“לכל המשרות שניסיתי להתקבל אליהן תמיד קיבלו גבר”

בגיל 50 מצאה עצמה מיכל גור ללא עבודה – מצב לא מוכר למי שהיתה משנה למנכ”ל בחברת הבנייה החיפאית א. לוי שבה היא עבדה במשך 23 שנים, מה עוד שגם בן זוגה עופר לוי איבד את מקום עבודתו באותה חברת בנייה שהיא החברה המשפחתית שלו. הרצון שלה להתקדם ולהעניק מהיכולות ומהידע הרב שצברה במקום חדש הבשיל כבר כמה שנים קודם לכן אך לא בא לידי מימוש, וגיל 50 היה מבחינתה נקודת המפנה – התחנה האחרונה לעשות את השינוי המיוחל – אך היא בהחלט לא ציפתה לבאות.

עזיבתה את החברה המשפחתית לא התקבלה בצורה יפה, והזוג נאלץ להתמודד לראשונה עם קושי ממשי להתפרנס ועם משפחה כועסת. במשך ארבע שנים התפרנסה גור מעבודות מזדמנות ולא בחלה באף אחת מהן. במקביל היא ניגשה לריאיונות עבודה לתפקידים בכירים בחברות ציבוריות כשהיא יודעת שמטען הידע והניסיון שרכשה אמורים להספיק, עברה שלב ועוד שלב, אך תמיד גבר בן 40 הועדף על פניה וזכה במכרז.

על אף האכזבה הרבה שנחלה היא לא התייאשה והמשיכה להילחם על מקומה בתחום הנדל”ן האהוב והמוכר לה כל כך שבו היא שוחה, אך מסתבר שהשחייה היא נגד הזרם כי עולם הנדל”ן בישראל נשלט על ידי כרישים – זכרים. גור ניצלה את הזמן החופשי שנכפה עליה להעשרת הידע שלה, ולפני שנה הכל התחבר. היא התמנתה למנכ”לית חברת אלמוגים אחזקות – חברת בנייה שהחלה את דרכה לפני 33 שנים בחיפה – וכבר לאחר שלושה חודשים בתפקיד הציגה החברה שיפור בתוצאותיה העסקיות. גם היום, שנה לאחר מכן, כשהיא נזכרת ביום שבו הודיעו לה על קבלתה לעבודה, עיניה בורקות מהתרגשות. אז היא הדחיקה בעמל רב את הדמעות שאיימו לפרוץ – תגובה נשית מוכרת לתסכול הרב שנצבר, ויותר מכל לשמחה.

גור, בת בכורה לאח ולאחות, נולדה וגדלה בשיכונים של רחוב אבא הילל סילבר בשכונת יזרעאליה, סיימה את לימודיה בבית הספר עירוני ג’ והתגייסה לגדוד 12 בגולני – סממן ראשון לכך שהעולם הגברי היה קסום מבחינתה. “להיות עשר בנות בגדוד של 400 חיילים זו חוויה מדהימה”, היא נזכרת, “יצאתי מהחממה של נוה שאנן, מחנות העולים והתנועה, והתגייסתי בשנת 1982 לסוף מלחמת לבנון הראשונה. הייתי פקידת מבצעים, ואלו היו שנתיים נפלאות – שנתיים של אימון קו בכל שלושה חודשים בצפון או בדרום, אוהלים ותנאי שטח. אבל שום דבר לא הפריע, היה ממש כיף. כבר בחופשת השחרור התחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטת ירושלים כי לא רציתי לפספס שנה. גרתי במעונות, וגם זו היתה תקופה נפלאה”.

ידעת לאן את הולכת, מה הכיוון?

“לא היה לי משהו ברור. רציתי ללמוד משפטים אך ציוני הבגרות שלי לא הספיקו. אז משפטים היה הטופ וכלכלה היתה ברירת מחדל כי אהבתי מתמטיקה. לא התקבלתי לאוניברסיטת חיפה וחשבתי שללמוד בירושלים יהיה חוויה, רחוק מהבית. ובאמת היה נהדר. אני אוהבת מאוד ללמוד, והיה לי כיף”.

