מאויב העם לאהוב העם

פעיל השכונות יהורם שטרית שינה בשנה האחרונה פאזה. מלוחם צדק צעקן שכתב פוסטים זועמים על עיריית חיפה ועל העומד בראשה יונה יהב, הוא הפך בעצמו לפוליטיקאי והתמתן. כעת הוא רץ כמספר 2 ברשימת לחיים למועצת העיר – רשימה אותנטית וצבעונית של אנשים פשוטים. לחיים מושיטה יד לגיל הזהב, מרימה את החלשים ומאחדת את החבר’ה מהשכונות – מזרחיים צעירים, יוצאי חבר המדינות, בני הקהילה האתיופית, אנשי המגזר הערבי, חסרי ישע ובני נוער במצוקה. כאשר שטרית מדבר על שכונות הוא מתכוון לשכונות החוף – בת גלים, קרית אליעזר, עין הים ומחנה דוד, לשכונות במורדות הכרמל – הדר, חליסה ונוה יוסף, וכמובן לקרית חיים. אחוזה, רמת אלמוגי ודניה לא ממש מדברות אליו.

נפגשנו בביתו בבת גלים, קו ראשון לים. הוא רכש את הבית לפני 16 שנה עם ציני, ילידת השכונה, ולזוג שלוש בנות. הם היו המשפחה היהודית השנייה ברחוב, מוקפים במשפחות ערביות – דבר שלא הפריע למי שנולד בוואדי סאליב וגדל בחליסה. לראשונה בחייו הוא נמצא עכשיו בפרונט ובאור הזרקורים, והפעם מהפן החיובי. אחרי הכל, שטרית סוחב על גבו עבר לא הכי מבריק בניקיונו מעצם הכינוי שלו – מטיטה.

לפני 20 שנה כנראה שלא הייתי נפגשת איתך, אולי עם ליווי ועם שכפ”ץ.

“צודקת”.

מה אומר הכינוי מטיטה?

“אחי משה הוא מקור השם. הוא היה קצת מופרע. קצת הרבה. הוא הלך לראות איזה סרט בקולנוע ארמון על בחור אמיץ, אחד שהוא מצ’יסטה, וכשהוא יצא מהקולנוע ולא הצליח להגיד מצ’יסטה יצא לו מטיטה, וזה נדבק לכולנו. מטיטה הגדול, מטיטה הקטן”.

יהורם שטרית. "אני ניצלתי בנס" (צילום: חגית הורנשטיין)

“הכל בשביל לשרוד”

החיים של מטיטה כמו לקוחים מסדרות הטלוויזיה כמו “זגורי אימפריה” ו”הבורר”. הוא בן עשירי, בן זקונים, למשפחה עם שמונה בנים ושתי בנות שחיה בדוחק רב. אבי המשפחה דילג בין שלוש עבודות – חזן, גבאי והחלבן של השכונה – והאם היתה עוזרת בית ויצאה לנקות בעיריית חיפה. בסטנטון הם גרו בדירת שניים וחצי חדרים, כשחדר אחד הוסב על ידי אביו לבית כנסת כדי שיהיה בשכונה מקום להתפלל בו.

“יש לי כמה אחים מוצלחים וכמה פחות מוצלחים”, מספר מטיטה בגילוי לב, “שלושה אחים הלכו בדרכי פשע כדי לשרוד. לאורך כל הילדות שלי פחדתי מעולם הפשע כי ראיתי מה קרה עם האחים שלי – משטרות, בתי משפט, בתי סוהר, נכנסים, יוצאים. במשך שנים ניסו לגרור אותי לעולם הזה שבו נמצאו האחים שלי, אבל אני לא רציתי להיכנס לשם”.

מה הם עשו?

“הכל בשביל לשרוד”.

מה זה הכל, גם רצח?

