדים עצמם מייצרים את הקבוצות שהופכות להיות משמעותיות כל כך בשבילם. ‘אני שם משמע אני קיים’. ילד, בניגוד למבוגר, לא ייצא מקבוצת ווטסאפ שלא מתאימה לו, כי אם הוא יוצא הוא לא קיים. יגידו עליו שהוא חלש וירכלו עליו”.

ובכל זאת, איך אפשר להגן עליהם?

“כשהילדים שלי מקבלים טלפון נייד אני שם, זה החוזה בינינו. אני לא רואה זאת כחדירה לפרטיות אלא חושבת שזו החובה שלנו כהורים. כמו שלא אשלח ילד בן 6 לבד לגן משחקים חשוך לבד – אני אלווה אותו, אבוא עם פנס ואחזיק לו את היד – כך גם עם הנייד. הוא יודע שאני שם במעקב. לבתי הגדולה אני כבר לא מסתכלת כי בניתי איתה סוג של אמון שמאפשר את הניתוק הזה. היום היא באה אלי בעצמה ומספרת לי על דברים שהיא רואה וחווה. בהמון מקרים היא לא יודעת לזהות אם זו אלימות או לא, אבל היא שואלת. יש לי ילדה שהיא לגמרי ברשתות החברתיות וילד שהוא לא שם בכלל, ברמה של ניתוק מוחלט. יום אחד הוציאו אותו מקבוצה והוא שואל אותי ‘אמא מי זה הוָסֵר?’. הוא בכלל לא היה מודע לכך שהוא הוסר מהקבוצה”.

מה כולל הליווי?

“לא משנה באיזה גיל נתת לילד שלך טלפון נייד, אתה חייב ללוות אותו ולדבר איתו המון על מה זה חבר ומה זה עוקב ומה ההבדל בין חבר במרחב האמיתי לחבר במרחב הווירטואלי. בגיל קצת יותר מבוגר צריך להתחיל לדבר על האלימות ברשת, על מתחזים, על פדופיליה ועל מה זה ניצול. התכנים האלה הם כבר לא זרים להם, ואז לאט לאט אפשר להתחיל בתהליך של ניתוק, שבו כבר פחות נמצאים בתוך המכשיר של הילד אבל ממשיכים לדבר איתו על איפה הוא נמצא. הליווי ההורי מתחלף בהתמצאות ובערנות. זה חשוב כי כהורה חובה עליך לדעת איפה הילד נמצא – האם הוא בפורטנייט, במיינקראפט או באינסטגרם ועל איזה צורך זה עונה כי כל רשת חברתית עונה על צורך אחר. בתי באינסטגרם וזו בעיה”.

האינסטגרם דורגה על ידי הילדים כרשת החברתית שמשפיעה בצורה שלילית על תחושת הביטחון שלהם.

“כשאנחנו היינו ילדות, פעם בחצי שנה היינו מקבלות עיתון מחו”ל, נגיד ‘ווג’, ואני זוכרת את התחושה שלי כשאמרתי ‘וואו, כמה הן יפות, אני בחיים לא אהיה כזאת’. אני זוכרת את זה בתור ילדה. אני יודעת כמה קשה לבנות שלנו היום. הן נמצאות במרחב שבו כל היום הן רואות את הכי יפות בארץ ובעולם שמעלות בכל רגע תמונה שלהן וכולן יפות יפות. התהילה היא במרחק של נגיעה – רק אעלה סרטון ואני שם. התחושה הזו מתסכלת מאוד את הילדות. יש לי המון שיחות עם הבת שלי שבהן אני קודם כל מסבירה לה מה זה Facebook Moment. הן לא מבינות כי מבחינתן המציאות היא מה שמראים להן, מבחינתן איפה שהן נמצאות זה רע ואיפה שהיפות נמצאות זה טוב. ההורים חייבים לדבר עם הילדים כל הזמן כי הם נמצאים במרחב שונה מאוד מזה שאנחנו היינו בו. דבר נוסף שמתלווה לרשתות החברתיות נקרא FOMO, שזה ראשי תיבות של Fear Of Missing Out. זו חרדה חדשה יחסית. יש עוד הפרעה חדשה שנקראת Gaming Disorder ושבה אנשים יכולים לשחק עד המוות. ה־FOMO מדבר על כך שלא משנה איפה אני נמצאת, בכל רגע נתון אני מעלה סטטוס וסטורי שתפקידו בעצם הוא לספר מה אני עושה עכשיו. הבת שלי נמצאת במסיבת פיג’מות שזה מגניב לה, אבל היא רואה ילדות אחרות שנמצאות במקום אחר. תמיד מישהו יהיה במקום אחר וידווח על כך, והתחושה היא שאני מפספס. זו תחושה קשה מאוד כי כנראה אתה לא נמצא במקום הכי טוב”.

הטכנולוגיה הופכת להיות יותר ויותר מתוחכמת ומתייעלת, הגיל של הילדים הולך וקטן. את נגד טכנולוגיה?

“אני לא נגד טכנולוגיה, אני בעד. אבל בעד ערניים, בעד יודעים ועוקבים, בעד עם כלים”.

הורים מן הסתם הם פחות טכנולוגיים ופחות מבינים ברשתות מאשר הילדים, ולרוב אפילו פוחדים ונרתעים. איך הם יכולים לדעת ולהבין דרכי טיפול?