מה חשבת לעשות עם תואר בכלכלה?

“אני לא זוכרת מה אני חשבתי אבל אני זוכרת מה ההורים שלי חשבו. אמא שלי, ליתר דיוק. ‘קודם כל שיהיה לך תואר ושיהיה לך מקצוע, ואולי תעבדי בחברת חשמל או בבנק’. שני ההורים שלי היו עובדי מדינה. הם רצו שיהיו לי הכנסה בטוחה, מקום טוב ופנסיה. מגיל 20 הם חשבו על הפנסיה. סיימתי בהצטיינות והמשכתי מיד לתואר שני במינהל עסקים ובמימון. בסוף התואר הראשון התחתנתי, אחרי שנה התגרשתי, ובסוף התואר השני חזרתי לחיפה כי אני אוהבת את העיר. לא חשבתי לגור במקום אחר, התגעגעתי נורא הביתה והתאים לי לחזור. בגיל 27 התחלתי לעבוד בא. לוי. דודה שלי, שהיתה מנהלת בכירה במשרד השיכון בחיפה, סידרה לי את המשרה – סוג של אשת מכירות – העיקר להשתחל בחברה”.

מיכל גור. “באיזשהו מקום לא האמנתי בעצמי” (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“גבר מנהל אחרת”

הימים היו ימי תחילת שנות ה־90, ובעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר החלה הפרוגרמה של משרד השיכון. א. לוי – חברה פרטית שבנתה פה ושם בחיפה – הוצפה בעבודה. מהכוך הקטן ללא החלון שבו הושיבו אותה עקבה גור אחר מנהל הכספים והחשב, איש מהדור הישן שסגר עשור בחברה, והיא, כלכלנית מהדור החדש, טכנולוגית יותר, לא התאפקה והעירה הערות.

“ההערות היו על דברים שחשבתי שהם לא ראויים”, היא מסבירה, “למשל, לא עושים הפרשי הצמדה בחשבון ידני אלא במחשב. באתי טרייה ואמרתי ‘בואו נעשה את זה אחרת’. עזרא לוי, שהוא בכור האחים שניהל את החברה עם אחיו יונה, קלט מהר מאוד את הפוטנציאל, וזה היה מדהים כי איש הכספים ניסה להקטין אותי. הוא כל הזמן אמר עלי שאני סתם זוג רגליים ושאני לא יודעת לעשות כלום. הוא הבין שיש פה בעיה, וכשהוא התחיל לפחד הוא התחיל לצעוק. עזרא הוא איש חכם מאוד והוא מיד קלט את העניין. אחרי שלושה חודשים הוא הזמין אותי לשיחה בבית קפה בשעות הערב. פחדתי שהוא רוצה להתחיל איתי, אבל שם הוא אמר לי שהוא מתכוון לפטר את החשב הכל יכול ושאל אם אהיה מסוגלת לקחת את התפקיד על עצמי”.

ענית שכן?

“בטח, איזו שאלה. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, אבל אמרתי שאני בהחלט מסוגלת לקחת את כל תחום המכירות אבל הדגשתי שנצטרך לקחת מישהו נוסף לצורך הנהלת החשבונות כי לא היה לי תואר בחשבונאות. הוא הסכים, וממש מהיום למחר הוא פיטר את החשב”.

איך זה התקבל בחברה?

“היה משבר גדול מאוד אבל העובדים קיבלו אותי בצורה נפלאה. אני חושבת שהם לא ממש אהבו אותו. הוא תמיד צעק והיה כוחני. את יודעת – גבר. גבר מנהל אחרת, במיוחד גבר מהאסכולה של פעם. אני אחרת. אני נעימה, חייכנית ורכה, והם ראו מקצועיות. נתנו לי יד חופשית”.

לא פחדת שזה יהיה גדול עלייך?

