בין בילבאו לזעאתרה

בשבוע שעבר נעצר הדיון החשוב (והכאוב) על עתידה התכנוני של חיפה ופינה את מקומו לדיון “חשוב יותר” על השקפות פוליטיות, נאמנות ושאר ירקות לעוסים. התזה בבסיס הדברים שלהלן היא שהדברים קשורים בקשר בלתי ניתק, אבל כדי להגיע אליה נחזור במחילה לשיח האורבני.

השבוע הוזמנתי לסיור בעיר במסגרת כנס בין לאומי שעוסק בשימור מבנים עם כמה ארכיטקטים מאירופה המתמחים בשימור, בתכנון ובשיקום ערים. בעת כתיבת הדברים הסיור עדיין לא התקיים, אבל כהכנה החלטתי לנסות למצוא מקבילה אירופית לחיפה שמתקיימים בה כמה שיותר פרמטרים זהים. ערי נמל לא חסרות באירופה, ורבות מהן גם בנויות על שיפולי הרים או גבעות – מרסיי, ברצלונה, סנטנדר וכמה ערים ביוון – אבל סיפורה של בילבאו נראה לי רלוונטי לחיינו יותר מהשאר.

מבלי להעמיק יותר מדי במחקר גיאוגרפי ודמוגרפי, התיאור השגור של בילבאו עד לפני 20 שנה כולל הרבה שמות תואר המוצמדים כדרך קבע לחיפה – עיר אפורה, תעשייתית, בלתי מושכת, רדומה וכדומה – וגם היא נמצאת בלב אזור רווי מתיחות. מספר התושבים בבילבאו, בירת הפריפריה הבסקית, גדול ממספר תושביה של חיפה אבל לא בהרבה. היא אמנם לא נמצאת ישירות על חוף הים אלא בקרבתו, אבל יש בה נהר ופעילות נמלית ניכרת, לפחות בעבר.

הכלכלה של בילבאו היתה מבוססת על תעשיית הברזל, שנחשבה לבעלת חשיבות אסטרטגית לאומית תחת שלטונו של גנרל פרנקו. פרנסתם של רבים מתושבי העיר היתה מתעשייה, שכמובן הזרימה את שפכיה לנהר המקומי. גם ההתקוממויות החברתיות הראשונות בספרד אירעו בבילבאו, על רקע התעשייה והנמל. יש עוד כמה קווי דמיון בין הערים, אבל כל אלה הופכים לבעלי ערך אנקדוטלי אל מול השינוי העצום שהעיר הזאת עברה החל מאמצע שנות ה־90.

לא ברור מה עורר את המגמה לשנות את גורלה ואת ייעודה של בילבאו, אבל מה שמסמל את השינוי יותר מכל הוא הקמתו של הסניף הספרדי של מוזיאון גוגנהיים בעיר בעיצובו של פרנק גרי. המבנה המונומנטלי, דווקא באזור שלא נחשב ליעד תיירותי משמעותי, הפך למוקד משיכה אדיר. במקביל נעשה מאמץ מכוון לשנות בתכלית את התשתית הכלכלית של העיר ולהפוך אותה מעיר תעשייה לעיר שמתפרנסת משירותים. המספנות הוצאו מהעיר, הוקמה בה מערכת תחבורה ציבורית מדהימה הכוללת רכבות תחתיות, והנהר המזוהם נוקה.

וכאן זה מתחיל להיות מדהים ממש. מספר התיירים קפץ מ־25,000 בשנת 1995 לכ־600,000 בשנה כיום. האבטלה בבילבאו היא נמוכה יותר מבערים רבות אחרות בספרד מוכת האבטלה. ההכנסות מתיירות עולות בהרבה על ההכנסות מתעשייה באמצע שנות ה־90. תהליך ההתחדשות האמיץ, המהפכני ממש, הקפיץ את הכלכלה המקומית בכמה דרגות, במקביל לשינוי משמעותי לטובה באיכות החיים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ובחזרה בחיפה: התנאים לממש שינוי כזה כאן הם קיימים ונוכחים, בתנאי שהדרג הקובע יהיה מוכן לשינוי הייעוד של העיר מתעשייה לשירותים ולתיירות, ולהשקעה הדרושה בתשתיות. לא צריך אפילו להביא שוב את פרנק גרי לצורך הקמת מוזיאון – המבנים הברוטליסטיים הנדירים של בית דגון והתחנה המרכזית הישנה יכולים לשמש בסיס להיכלות אמנות מדהימים.

אני רוצה רק לחזור ולהדגיש עד כמה זה מדהים: אפשר לשנות ייעוד של עיר נמל ותעשייה אפורה ומזוהמת, רוויה במתיחות אתנית, ולהפוך אותה לפנינת תיירות ואמנות נקייה ומקסימה. זה נעשה הלכה למעשה ביותר מעיר אחת. אבל איפה אנחנו נתקעים באמת? הנה כאן: אי אפשר יהיה לעולם לפנות את בית דגון ולהפסיק את פעילותו כממגורה, כי איפה נאגור את החיטה? הרי נרעב ללחם, אנחנו, שהברחנו כיכרות מעבר לגדרות, שעברנו צנע ושאכלנו מהמסטינג. אם לא נאגור חיטה ודלק ואמוניה וברום, אם לא נוכל במו עינינו לראות את העשן המיתמר ממפעלי התעשייה הכבדה שלנו, להריח באפנו את צחנת הכימיקלים והפטרוכימיה, הלך החוסן הלאומי.

תסביך הנצורים היהודי מתועל באופן אכזרי לחיפה והופך אותה לאחת מהדוגמאות לקושי לייצר בישראל חברה אזרחית נורמלית. וזה גם בבסיס הדברים הקשר לסערה הפוליטית של השבוע. במקום שבו יש רק אתוס אחד, שבו יש מקום רק לנרטיב צר שמפריד באופן בינרי בין טובים לרעים, שבו המחשבה על הישרדות בסיסית היא הקובעת את ההוויה, אין גם מקום לשיפור אמיתי של איכות החיים.