“היה מקרה של רצח. שני אחים שלי ישבו עשרות שנים בפנים. היום הם במקום אחר בחיים – אחד לומד עריכת דין והשני מדריך של נוער בסיכון. הם עשו שינוי מן הקצה אל הקצה. בעקבות החיים שראיתי, שעברתי ושחשתי אני רוצה שבני הנוער בשכונות המוחלשות לא יגיעו למקומות שאליהם האחים שלי הגיעו. אני ניצלתי בנס. הספקתי ללמוד 12 שנים, הספקתי לשרת שלוש שנים בצבא, יצאתי קצת לחו”ל. גם אני הייתי שובבניק, אבל קטן, לא דברים גדולים”.

כמו מה?

“נתפסתי פעם עם כדור אקסטזי. הייתי פריק של מסיבות טראנס, עד שבאחת מהמסיבות נתנו לי משהו וזה הוביל לתקופה ארוכה של חרדות שבגללן הייתי מטופל. טיפלתי בעצמי, החרדות עברו, ואני לא ממליץ לבני נוער ללכת לשם או לגעת בדברים האלה. באתי מהמקום של השכונות כי גדלתי בשכונות. טיילתי ברגל מהדר לחטיבת כרמלי, בנוה יוסף שיחקנו כדורגל, היו לי חברים בכל השכונות. הייתי גם שחקן כדורגל במכבי חיפה במשך כמה שנים טובות ביחד עם ראובן עטר. הייתי קיצוני ימני. יאיר מלכה מקפה גרג היה בלם קדמי, אנחנו חברי ילדות. אפשר להגיד שניצלתי מהעולם הזה כי הדרך לשם היתה קצרה מאוד”.

מלבד האקסטזי נגעת בפשע?

“כן, נגעתי. לפני 30 שנה גם היה לי מאסר קטנצ’יק. הבאתי אז מלוס אנג’לס מכונה שמזייפת כרטיסי אשראי, וזה היה משהו בומבסטי. המזל הוא שהמשטרה תפסה אותי עוד לפני שהתחלתי לעשות פשע. אם הייתי מצליח, יכול להיות שהייתי עד היום בחיים האלו. מי יודע? קיבלתי אות, קיבלתי מכה בראש, השכלתי ולמדתי”.

כמה זמן ישבת?

“11 חודש, וזו הפעם היחידה בחיים שלי. ההרשעה האחרונה היתה לפני 24 שנים על כדור האקסטזי. היום זה כלום, אבל אז כל הקטע של המסיבות רק נכנס לארץ. זה היה מטורף ללכת ליער. פתאום אתה מוצא את עצמך בשלוש-ארבע לפנות בוקר נפגש עם סימני דרך והולך למסיבה”.

מה היתה העבירה הראשונה שלך?

“העבירה הראשונה שלי היתה בערב ראש השנה בכיתה ז’ או ח’. עבדתי בפרחי גינצבורג בהדר, עשיתי משלוחים אחרי בית הספר כדי לשרוד. הרגשתי שאני צריך לדאוג לאחים שלי שישבו בכלא כדי שיוכלו לקנות מצרכים וסיגריות בקנטינות. לפני החג אוחסנו במחסן 40-30 זרים. הבאתי לשם שני ילדים מהשכונה, לקחנו את הזרים, מיקמתי אותם בשלוש תחנות שונות ומכרנו אותם”.

מה עשית עם הכסף?

“לא נהניתי ממנו, נתפסתי”.

סגרת מעגל.

“נכון. היום יש לי דוכן פרחים בעלייה לדרך הים. זה עסק חוקי שאשתי מתפעלת אותו. אני מעסיק שם בן אדם מבוגר שחלה ויש לו ריאה אחת, והוא עוזר במקום”.

יהורם שטרית. "אני נותן לבנות שלי את כל האפשרויות שלא היו לי” (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“עשיתי טעויות של טירון”

העובדה שמטיטה סיים 12 שנות לימוד היא לא דבר של מה בכך. את החטיבה הוא התחיל בבית הספר הריאלי באחוזה ביחד עם ילדים משכונת המצוקה. “אינטגרציה” קראו לניסוי החברתי הזה. הוא החזיק מעמד שנה אחת לפני שנזרק.