“אני חושבת שלא הבנתי מה נפל עלי. היום אני מודעת ומבינה, אבל אז הייתי ממש ילדה. באתי מהאוניברסיטה, לא היה לי כמעט ניסיון, הייתי בת 27. עבדתי כמה חודשים בקבוצת הכדורסל של הפועל חיפה אצל מישהו בשם קובי שלזינגר, שבחמישה מהם לא קיבלתי שכר, ואז הוא ברח מהארץ. בקיצור, נכנסתי לתפקיד כי הבנתי שמי שהיה לפני לא היה מספיק טוב ושאני יכולה לשפר. הכנסתי לחברה מחשוב, הכנסתי תוכנת דיירים, ואז באה תמי גלברט כחשבת, והיא נמצאת עד היום בחברה. היא בחורה נהדרת ושקטה שתמיד נתנה לי את הבמה להיות האקטיבית. היא ניהלה חשבונות ומשכורות, ואני הייתי הפיננסית מול הבנקים. באותה תקופה התחילו הרבה מאוד פרויקטים והחברה גדלה, ובאיזשהו שלב התחיל טרנד שכולם הנפיקו והפכו לחברות ציבוריות. גם אנחנו. עבדנו כשנה על תשקיף של החברה, ולקראת תחילת 1994 היינו החברה האחרונה שיצאה בהנפקה לפני שהבורסה נפלה. ביום שיצאנו להנפקה ברוך גולדשטיין ירה במערת המכפלה, וכל השוק קרס. הצלחנו לגייס באותו יום – יצאנו עם מניות ועם אגרות חוב – והפכנו לחברה ציבורית. הדינמיקה בחברה ציבורית היא שונה מאוד – זו כבר לא חברה פרטית שהמנהלים שלה עושים מה שהם רוצים. לחברה ציבורית יש חובות דיווח, דוחות מסודרים שצריך להגיש כל שלושה חודשים, הסכמים עם בעלי שליטה ורגולציה לא פשוטה, במיוחד בחברה משפחתית (שבה שותפים האחים עזרא, יונה ואבי, כשהאחות מירה והאח הצעיר עופר מועסקים בה כשכירים; ח”ה). התחלנו את הסאגה הזו של חברה ציבורית, וזה גרם לי לגדול עם החברה אבל גם החברה גדלה איתי. כולם שואלים אותי איך הייתי 23 שנים באותה חברה. לא הייתי במקום כמו חברת חשמל אלא בחברה שכל הזמן עברה שינויים וגדלה. ב־1998 התחלנו להשקיע בחו”ל והתחלתי לנסוע לצרפת. בד בבד הרגשתי שאני מחפשת התפתחות אישית ורציתי לחזור ללמוד. הייתי בת 30, ללא בן זוג, והתחלתי ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת חיפה. עזרא אישר ופרגן לי”.

מסלול מלא?

“מלא, עם פטורים ככלכלנית. למדתי ארבע שנים מלאות ונורא נהניתי, כולל מהמבחנים של הלשכה. סיימתי את התואר בגיל 33”.

מאז הגירושים לא היה לך בן זוג?

“היה לי בן זוג שהיה צעיר ממני בשבע שנים. הוא היה נחמד מאוד, מקסים – מערכת יחסים יפה מאוד. אבל הייתי בת 27 והוא בן 20, וזה היה קשה מאוד לעיכול גם בבית. כשהגעתי לגיל 30 הבנתי שאני צריכה לחשוב על העתיד, ונפרדנו. בטיול של החברה לטורקיה נוצר קשר בין עופר, האח הצעיר, לביני – חיבור שלא אהבו אותו בחברה”.

וטרחו לומר לכם את זה?

“עזרא אמר שהוא לא רואה את החיבור בינינו כי אנחנו נורא שונים. עופר לא למד, הוא לא משכיל כמוני, והוא לא רצה שזה יפגע בהעסקה שלי בחברה. זה מה שעניין אותו. אבל כנגד כל הסיכויים זה עבד, ואנחנו ביחד עד היום. יש לנו שתי בנות חיילות”.

התחתנתם?

