השבוע ביקרתי בשתי ערים עתיקות, שופעות היסטוריה, מלחמות וכיבושים – ירושלים ובית שאן. הפערים בתפישת התיירות בראייה עירונית בין שתי הערים הם בלתי נתפשים ממש. 130 ק”מ מרחק גיאוגרפי, אך עשרות שנים מרחק בזמן.
בתחילת החודש פורסם כי ירושלים הגיעה למקום הראשון בשיעור הגידול בתיירות נכנסת לשנת 2018 בסקר עולמי שעשתה חברת יורומוניטור הבריטית. עם גידול שנתי של קרוב ל־40 אחוז בתיירות ועם מספר כולל של קרוב לארבעה מיליון מבקרים עקפה ירושלים בצורה מרשימה ערים ויעדים באסיה ובמזרח הרחוק.
על אתריה המגוונים, הייחודיים והמרתקים של ירושלים אין חולק. אין גם ויכוח כי תיירות צליינית בפרט ודתית בכלל תפסה מאז ומעולם נתח עצום בהיקף התנועה האנושית העולמית, וברור כי במישור הזה מעטות הן ערי העולם שיכולות להתחרות בבירת ישראל. אבל לא בכך אני מבקש להתמקד אלא באופן שבו העיר מתמודדת עם תייריה וביחסי הגומלין בין העיר כישות כלכלית, תרבותית ואורגנית לבין התיירות הפוקדת אותה.
בעוד שבירושלים משתתפת העיר כולה, כך נראה, בתעשיית התיירות, הרי שבבית שאן המצב הוא הפוך. בין העיר לתיירים הפוקדים את עתיקות הגן הלאומי בית שאן אין יחסי גומלין כלל. בירושלים בתי מלון חדשים קמים חדשות לבקרים, והוותיקים יותר נהנים משיא בתפוסת חדרים. בבית שאן אין ולו בית מלון אחד. יש אמנם אכסניית נוער חביבה וכמה צימרים פרטיים, אבל כל אלה פונים לתיירות פנים בלבד. בירושלים יש מאות מסעדות, בתי קפה, פאבים ושאר מקומות אוכל. בבית שאן ניסינו למצוא במרכז העיר בית קפה אחד ולא מצאנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
מאות חנויות מכל סוג ומין פרושות ברחבי הבירה. ובבית שאן? חנויות סטוקים, פה ושם מעט ביגוד והנעלה, טמבוריות ואינספור קיוסקים. המסר הוא מובן – בירושלים התיירים אינם רק מבקרים מזדמנים. הם לא באים כדי לראות אתר זה או אחר, להצטלם ולהמשיך אל האתר הבא. הם באים אל העיר באופן ממשי. הם מטיילים ברחובותיה, פוסעים בין חנויותיה, מסעדותיה, מרכוליה ובתי הקפה שלה, מהלכים בסמטאות, עולים במשעולים, נכנסים אל חצרות הבתים, אל הפטיו ואל מגרשי החנייה, נוסעים ברכבת הקלה, באוטובוסים, במוניות ובאופניים חשמליים, עושים קניות בשוק ושותים בירה במבשלה ירושלמית פינתית.
הם חיים את העיר עצמה, לא את אתריה. ומכיוון שהתיירות מהווה נתח עצום בכלכלת העיר, הרי שהעיר, תושביה ועסקיה מסבירים לתיירים פנים ומקבלים אותם בברכה. בבית שאן, לעומת זאת, עוצרים האוטובוסים בכניסה לגן הלאומי, התיירים יורדים ונכנסים פנימה, מסתובבים באתר שעתיים-שלוש בלוויית מדריך או מורה דרך, וכשהסיור תם הם יוצאים מאורגנים מהמקום, עולים על האוטובוס ומסתלקים ליעד הבא.
הם לא נשארים בעיר ולו דקה אחת נוספת, לא קונים ולא צורכים דבר, לא פוסעים ברחוב, לא חוצים כביש, אפילו לא קונים בקבוק מים. וכך נגרם לעיר הפסד גדול. פוטנציאל תיירותי עצום מתבזבז כולו בלא ששקל אחד נכנס לקופתם המידלדלת של בעלי העסקים.
חיפה היא עיר, ויש לה חיים ויש לה אורבניות ויש לה גיוון תרבותי ודמוגרפי עצום שקשה למצוא אותו בשאר ערי ישראל. היא איננה יכולה להתחרות בירושלים באתריה ההיסטוריים או הקדושים, אבל היא בהחלט יכולה וצריכה להפוך את נופיה, את רחובותיה ואת מדרגותיה לאבן שואבת לתייר. תייר שמחפש חוויה עירונית ותרבותית כוללת, ולא רק אתרים יפים שממהרים להצטלם בהם ולברוח, ייהנה כפליים – וחיפה תרוויח שבעתיים.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
גילה
לא סתם לא עוצרים בבית שאן . מצטערת ,אבל היא העיר הכי מכוערת שעברתי בה . מישהו ניסה משהו עליה ושילב במרכזה הצפוף בנייה של קשתות .נורא. כל כך ירוד מכוער מלחיץ . פשוט מחריד.