“הכלל הוא מאוד פשוט. ה-כ-ל זה רשת חברתית. אם אתם חושבים שמיינקראפט – משחק שזוכה בהמון פרסים – הוא רק משחק מחשב, אתם טועים. אחד מהמקרים הכי קשים שנתקלתי בהם נוצר שם. היה לי סטודנט שהיה חוקר נוער במשטרה והוא סיפר לי על ילד בן 13 שהתאהב בשחקנית – ילדה בת 14 – וביחד הם מצילים את העולם בעולם הפנטזיה המדהים שלהם, נלחמים ברשע וממש מתאהבים. באיזשהו שלב הילדה אמרה לו שהאויב של היקום זה אחיו בן ה־10, וכדי לנצח הוא צריך להרוג אותו. הם התכתבו על איך ומה, ואז הילדה שינתה ורסיה ואמרה לו שלא יהרוג את אחיו אבל שהוא צריך לאנוס אותו”.

מה?!

“לבכות, נכון? בקיצור הוא אנס את אח שלו ושלח לה את הסרטון. ההורים גילו שזה מה שקרה במשפחה והתלבטו מאוד מה לעשות. הם התייעצו עם עורך דין, פנו למשטרה, וכאן חוקר הנוער שלמד אצלי נכנס לתמונה. המשטרה פשטה על הבית דרך כתובת ה־IP, ושם גרו ילד בן 16, ילד בן 8 והוריהם. המשטרה כמובן חשדה באבא, ובסוף התברר שזה הילד בן ה־16 שהתחזה לילדה בת 14 ובמשך שנה בנה מערכת יחסים. זה יכול היה להסתיים ברצח, זה נגמר ‘רק’ באונס. הרשת החברתית גרמה לכך שאלימות נמצאת בכל מקום, והיא לא קשורה למעמד סוציו אקונומי. אגב, ההורים הם אנשים נורמטיביים לחלוטין – רואה חשבון ומורה”.

ועדיין, איך הם יכולים להתגונן?

“הרבה פעמים ההורים מבסוטים שהילד נמצא במיינקראפט. אין בעיה, זה משחק מעולה שמשרד החינוך אימץ ושעיריית פתח תקווה מפיצה אותו בבתי ספר. זה משחק מדהים שמפתח דמיון, אבל הוא רשת חברתית, וככזו יש לה השלכות. אנחנו כהורים צריכים להבין שיש פה אלימות והתחזות וחייבים להבין שיש סכנה בכל מרחב כזה. אם נבין את הכלל הפשוט הזה נבין שהילד חשוף לתכנים, שבכל רגע נתון מישהו עשוי לפנות אליו ושהוא חשוף להתחזות, לפדופיליה ולדברים לא הולמים, ועל זה צריך לדבר איתו”.

צריך להיות חשדן כלפי כל אחד?

“אם אתה מפתח מערכת יחסים עמוקה, תהיה חשדן. לא כל אחד שאומר שהוא בן 14 הוא באמת בן 14. אבל נניח שכן, מה אתה רוצה ממני? סתם לדבר זה סבבה, אבל אם אנחנו מפתחים מערכת יחסים ארוכה שבנויה על אמון, ושבה אני סומכת על הצד השני ושיש בה התאהבות, אז צריכים להיות חשדניים”.

ליאת פרנקו. "כהורה חובה עליך לדעת איפה הילד נמצא"

לא הלשנה אלא חובה לעזור

פרנקו כאמור נמצאת עם האצבע על הדופק בנוגע לילדיה ולהתנהלותם ברשתות. הם יודעים שאם הם ייתקלו בילד שמתעמרים בו הם יספרו לה בלי לחשוש שזו תיחשב הלשנה אלא חובה לעזור לאותו ילד.

“היה מקרה עצוב מאוד באיטליה לילדה בשם קרולינה פיצ’ו”, מספרת פרנקו, “היא היתה יפהפייה, רקדנית בלט מוצלחת ותלמידה טובה שעזבה את החבר שלה בחופשת הקיץ. החבר הפגוע צילם אותה בקטע מביך של שכרות והפיץ את הסרטון בפייסבוק. האקט הזה גרר אלימות קשה מאוד שאילץ את פיצ’ו להסתגר בחדרה. הוריה חשבו שזה משבר גיל ההתבגרות, עד שיום אחד חברה סיפרה להורים שהילדה שלהם עוברת אלימות קשה ואמרה להם שהם חייבים לעזור לה. הם פנו במכתב לפייסבוק בבקשה להסיר את התכנים הפוגעניים, ואותה הילדה קיבלה ביום אחד 2,600 הודעות פוגעניות בווטסאפ. המעמסה היתה בלתי נסבלת ובאותו יום היא התאבדה. פייסבוק נתבעת בעקבות המקרה הזה. היום יש מנגנון של הודעה והסרה. אם אתה מודיע לפייסבוק שיש אלימות רשת, יש לה 48 שעות להסיר את התוכן הפוגעני. בעולם האוטופי הם צריכים לשאת באחריות. מדינת ישראל היא השיאנית מספר 1 בעולם בשימוש בווטסאפ ובפייסבוק, ואני כהורה דורשת מהם להבטיח לי מקום נקי אם הם רוצים שאסמוך עליהם. החברות האלה לא עומדות בכך. כמות האינפורמציה שמועלת ביוטיוב בכל שנייה נאמדת ב־400 שעות תוכן. החברות לא מסוגלות לשלוט בכל כך הרבה מידע שעובר. אני מאמינה שתוך עשר שנים תהיה לחברות האלה אחריות פלילית נזיקית למה שקורה שם, אך כעת זה לא קורה. כל עוד זה לא קורה, אנחנו נמצאים במרחב שהוא נטוש ומופקר, והתפקיד שלנו כחברה – המחוקק, ההורים, המורים והילדים עצמם – הוא לשים זרקור על המקום הזה. לא מתוך פחד אלא מתוך כוח ומתוך אמונה שאנחנו יכולים להיות שם ושזה יעבוד”.