“קבענו חתונה. שלושה שבועות לפני האירוע הוא נלחץ והיה בהיסטריה. אני לא יודעת למה. הרגשתי שהוא לא שלם עם הקטע למרות שידעתי שהוא אוהב אותי, ומה שעניין אותי היו זוגיות וילדים. תמיד ידעתי להפריד בין עיקר לטפל, ואמרתי לו ‘עזוב, מה זה משנה, לא צריכים להתחתן’, אז ביטלנו. קודם כל זה משתלם מבחינה כלכלית. אני פרקטית מאוד, ישר חושבת על נקודות זיכוי. אני חד הורית, גרושה ויש לזה יתרונות מיסויים. כשמלאו לשנינו 50 עופר כרע ברך והציע לי נישואים. אבל כמו שאת רואה, אני בת 54 ועדיין ללא טבעת”.

גיל 50 הוא נקודת מפנה בחייך.

“בדיוק כשהייתי בת 50 עזבתי את א. לוי, וגם עופר – איך לומר את זה בעדינות – הועזב בגללי”.

רצית לעזוב עוד קודם.

“ארבע שנים קודם לכן הודעתי שאני רוצה לעזוב. לעזרא ולי היתה שיחה קשה מאוד והוא ביקש עוד חצי שנה-שנה. הייתי בת 45 והרגשתי שזו ההזדמנות שלי לעבור לקריירה אחרת, אבל הסכמתי להישאר. יש אנשים מתוחכמים מאוד בחברה והם נתנו לי להרגיש שאני לא יכולה לעזוב, שאני חייבת להם, שהכל בנוי עלי ושאם אעזוב יתרחש משבר נוראי שיגרום לנזק גדול. הוא ידע עד כמה אני נאמנה, הוא ידע שהדיבור הזה עבד עלי רגשית ושלא הייתי מסוגלת ללכת, אז אמרתי שאשאר שנה, וכשהיא הסתיימה ורציתי לעזוב התחילו בעיות כלכליות. החברה עברה משבר ונכנסה להסדר חוב עם בעלי האג”חים. אם לא עזבתי קודם, בטח לא אעזוב כשהספינה מתחילה לשקוע. התחיל תהליך ארוך של שנתיים וחצי שבהן ניהלתי את הסדר החוב”.

הוצאת אותם מהמשבר ולא נתנו לך את ברכת הדרך.

“אני יכולה להבין את הקושי של עזרא. הייתי במשך שנים דמות מרכזית מאוד בחברה, יד ימינו ואשת אמונו, והוא סמך עלי מאוד. היה לו נורא קשה עם העזיבה שלי. אני יכולה להבין את זה, וזה גם החמיא לי באיזשהו אופן”.

החברה עדיין קיימת.

“כן, הם עמדו בהסדר החוב ושילמו הכל. עזרא הוא עוף החול, הוא שורד”.

מיכל גור. "לא הבנתי מה נפל עלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

“זה פחד אלוהים”

באופן לא מפתיע, בסיום הסדר החוב וכחלק מהבראת החברה החליטו בעלי המניות לא להאריך לגור את הסכם ההעסקה באותם התנאים. באופן כן מפתיע, תהליך הליווי של הסדר החוב העצים אותה מאוד. היא עבדה מול מומחה מטעם בית משפט שהוא כלכלן ורואה חשבון, מול עורכי דין, מול שלושה נאמנים של אגרות החוב ומול נציגות של המשקיעים המוסדיים, וכולם נתנו לה הרגשה שיש לה הרבה יכולות ושכדאי שהיא תתחיל להאמין בעצמה.

“באיזשהו מקום לא האמנתי בעצמי”, היא משחזרת, “לקראת סוף התהליך הרגשתי שמה שנמצא בראש מעייניו של עזרא, ובצדק, זה שהחברה תישאר שלו כי היא מפעל חייו. בשביל זה הוא היה מוכן להקריב הרבה מאוד דברים, כולל אותי או למעשה את השכר שלי ואת התנאים שלי. הבנתי שביום הדין, כשהוא יצטרך לבחור, הוא יבחר בחברה שלו ובעצמו, וכך גם אני צריכה לעשות. לרגע לא באתי אליו בטענות. ידעתי שהוא לא ידאג לי ושכדאי שאני אדאג לעצמי כי זה חלון ההזדמנויות שלי, ועזבתי בלי לדעת לאן. פשוט ידעתי שאני צריכה ללכת. עזבתי כי היה נכון לעזוב. רציתי להגיע לגיל 70 ולהסתכל לאחור על חיי, לספר לבנותי בגאווה מה עבר עלי ואיך התנהלתי, על כך שלא נשארתי באזור הנוחות שלי כי לא היה לי אומץ לעזוב. אחרי הכל היו לי תנאים טובים ושכר טוב, אבל הרגשתי שלא אכבד את עצמי ושבנותי לא יכבדו אותי, ולכן הייתי חייבת לעשות את השינוי. זה היה נורא קשה. ידעתי שזה יהיה כרוך בקושי גדול, ואכן הקושי המשפחתי היה גדול. אחרי כמה חודשים, כשהגיע הזמן לחדש לעופר את הסכם העסקה שלו, הוא לא חודש ושנינו מצאנו את עצמנו בלי עבודה ובלי הכנסה אבל עם משכנתה”.