“הידרדרתי לבסמ”ת הקטן לשנתיים”, הוא נזכר, “ובסוף סיימתי בדביר שלוש שנות טבחות ומלונאות. בין לבין האחים שלו נכנסו ויצאו מבתי סוהר. היתה אלימות ופשע בחליסה, פשיטות של משטרה בלילות. גדלתי לתוך זה, אבל תמיד נשמרתי כי לא רציתי את העולם הזה. המשטרה היתה מציקה לי כי קראו לי מטיטה, אבל גם במשטרה הבינו שהייתי פושטק קטנצ’יק ולא אלים, לא מאלה שדוקרים, לא סוחר סמים. אני פוגש הרבה שוטרים מהעבר שלוחצים לי את היד ואומרים לי שהם רואים את הדרך שאני עושה ושאמשיך ככה”.

הבנת שאתה עושה טעויות אבל בכל פעם חזרת לעשות עוד פשע קטן.

“עשיתי כמה טעויות של טירון. תמיד ניסיתי לעשות דברים עד הקו האדום, רק לא להגיע לבית סוהר. עשיתי עבירות שאולי מקסימום אפשר לצעוק עלי. מסתבר שטעיתי. הייתי יכול להגיע למקומות אחרים אם לא היה לי עבר, אולי לעבוד בחברת חשמל, אולי בגוף ממשלתי שייתן לי חיים שקטים ונורמטיביים”.

ההורים של אשתך לא קיבלו אותך.

“כשהכרתי את אשתי לפני הרבה שנים היא היתה בת 18 והוריה לא רצו אותי בגלל שהיו לי אחים פושעים. ברחנו לחו”ל וחיינו שם שש שנים בגללם. בסוף אבא שלה השלים עם זה. השם מטיטה היה סטיגמה, זה היה שם דבר בעולם הפשע החיפאי בשנות ה־80. זכיתי במפעל הפיס. יש לי אשה טובה ויפה, אנחנו מגדלים שלוש בנות לתפארת. קמיל סיימה י”ב בהצטיינות עם ממוצע ציונים של 90, קיאן בכיתה י’, וזואי בת 12. היה לי חלום שאם יהיו לי ילדים בעזרת השם הם ילמדו רק בריאלי, והגשמתי אותו. אני נותן לבנות שלי את כל האפשרויות שלא היו לי”.

הילדות יודעות על העבר שלך?

“את האמת, כשהן היו קטנות התביישתי לדבר, אבל היום הן יודעות הכל. אי אפשר להתחמק מזה”.

עסקת גם בהימורים.

“בעבר הרחוק הייתי מפעיל הימורים בלתי חוקיים עד שיום אחד קיבלתי מכתב מאחד מהמהמרים. הגעתי הביתה, קראתי את המכתב והתחלתי לבכות. אמרתי לאשתי שאני יותר לא נוגע בדברים האלו כי זה היה הרס של בתים. אנשים היו מפסידים כספים, את הבית, את המשפחות שלהם. גם המשטרה כל הזמן היתה מגיעה, מפרקת את הקזינו, מחרימה. בכל פעם הייתי עובר למקום אחר. עשיתי את זה במשך חצי שנה, והמכתב הזה היה הצלה”.

מהי העבודה החוקית הראשונה שבה עבדת?

“אני איש פרסום. הייתי זכיין של כנען (פרסום על גבי אוטובוסים; ח”ה) מאזור חדרה עד קרית שמונה. היתה לי חברת פרסום והיה לי חלק בשלטי הפרסום במשחקים של מכבי חיפה עד שמכרתי את חלקי. היום אני עובד בנגב קרמיקה”.

ומתי הפכת לפעיל שכונות?

“בשנה האחרונה נכנסתי לעשייה. כל הזמן חשבתי על זה, אבל לא היה לי את הזמן ואת התזמון הנכון”.

