לראשונה בחיי אני מתלבטת אם להצביע. עד היום היה לי ברור שההשתתפות בבחירות היא חובתי כלפי הקהילה שבה אני חיה מכיוון שזו הדרך שבה אני יכולה להשפיע, ולו מעט, על האופן שבו נחיה בחיפה בחמש השנים הבאות. לא כך הפעם. בבחירות האלה אני והקהילה הערבית בחיפה – כ־12 אחוז מתושבי העיר – נשכחנו לגמרי על ידי כל המועמדים והמועמדת לראשות העיר.
מבין הטוענים לכתר בולטים שניים. הראשון הוא דוד עציוני שמפנה כלפי האזרחים הערבים בעיר, ישירות או בעקיפין, יחס מזלזל שמנסה להנציח את האפליה וההדרה שלהם. זה התחיל כשהבטיח שלא ירשה ל”קיצוניים” להרוס את ה”דו קיום” בעיר (בתרגום חופשי מגזענית לעברית פשוטה: “ערבים שלא מוכנים להרכין ראש אל מול אדונם היהודי” ו”קיום שבו ליהודים יש את העליונות והערבים מקסימום עובדים אצלם בשיפוצים”), ונמשך בכך שהוא חבר לרשימת הבית היהודי שתכננה לפרסם את בעלי העסקים היהודים בשוק תלפיות כדי שחס וחלילה לא יקנו מהערבים, ושהתחייבו לשמור על צביונה היהודי של העיר. בהצלחה להם – זה לא יקרה, אותנו לא יצליחו להעלים מהשיח הציבורי החיפאי.
השנייה היא עינת קליש רותם שמסתמנת כיחידה שמאיימת על המשך כהונתו של ראש העיר הנוכחי. ברשימתה חבר אדם שהגדיר את התושבים הערבים בעיר ”אספסוף פלסטיני” והתבטא שוב ושוב בצורה גזענית ותוקפנית. כשנשאלה על כך היא השיבה שהוא מועמד של מפלגת העבודה, ושהכנסתו לרשימה היתה תנאי של המפלגה לחבירה אליה. איך מצפה הדוקטור שנצביע לה לראשות העיר אם היא לא עמדה במבחן כזה עוד לפני שנבחרה? קליש רותם גם אכזבה כשסירבה לנקוט עמדה כלפי האלימות שספגנו מהמשטרה ומפעילי ימין בזמן שמימשנו את זכותנו האזרחית להפגין, ושוב כאשר סירבה לגנות את האלימות הנוראית שהופנתה כלפי שלושה ערבים בקריית חיים. עד כה קליש רותם לא הציעה שום תוכנית אופרטיבית לתיקון האפליה ארוכת השנים של הציבור הערבי בעיר.
רוצים להישאר מעודכנים?
לצדם ניצב ראש עירנו המכהן – אדם אשר לא עשה דבר עבורנו. עדיין אין בתי ספר ציבוריים ערביים בשכונות המעורבות, הכבישים באזור ואדי ניסנאס מוזנחים לחלוטין, אין כמעט גני משחקים לילדים באף שכונה ערבית (ואם יש – הם מוזנחים והרוסים), מצב התנועה ברחוב עבאס הוא בלתי נסבל ואין מקומות חניה לרכבים, מחירי הדירות עולים וזוגות צעירים עדיין לא מסוגלים לקנות דירות, לא הוקמו מתנ”סים לילדים ולנוער, ואולמות התיאטרון שמציגים הצגות בשפה הערבית אינם זוכים לתמיכה מספקת מהעירייה. אפילו הפעולות שהוא טוען שנעשו עבורנו – בין אם זה עץ הכריסמס במושבה הגרמנית, פסטיבל החג של החגים או השיפוץ והשיקום של העיר התחתית באזור ואדי סאליב – אינם אלא ניסיון למשוך תיירים ולעשות ג’נטריפקציה לשכונות הערביות בעיר. אבל חמורה פי כמה מהמחדלים של יהב היא הההנחה שלו שאנחנו – התושבים הפלסטינים של העיר – נמצאים בכיס שלו ושהוא לא מחויב להתייחס לבעיות שלנו אפילו בתקופת בחירות.
