“ומי שמתעניין בהסתה – יש קו 940 לירושלים”, אמרה ראש העיר עינת קליש רותם באירוע שבתרבות. אני באופן אישי ממליץ על קו 960, ומניסיון אני אומר שבסך הכל מדובר ברעיון לא רע. נופש בירושלים יכול להיות פתרון מצוין עבור קומץ המתלהמים החיפאים ברשתות החברתיות שבונים על שנאה כקרש קפיצה מעסקנות לפוליטיקה. סעו לכנסת כבר היום והניחו לנו כאן.
הרי אין כמו ירושלים ללמוד הסתה מהי. ירושלים של נוער להב”ה ושל בנצי גופשטיין ושל נוער הגבעות המשתולל בגן העצמאות בחיפוש אחרי זוגות מעורבים. בגופי אני נושא משם צלקות משנה של מאבקים בכיכר ציון. חזרתי לכאן כדי לספר איך זה נראה.
זה לא סוד שרכיבה על השסע ועל המתח בין יהודים לערבים היא מקפצה פוליטית לכל דיכפין. אש הלאומניות נועדה להסתיר את ריקבונם של האדנים החברתיים, את ריקנותו של המיכל הנושא אותה. קל לנפנף בדגל מאשר להתמודד עם סוגיות מורכבות כמו עתידה של העיר, פינוי-בינוי, בתי הזיקוק והחיים המשותפים. השאלות היותר חשובות שאני מזמין את החיפאים לשאול בבואנו לחצות את 100 הימים ליום הבחירות הן מה מזין את האש ועל איזו קרקע היא בוערת.
בשבוע האחרון הסתובבתי בוואדי ניסנאס, בין ישראלים שהגיעו להתפעל מהקישוטים במושבה הגרמנית ולהרגיש בחו”ל ובין חיפאים שירדו לשבור את רעבונם לכנאפה. חיפשתי סימנים לדו קיום המפורסם של העיר. האם ייתכן שהוא הצמטצם לכדי חומוס, שערות קדאיף, בלונים וצמר גפן מתוק? תרתי אחר מדריכים שמדברים על חיפה הרב תרבותית, על העיר שהוקמה על ידי דאהר אל־עומר במאה ה־18 ושהצמיחה את אבא חושי ואת אמיל חביבי, על העיר שבה הוקם הארגון היהודי-ערבי הראשון באזור לפני 100 שנה בדיוק – ארגון עובדי הרכבת, הדואר והטלגרף, על העיר שבה התקיים דיאלוג תרבותי הרבה לפני שלום עכשיו.
רוצים להישאר מעודכנים?
נדמה שמנוע החזון כבה לנו בחיפה, ומאז אנחנו נגררים אחרי מדינת חדרה-גדרה, מושתקים ומבוישים בוועדות התכנון הארציות, נרכשים על ידי ספסרי הנדל”ן מתל אביב, ולאחרונה נגררים גם באימוץ השנאה והגזענות ככוח פוליטי.
חיפה היא לא ישראל. חיפה היא האופציה השפויה. יש בה מקום לשני הנרטיבים – הציוני והלא ציוני. בחיפה אנחנו מדברים על 1948 בלי להתבייש, ומקשיבים לסיפור של חביבי על פקק התנועה של אח’טיה ברחוב החלוץ פינת רחוב הנביאים שהתפשט “עד לקאנטרי קלאב במבואות תל אביב”.
קו דק מפריד בין דחיקתה של ההיסטוריה החיפאית לזלזול המתמשך של הנהגת המדינה בחיפה ובצפון. זה הזמן לעלות על בריקדות. באש ובמים, בחינוך ובתקשורת, בוועדות התכנון ובנדל”ן, וכמובן בהתנגדות לשיח הפוליטי האלים של שאר המדינה. לשנת 2019 אני קורא לחיפאים כולם, לרבות רג’א זעאתרה ודוד מגן שנושמים את אותו בנזן ופורמלדהיד באוויר, לפעול ביחד למען האינטרס החיפאי, בדיוק כמו בשנת 1919.
אבקש לסיים במילותיו של אמיל חביבי – חיפאי, חתן פרס ישראל ופרס התרבות הפלסטיני: “אני שמח שכולנו מבינים שאי אפשר להמשיך כפי שהמשכנו עד עכשיו, אבל כולנו מבינים שאי אפשר לחזור אחורה. למרות כל הכאבים והקשיים. אין לנו עתיד – אלא העתיד”.
הכותב הוא פעיל בארגוני איכות סביבה
בדלנות חיפאית עכשיו
הגיע הזמן. מדינת חיפה עצמאית.