מה גרם לזה?

“בסוכות לפני שנה הגיע יהב לשכונה לפסטיבל בית גלים. הפרענו לו לנאום והוא הזמין אותי לבמה לשטוח את טענותי. אמרתי לו מה צריך לשנות. אני גר על הים. הייתי פותח את החלון והיתה צחנה של ביוב. הזנחה פושעת של כל ראשי הערים. היו פה רצח ואונס, לא היתה תאורה, שובר הגלים היה מוזנח והחומה ליד הבה”ד חסמה את הגישה. מאז השתנו דברים, נעשתה מהפכה. אני יכול להגיד בפה מלא שדחפנו קדימה. הכי מרגש אותי זה כשאני רואה נכים על כיסא גלגלים בטיילת. בגללי או לא בגללי – אני דחפתי וזה מה שיצא. אני עושה את זה בכיף שלי. יש לי סיפוק – דבר שלא היה לי פעם – וזה חשוב מאוד. אני מאמין שאני יכול להוביל לשינויים כי אין לשכונות האלו שופר. במועצת העיר אף אחד לא מתייחס אליהן. אם בעזרת השם ניכנס למועצה, אני מקווה לעזור לכל בני הנוער בשוליים, ויש הרבה מה לעזור. אני יודע לדבר איתם, אני מכיר את השפה שלהם. אם היתה להם הדרכה נכונה והיו אמצעים ומשאבים, הם לא היו מגיעים לשם”.

בשביל זה צריך תקציבים גדולים.

“מה, לעירייה אין תקציבים? האיצטדיון עלה 400 מיליון שקל. אז שיחשבו שיש עוד איצטדיון ויחלקו את הסכום בכל השכונות כדי לעזור לאנשים. אני אגיד לך בדיוק מה קורה – בשכונות אנשים לא יוצאים לבחור. יהב וכל ראשי העיר לפניו הבינו שבשכונות אין להם תמיכה, אז מה יש להם לפתח שם?”.

שבירת החומה השבוע בבת גלים היא אקט של בחירות?

“אני לא יודע אם זו הצגה, אני רק יודע שמאז שהתחלתי את העשייה שלי, כל מה שדרשתי מיהב קיבלתי. להגיד לך אם זה בגלל הבחירות? מה זה מעניין? העיקר זה התוצאה, השורה התחתונה, ואני מביא קבלות. אני מאמין שיש לי עוד הרבה כוחות לעשות זעזועים ודברים טובים וחיוביים. נבנה עכשיו בבת גלים מגרש כדורגל לילדים שחלמו במשך 25 שנה שיהיה להם מגרש כזה. נרתמתי לעניין, הגעתי למנכ”ל רכבת ישראל, השגתי את המגרש, לחצתי בעירייה. לקחתי את הילדים ואת יו”ר ועד השכונה יובל בוסין ועלינו למועצת העיר, דרשנו ובסוף קיבלנו. למה שלא יקימו מגרשי כדורגל כאלה בכל השכונות? היום כולם תקועים בטלפונים ניידים. בשכונות, במקום פעילות, מתארגנים ארבעה חבר’ה, מביאים בקבוק וודקה עם רד בול ומדליקים סיגריה או ג’וינט. ככה מידרדרים. צריך לעצור את זה. לפחות להסביר להם שיידעו מה מותר ומה אסור, שתהיה להם הדרכה. צריך לתת להם השכלה, חוגים, קורסים”.