כדאי גם ליהב להתעורר משום שאנחנו לא נמצאים בכיס של אף אחד. נראה כעת שבמערכת הבחירות הזו המרוץ הוא צמוד, ואם המועמדים ימשיכו להתעלם מצרכינו ומדרישותינו האלמנטריות לחיים שוויוניים ולהכרה בזכויותנו הדמוקרטיות ובחופש הביטוי שלנו, הם עלולים להיות מופתעים. אסור לנו להסכים לשמש פיונים במשחק השחמט של בעלי זכויות היתר. אם תמשיך מערכת הבחירות להתנהל מעל לראש שלנו, ניאלץ לבחור בין האדם הלבן לפתק הלבן, ובמקרה כזה ייתכן שנבחר בפתק.
הכותבת היא פעילה חברתית ופוליטית
שמולו
מי שרואה עצמו פליסטיני צריך לגור בפלסטין (כרגע ברשות הפלסטינאית) כשם שמי שרואה עצמו כציוני צריך לעלות למדינת ישראל!
לכן, בתור תושב חיפה שגדל על סובלנות, יש לי אפס אמפתיה כלפי המפגינים הפלסטיניים ותושביה המגדירים עצמם כך!
חברי מועצה ערבים דואגים ליהודים אי פעם?
הנציגים הערביים בכנסת ובמועצות עסוקים בפוליטיקה זהותית ודואגים במקרה הטוב רק למגזר הערבי.
מי ששוכח שהוא צריך לייצג גם 88% יבודים אלו חברי הכנסת וחברי המועצה הערבים.
אתם רואים את העיר רק דרך הצרכים הבדלניים והמסתגרים שלכם, זו שורש הבעיה.
מנטליות שבטית היא בעייתית במגדינה דמוקרטית. במדינה חייבים לכבד דגל והימנון. זה תנאי של אזרח מדינה.
לכן, מי שלא מכבד דגל והמנון מדינה יש לא בעיה עם עצמו, ואם יש לו בעיה של זהות, הוא שייך צשבט אחר. זו זכותו והוא יכול להשתכן שם ולא להיות בעל אזרחות ישראלית, ולהנות מכל הזכויות של אזרח מדינה. כותב המאמר גורם בעצמו להפרדה באופן החשיבה שלו, ולכן הוא חייב לבוא בדין וחשבון אל עצמו. מאחר והוא רואה עצמו כשייך לשבט ולא למדינה, זו תובנה מעניינת. ולכן, שיגיד תודה ושלא יבוא להצביע וגם שלא יבקש זכויות בעתיד. אין לי טענות אל הכותב בעל החשיבה השבטית. שיחיה בעבר, ושלא יפריע בהפגנות חסרות שחר.
מתניה
אני רואה שהכותב מעונין לקטר כחתול בלילה ולא להיות כשאר התושבים הוא רוצה התבדלות וחזרה לעבר ואו אושיות וזהות לא ישראלית אלא פלסטינית . כפלסטיני זכותך לחיות בשכם או בראמללה זו הזהות הפלסטינית וזה היא העובדה אין חזרה לעבר.ערבי חיפה עזבו את חיפה בשנת 1948 בהנחיית המוסדות הערביים על מנת לחזור לחיפה לאחר גירוש היהודים זה לא קרה. ואין להתרפק אל העבר כי העבר עבר .הפגנות עושים ברשיון. ושוב ההפגנות הם לא למען הערבים החיים בישראל אלא בשטחים של רשות הפלסטינית .בל נהייה נאיביים ואל חשוב שהיהודים אידיוטים.