מפחיד.

“זה פחד אלוהים”.

בטוח שהמשפחה לא היתה נותנת לכם ליפול.

“למשפחה לא היה שום רצון לעזור לנו אלא להיפך. שום כוונה”.

אתם מסוכסכים?

“היום אנחנו ממש לא מסוכסכים, עברו כבר חמש שנים. כעסו עלי, ואני חושבת שעד היום כועסים קצת. היה להם קשה כי הם היו במצוקה. אני אוהבת אותם, את כולם, וחייבת להם המון”.

באלו קשיים נתקלת?

“בהרבה מאוד. בכל המשרות הציבוריות שניסיתי להתקבל אליהן – עמידר, החברה הכלכלית חיפה, החברה הכלכלית קרית מוצקין ואחרות – עברתי את המבחנים בצורה טובה ותמיד הגעתי לטופ, אבל תמיד קיבלו גבר בן 40. זה היה עניין של גיל ומגדר. תמיד שאלו אותי שאלות מגדריות בצורה עקיפה מאוד, תמיד ראיינו אותי גברים, והייתי מתוסכלת מזה. התחלתי לחפש עבודה בתל אביב למרות שלא רציתי לצאת מגבולות חיפה”.

איך שורדים?

“אני דירקטורית בכמה חברות וזה נתן לי קצת הכנסה. לא בחלתי בשום עבודה – ייעצתי לאנשים ברכישת דירה, ייעצתי במשכנתאות, ייעצתי ליזמים בתמ”אות ועשיתי חישובים כלכליים. למדתי שמאות מקרקעין בטכניון, ואיכשהו הצלחתי להתפרנס. במקביל עופר פתח עם חברים טובים שהם כמו משפחה שלנו חברת תמ”א. עשיתי להם את הליווי, את הייעוץ, את בניית המערך החוזי והמכירתי, את בדיקת הכדאיות של פרויקטים וכו’. עופר מנהל את החברה הזו”.

מבסוט?

“עד הגג. לא היתה לו ברירה. הוא כבר לא האח הקטן, הוא היה צריך לפתח, להיות אחראי, להוביל ולהיות זה שעושה את הדברים, והוא פרח. היום הוא מאושר, חוץ מאשר בקטע המשפחתי כי הוא רגיש מאוד וזה לווה אצלו בכאב לב. הוא שילם על חטאי שלי. היום יושרו ההדורים ואנחנו כבר חוגגים ביחד בחגים ובשמחות”.

דרשו ממך נאמנות אבל לא החזירו באותה מטבע.