שלט הבחירות של יהורם שטרית. "אם נצליח – מה טוב, ואם לא נצליח – אמשיך בעשייה שלי כרגיל"

“אנשים של מילה וכבוד”

למטיטה יש חלום נוסף – לשפץ את מועדון גולני, המועדון שבו ילדי שכונת ילדותו היו משחקים בו, ולהפוך אותו ביחד עם העירייה לבית חם לדרי רחוב. אם הוא היה יכול הוא היה אוסף את כל מחוסרי הדיור אל דירתו, כמו שעשה לאחרונה כשנתן לאחד כזה מקום על גג ביתו. נזקק אחר שגם היה מכור לסמים קשים בילה בתוך ביתו במשך שלושה חודשים, שבהם מטיטה גמל אותו מהסמים ושחרר אותו לדרכו רק אחרי שסידר לו עבודה. והיה גם זוג עם שני הילדים, שלהם הוא סידר דירה מעמידר וגרם לשינוי קיצוני בחיי המשפחה.

“באנו לעשות מצוות”, הוא מצטנע, “החיים זה כמו סופרמרקט – אתה לוקח ולוקח, ובסוף צריך להגיע לקופה ולשלם על הכל. אלה החיים. ואני רוצה שהבנות שלי ילכו בדרך טובה כי השם הזה מטיטה היה גם דרך להציק להן. זה תמיד התחבר לפשע. אמרת מטיטה – חשבת על פשע. היום האחים שלי הם לא פושעים, להיפך”.

נחשבתם למשפחת פשע?

“בשנות ה־80 נחשבנו למשפחת פשע. חופשי. אבל ידענו לשרוד, ידענו להסתדר בכל מקום. אנחנו אנשים של מילה וכבוד”.

יש סיכוי שתחזור לאורח חיים עברייני?

“מה חסר לי? אני גר על הים, אבא לשלוש בנות בריאות ויפהפיות, יש לי אשה טובה. אני פריק של מסיבות, ושמחת החיים שלי זה לארח אנשים, לשים קצת מוזיקה, קצת אלכוהול, קצת בשר. הפסקתי ללכת למסיבות טראנס. האחרונה שהייתי היתה בנוקדים לפני שנה. וואלה, זה כבר לא בשבילי. מספיק סבלתי מחרדות, ועד שהצלחתי לצאת מזה אני לא רוצה לחזור לשם. אוי ואבוי. אגב, במאי אני מתחיל ללמוד תואר בתקשורת”.

איך הגעת לאלכס אברומוב שעומד בראש הרשימה?

“בשכונות יש הרבה רוסים והרבה אתיופים, ורציתי לעשות משהו חדש, משהו שאין, לעשות חיבור בין רוסים, ערבים ויהודים, כי אלו הם אנשי השכונות. חיפשתי מישהו שמתאים לי. חבר משותף הכיר בינינו, ואלכס הוא הפתיע אותי. כשנפגשנו בפעם הראשונה והצעתי לו לרוץ ביחד, הוא אמר לי את האמת ובגלל זה אהבתי אותו. הוא דיבר ישירות ואמר שאנשים אמרו לו שאני ממשפחת פשע ושהוא רוצה לעשות את הבדיקות שלו. אחרי עשרה ימים הוא חזר אלי ואמר שמתאים לו להתקדם ביחד”.

מי הוא בעצם?

“הוא חיפאי, יזם הייטק, היה בצנחנים, למד בטכניון, בחור רציני. אני מאמין שאפשר לעשות איתו דברים יפים ביחד”.

הוא מיליונר?

“ממש לא, אולי עשה איזה אקזיט קטן. הוא בחור עניו ובן אדם טוב, שזה חשוב מאוד. הוא רוצה להוביל מהלכים ולעשות שינויים, והוא מביא חשיבה מרעננת וניסיון לפיתוח עתידי של השכונות – להבטיח תעסוקה ופריחה כלכלית בעיר, ובעיקר בשכונות. הוא חושב שצריך להגדיל את התיירות לחיפה, להביא הרבה משקיעים זרים שישקיעו בעיר כי יש לה פוטנציאל. אני מדבר יותר לשכונות, לאנשים הנמוכים, ואני מקווה שהחיבור בינינו יוביל לתוצאות טובות. אם נצליח – מה טוב, ואם לא נצליח – אמשיך בעשייה שלי כרגיל. זה גונב לי קצת מהזמן, אבל יש לי פרנסה תודה לאל”.

