אחרי שמאות אלפי המבקרים בפסטיבל "החג של החגים" חזרו לעריהם ולכפריהם ונותרנו כאן רק אנו החיפאים עם התחושה המטעה של חיים בעיר פלורליסטית מגוונת שמכילה את כל הדתות והלאומים, כזו שנדמה שהקונפליקט הישראלי-פלסטיני נטש אותה לפני 70 שנה ומעולם לא חזר, ביום חמישי האחרון, קצת לפני חצות, הגיע הרגע שקלקל לי את התחושה הזאת. יצאתי לסיבוב ברים בעיר התחתית ומצאתי אווירה מעולה ברחובות – ברים מלאים עד אפס מקום, צעירים וצעירות מטיילים בין הסמטאות, אוכלים פיצה ושותים בירה, והמטרונית והכרמלית מניידות בליינים מצדה האחד של העיר אל צדה האחר. התרחשות חיפאית שלעין בלתי מזוינת מעניקה זץ של אופטימיות – הנה הנה מבצבץ לו בין רחובות העיר סיכוי לעתיד אחר וטוב יותר.
אבל לצערי, בעיון מעמיק יותר נשקף אלי משהו שדומה יותר לחבית חומר נפץ שאם לא נתייחס אליה ולא נדבר עליה עלולה להתפוצץ לכולנו בפנים. סיבוב הברים בחיפה 2019 חושף שהאווירה הפסטורלית לכאורה היא רק קליפה נאה של מציאות עגומה של סגרגציה, ניתוק והפרדה שמושרשים עמוק ב־DNA שלנו. זוהי מציאות שבה יהודים מבלים עם יהודים בברים של יהודים, וערבים מבלים עם ערבים בברים של ערבים. כדי לסמן ולהגדיר היטב את הזהויות ואת הגבולות בין המקומות, הברים “היהודיים” קישטו את עצמם בדגלי ישראל ואילו הברים “הערביים” התגאו בתפאורת כריסמס. גב אל גב ישובים אלה וגם אלה על כיסאות עץ דומים בברים צמודים, שתי שפות, שתי תרבויות, מנותקים אלה מאלה, כאילו למחרת לא ייפגשו עוד.
אבל האמת היא שלמחרת כן ניפגש. כמו בכל בוקר נתעורר לאותה המציאות שבה אנחנו חיים בעיר אחת, ולכל אחד מאיתנו הרצון והנחישות להמשיך לחיות בה. מעבר למציאות החיפאית מתנהלת מדינת ישראל כמו בעל בית שיש במסעדתו אורח לא רצוי וממשיכה בניסיונות המחיקה של הזהות הפלסטינית מתוך תקווה שאולי יום אחד האורח הלא רצוי הזה יעזוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
היהודים שמתחנכים במערכת החינוך הישראלית וממשיכים את דרכם בצבא הישראלי סופגים דור אחר דור את אותה תפישת עולם מעוותת. הפלסטינים מצדם חיו עד לא מזמן באשליה שהיהודים הם עוברי אורח כאן, ותיכף הם ייעלמו או יברחו כשצבאות ערב יגיעו לכאן. לאחר שחלום זה נמוג הם נותרו כאן, חיים במולדתם בתחושה של מיעוט נרדף ובכוננות ספיגה תמידית. את המציאות הזו היטיב לתאר המשורר הפלסטיני-חיפאי אמיל חביבי בריאיון שנערך עמו לפני כ־25 שנה בהתייחסו לזהותם של הפלסטינים ולחשיבות של הישארותם בתוך ישראל למרות הנכבה: ”הצלחתנו להישאר במולדתנו מנעה מפלסטין את גורלן של אנדלוסיה ואסקנדרונה, והבטיחה את הישארות המסורת והשפה הערבית בפלסטין“.
התחושה המטעה שחיפה היא אי של שפיות, בועה שבה המציאות של הפרדה וניתוק בין שני העמים לא קיימת ושבמסגרתה הקונפליקט לא קיים, היא הסכנה הגדולה ביותר הניצבת לפתחנו. כבר היום, עכשיו, מיד, עלינו לפעול ליצירת גשרים וחיבורים בין יהודים לערבים, בין פלסטינים לישראלים, ותחילה כאן בחיפה. חיבורים בין צעירי העיר, בין אנשי ונשות העיר, לא חיבורים שבהם הפלסטינים מוחקים את זהותם לטובת הישראליות, אלא חיבורים המבוססים על הבנה והכרה פשוטות במציאות – שני העמים כאן כדי להישאר. ביחד, זה לצד זה. לפיכך הסיפור והנרטיב של שני העמים הוא לגיטימי ויש לתת לו מקום במרחב הציבורי. חייבים להכיר את שניהם, חייבים לדבר על שניהם וחייבים להבין שזהותו של האחד לא באה על חשבון זהותו של האחר, וכך לגדל את ילדינו – בפתיחות, בהיכרות, בקבלה, מתוך קשרים ועם דיבור פתוח כדי שהעתיד יהיה טוב יותר, ולא רק למראית עין.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
Dr No
You cannot promote hatred activities at Al-Midan theater and at the same time wish to improve relations between Arabs and Jews.