“הייתי שחקנית נשמה כאילו שזו החברה שלי. עד גיל 40 גם לא תוגמלתי כמו שצריך כי לא ידעתי לבקש. את חייבת להבין את הרקע. הורי הם יוצאי עדות המזרח. כל החיים זה רגשי נחיתות – לא מגיע לנו, לא נעים, לא נבקש. כל חייהם הם עבדו כמו חמורים ותמיד אמרו ‘תגידי תודה שיש לך עבודה ומקום קבוע’. משניהם קיבלתי מוסר עבודה סופר סופר, וככה גדלתי – שלא מגיע לי. זאת היתה רוח הדברים לפני 30 שנה. מה שכן עשיתי בארבע השנים האלה זה לפתח את עצמי. עשיתי קורס גישור, הייתי נציגת ציבור בבית דין לעבודה במשך שנים, לקחתי קורס אימון, עשיתי סטאז’ וקיבלתי רישיון של רואה חשבון. עשיתי כמה שיותר כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה אישית במטרה להתחזק. חידשתי המון קשרים, ולאט לאט זה הוביל בסוף לכך שהמנכ”ל בחברת אלמוגים עזב והמליצו עלי. מאיר דלאל – החתם שהנפיק את א. לוי בפעם הראשונה לבורסה וליווה את החברה כל השנים – היה חתם הבית באלמוגים, והוא המליץ עלי. באתי חסרת אמונה כי שני בעלי הבית הם גברים והיו עוד שני מועמדים גברים שידעתי עליהם. המנכ”ל הקודם והבעלים ראיינו אותי, וחשבתי שאין לי סיכוי. הייתי סקפטית מאוד. אחרי חודש קראו לי ושאלו אותי אם אני יודעת למה הזמינו אותי, ועניתי שלא. לא היה לי מושג. ‘החלטנו לקבל אותך לעבודה’, הודיעו לי. אני לא יכולה לתאר לך מה הרגשתי”.

מה זה אומר להיות מנכ”לית של חברת בנייה?

“קודם כל התפקיד הזה אוסף ומנקז את כל הידע שלי ואת כל מה שלמדתי. כל ההעצמה האישית, הידע בניהול – הכל התנקז לפה. באתי לכאן עם המון מוטיבציה ורצון להצליח ולעשות את זה טוב ונכון. לאלמוגים יש 90 עובדים. זו חברה מדווחת, יש לה אגרות חוב אבל אין לה מניות. המניות נמצאות בידיהם של שני הבעלים, אך חובת הדיווח היא כמו בחברה ציבורית. בכל שנה יש לנו כמה מאות יחידות דיור בבנייה. התחלנו להתעסק עם פרויקטים של ‘מחיר למשתכן’ ויש לנו פרויקט בנתניה, זכינו בפרויקט אור ים באור עקיבא וברמת אלמוגי בחיפה, יש לנו פרויקט בקרית מוצקין, ויש לנו את פרויקט עמק הכרמל שכולל 700 יחידות דיור בשכונה גדולה במקום מגרש הכדורגל הישן של הפועל תל חנן. שם ממש היה כלום ושום דבר. שממה. הקמנו שם שכונה מדהימה, חדשה לגמרי, שאני כל כך גאה בה. סיימנו פרויקט בעפולה שנמכר כולו. יש לנו באילת מתחם ענק – אלמוג אילת – שם בנינו 700 יחדות דיור שמושכרות לעובדים של בתי המלון. אנחנו בונים וילות ויחידות אירוח בקו ראשון למים בים המלח. בבת גלים, צמוד לרכבל, אנחנו בונים מסעדה והגשנו תב”ע לבנות מלונית קטנה. אלמוגים מתפתחת וגדלה, ואני מקווה לגדול איתה”.

מה מצופה ממך?

“אני חושבת שמצופה ממני להמשיך בקו של קודמי בתפקיד ולפתח את החברה – לגלוש קצת לאזור המרכז, לבנות שם יותר, להיכנס לתחום של התחדשות עירונית. החברה היא כמו משפחה וצריך לשמר את ה־DNA שלה כחברה שנעים לעבוד בה וכחברה שבונה באיכות מעולה. לא תמיד הבנייה המהירה היא הנכונה, חשוב להקפיד על בנייה טובה. הבעלים מריו זוזל ועמי בר משיח – שניהם מהנדסים שהכירו כשלמדו בטכניון – דוגלים בהקפדה על איכות התכנון ועל בנייה נכונה ואיכותית תוך שימוש בבעלי מקצוע טובים. החברה גדלה ושומרת על גידול ההון העצמי. אני שואפת לשמור על יציבות של המסגרת פיננסית, אבל במקביל לנצל את היכולות ואת הבסיס הטוב כדי לבנות עוד ועוד. זה מה שאני רואה לנכון לעשות פה, ולא על חשבון כוח אדם. חשוב לי שיהיה כוח אדם איכותי וטוב. בשנה הזו עשיתי כמה שינויים קלים כדי לזקק את כוח האדם במטרה שהוא יהיה מובחר ומשובח, וזה מה שעומד לרשותי – כוח אדם משובח. יש פה מנהלי מחלקות שכל אחד בפני עצמו הוא תותח, וביחד – אני לא רואה את עצמי כ־One Woman Show – אנחנו צוות מגובש וטוב, צוות של שחקני נשמה. כולם באים עם אנרגיות. הכנסתי לפה סגנון ניהול אחר כי אשה מנהלת אחרת. לאשה יש הרבה אמפטיה, הבנה והכלה”.