המטה שלך מורכב משלושה אנשים בלבד.

“נכון. דותן ומרינה אפרגן עומדים מאחורי הקמפיין. הם עורכים סרטים. אנחנו שלושה אנשים שעושים הכל בעשר אצבעות. אני יוצא להדביק מודעות בלילות. יש לי כמה אנשי מקצוע שמייעצים לי בהתנדבות, ואני מקווה שאם יהיה לנו כוח אז נוכל לחבר את כל הקצוות ונצליח. בשביל לטפל במה שאני רוצה צריך אנשי מקצוע. מי שבא מלמטה יודע איך זה שם למטה. אני רוצה להספיק לעשות הרבה מצוות לפני שאקבל ציון בעולם הזה. לבורא עולם אנחנו מגיעים רק עם מצוות. כך חונכתי, בבית דתי, ואולי עוד אחזור לשם”.

מה היה פה בבת גלים ביום שישי שעבר?

“יש כאן תוכניות למועדון גלישה של 1,000 מ”ר”.

ואתה מתנגד להקמה שלו.

“אני לא מתנגד, אנחנו רוצים שזה יהיה מועדון חברתי. העירייה מחפשת להשכיר את המקום לידיים פרטיות. אין לנו בעיה, אנחנו נברך את מי שייקח אותו כי אנחנו רוצים שבת גלים תלך למקומות טובים. אנחנו רוצים שתהיה פה תיירות, אנחנו רוצים שבת גלים תחזור למה שהיא היתה בעבר, להחזיר עטרה ליושנה. היה פה קזינו, היתה בריכה. בתקופת הבריטים היה פה נחמד מאוד. אנחנו דורשים בשם התושבים ש־200 מ”ר מתוך כל השטח יהיה מועדון חברתי מותאם לכל כיס כדי שגם ילדים מהשכונות יוכלו לבוא ולגלוש. גלישה היא ענף של אנשים מסודרים, ואנחנו רוצים שגם מיעוטי יכולת ילמדו לגלוש. כשהייתי ילד, מי שהיה גולש הצליחה בחברה, וכל הבנות היו סביבו וסביב חולצת האוניל שלו. היו שם חבר’ה שלמדו איתי בריאלי. אנחנו רוצים 200 מ”ר. כמו בר גלים, אבל לגולשים ולא רק. החלום שלי הוא לראות נכים בכיסאות גלגלים יורדים לחוף. אנחנו נלחמים על זה. זה נכס ימי, וחייבים לחלק את השטח באופן שווה לציבור. בעקבות ההפגנה שהיתה בשישי הוקפא המכרז”.

בגללך לא יהיה מועדון גלישה בבת גלים.

“גילינו שאיזה חיפאי ניגש למכרז וזכה, אבל זה היה הליך לא תקין והוא התעלם מכל הקטע החברתי. עשינו הפגנה, היה מגניב. הפגנה קלאסית עם שלטי מחאה ומגפון. אפילו היו שלושה שוטרים שבאו לשמור על הסדר. הם ישבו על הדשא, שתו מים קרים ואמרו שזו אחת ההפגנות הכי תרבותיות שהם ראו. מאז ראש העיר רוצה שהשטח יישאר עירוני”.

תצביע ליהב לראשות העיר?

“אני מכבד מאוד את יהב. הוא היחיד שקרא לי לשבת איתו וגם קלט את הפלורליזם של מה שאני עושה. אפילו שקיללתי אותו קללות מטורפות בפוסטים שהעליתי על מה שקורה בעיר. הייתי חוזר בלילה, רואה את מצב השכונה ומתבאס. עד שיום אחד הגיעו לפה צוות בילוש, לקחו אותי לימ”ר חיפה והזהירו אותי. אמרו לי שאם אני רוצה להתבטא נגד ראש העיר אז שאעשה זאת בצורה הולמת. החלטתי לשנות גישה. אמרתי לעצמי שוואלה, יש הרבה אנשים שאוהבים אותי, אני בן אדם מוכר וכריזמטי שיכול לסחוף אחריו אנשים. החלטתי לקחת את זה למקומות חיוביים וטובים. אני הולך ברחוב ואנשים צועקים לי ‘נוע נוע’, שזה הסלוגן שלנו. ובינתיים הדברים נעים קדימה, אלה לא סתם דיבורים. יש ביצועים. כל מה שנגעתי בו בוצע. אני בא ממקום של מילה, כבוד. בשנה הזאת, שבה התחלתי לטפס במדרגות אל לשכת ראש העיר, אני מבקש דברים והם קורים. מה אכפת לי שזה לפני או בגלל הבחירות? אני מביא תוצאות וזה מה שחשוב. הגעתי לחליסה בעקבות תלונות של הורים לילדים על כך שיש מגרש עם תהום – בור של איזה 70 מטר, סכנת נפשות. באתי עם הצוות שלי, צילמנו סרטון, ערכנו אותו יפה ופנינו לעירייה ביחד עם אביהו האן שנרתם לעזור. במועצת העיר שמעו ושמו שם גדר שלה הם חיכו 30 שנה. היום הילדים משחקים שם להנאתם”.

עדיין לא ענית על השאלה למי תצביע.

“אני מכבד את ראש העיר כי הוא בעל הבית של העיר הזו כרגע. אני לא יודע מה יהיה, מי יבוא אחריו. אני מקווה שמי שיבוא אחריו יקשיב לשכונות ושיהיה לנו הכוח להשפיע. יהב מבין שהוא הזניח את השכונות במשך הרבה שנים ושהוא צריך לטפל בהן, ואני מאמין שהוא יהיה קשוב אם ייבחר. אם עינת קליש רותם תיבחר אין לי מושג מה יהיה”.

דיברת איתה, נפגשת איתה?

“היא לא רצתה להיפגש איתנו. הזמנתי אותה לבת מצווה של הילדה שלי אבל היא לא הגיעה. במשך שלושה חודשים סימסתי לה ‘שבת שלום’, ושום דבר. בשישי שעבר היא שלחה איזה נציג שאמר לי שהוא קיבל איזה מנדט מנחשון צוק, מנהל המטה שלה, ושהם רוצים לחבור אלי ולסגור איתי. אני לא חובר לאף אחד. יש לי פעילים שלא אוהבים את מה שיהב עשה ב־15 השנים האחרונות, אבל יש גם כאלה שכן אוהבים אותו. אי אפשר לרצות את כולם. אין ספק שבשנים האחרונות חיפה עלתה כיתה, אבל חסרים עוד הרבה דברים. כולם מדברים על נטישת הצעירים. זה נושא רגיש מאוד, ואני לא בטוח שהאחרים יצליחו להשאיר את הצעירים. צריך משהו מיוחד כדי להשאיר את הצעירים בחיפה. זה לא בא ברגל, זה לא פשוט”.

ודוד עציוני?

“הוא בחור טוב, נפגשתי איתו פעמיים-שלוש. הוא אולי יהיה טוב בעשור הבא כי הוא צריך עוד להתחשל. לא אהבתי את המעורבות שלו בהפגנות”.

הזכרת את בת המצווה של בתך. מה קרה שם?

“היה איזה מקרה מוזר שם. הזמנתי את ירון אילן שהביא כמה זמרים, וביניהם היתה זמרת שעלתה לשיר. החבר שלה רצה שהיא תשיר שיר נוסף, אבל אילן סירב. אז הוא שלף אקדח ואיים עליו. זה היה בסוף האירוע, בשעה 1:30 בלילה. אני לא ראיתי, סיפרו לי”.

יהורם שטרית והמגפון. "השוטרים אמרו שזו אחת ההפגנות הכי תרבותיות שהם ראו" (צילום: חגית הורנשטיין)