נתקלת בקריירה שלך בהרבה מחסומים בשל היותך אשה. נראה לך שחיפה בנויה לראש עיר אשה?

“אני לא יודעת. זו שאלה טובה. אני לא מכירה את המערכת הפוליטית בחיפה כי אף פעם לא הייתי מעורבת. אני מקווה שעינת קליש רותם תראה מהמקום שלה בשלטון את מה שהיא לא ראתה מהאופוזיציה. לי לקח כשנה להכיר את אלמוגים, ואני באתי מחברת בנייה. היא באה לנהל עיר למרות שהיא עדיין לא ניהלה שום גוף וגם לא יודעת מה זה פוליטיקה. אני לא יודעת כמה זמן ייקח לה להבין מה זה ניהול עיר, אבל מקווה שהיא תיקח את הזמן כדי ללמוד. אני מקווה שהיא תיקח עצות מאנשים טובים ולא מאנשים אינטרסנטיים עם עצות אחיתופל. בהתחלה, כשאת חסרת ביטחון, את נוטה לשמוע עצות מכל מיני אנשים, ואם הם אנשים לא טובים זה יכול להוביל לכיוונים לא טובים. לי זה עבד טוב כי בניגוד למנהלים גברים אני לא עובדת עם אגו, ואני פתוחה לשמוע ביקורת והמלצות, לקחת יועצים בכל תחום אפשרי שילוו אותי, שיתנו לי את הפוקוס ושיראו לי את הדרך הנכונה. אין בכך בושה, להיפך. אף פעם לא ניהלתי, בתפקידי הקודם הייתי משנה למנכ”ל, אז לא התביישתי לקחת עזרה מקצועית. אני מייעצת לראש העיר להיעזר באנשי מקצוע טובים ונטולי אג’נדות פוליטיות שיעזרו לה לראות דברים נכון ובעד העיר. הלוואי”.

קבלנים ויזמים מרגישים כעת מאוימים.

“מי שמתעסק עם תמ”אות, כמו בעלי, חושש כי היא מינתה את החרדים לוועדת התכנון והבנייה, אז לא ידוע מה יהיה. אני לא כל כך מכירה את האג’נדה שלה כי היא עדיין לא דיברה ולא שמענו אותה. הבנתי שהיא נגד התחדשות עירונית. היה מפגש של התאחדות הקבלנים עם כל המועמדים לפני הבחירות. הבעלים של אלמוגים הלך לשמוע, ומהמעט שהיא אמרה הוא הבין שאין רצון לפתח ולקדם את הבנייה בעיר אלא לצמצם. זה מדאיג. בנו זה פחות יפגע כי אנחנו לא בונים הרבה בחיפה, אבל זה כן יפגע בקבלנים הקטנים בעיר שמתעסקים בתמ”אות. כמו תמיד, מי שיידפקו הם העסקים הקטנים והבינוניים, אלה שמנסים לשרוד. אני מקווה שכן תהיה התחדשות עירונית כי יש המון שכונות בחיפה שצריכות את החיזוק ואת השינוי ואין להן יכולת לעשות את זה בעצמן. אני בספק אם זה יקרה אבל אני מקווה שהיא תטפל בנושאים דחופים יותר כמו זיהום אוויר ותעסוקה, שהם תחומים שמעירים את נדל”ן”.

מיכל גור. "כמו תמיד, מי שיידפקו הם העסקים הקטנים והבינוניים" (צילום: חגית הורנשטיין)