“ירד לי מסך שחור על העיניים”

כבר שנים ארוכות דוחה צלם האופנה עדי ברקן כל ניסיון לריאיון עומק. לא כי אין לו מה להגיד (ברקן ידע תמיד ידע לספק את הסחורה), הוא פשוט העדיף לשים בפרונט את מה שהפך ב־15 השנים האחרונות לפרויקט חייו – המלחמה באנורקסיה – ואת עצמו בצל. הוא נעלם מיוזמתו ממדורי הרכילות שבהם כיכב, בחר ליישם הלכה למעשה את המשפט “אשרי יושבי ביתך” ולהקדיש זמן לבתו היחידה ירדן בת ה־21. כעת, כשהוא מתקרב לגיל 60, הוא עוצר ומסתכל במבט לאחור על החיים. ואלו חיים הם היו.

סיפור חייו של ברקן כאילו נוצק להגדרה “נער זוהר”. הילד שנולד בקרית אליעזר ובהמשך עבר לבת גלים העביר את ימיו עם מצלמות על גבו. אמו סילביה היתה בעליו של סטודיו לצילום בקרית אליעזר במשך כמעט שישה עשורים, וברקן, שנשם פילמים מינקות, השתחרר ממהצבא, שם שירת בחיל השריון, נרשם לבית הספר לצילום אופסטרה בניו יורק. פגישה עם האחים נקש מבעלי מותג הג’ינסים ג’ורדאש הביאה אותו להתנסות בצד השני של הצמצם כדוגמן. “כשלמדתי צילום עבדתי בחנות ומכרתי ג’ינסים אצל משפחת נקש”, הוא מספר, “יום אחד הם היו צריכים לעשות פוסטר ליחסי ציבור, ואז ג’ו נקש נכנס לחדר ושאל אותי ‘תגיד לי, עשית צבא?’. אמרתי לו שכן, והוא אמר ‘יופי, מחר אתה מצטלם לפוסטר’. תקשיב טוב, שלושה שבועות אחרי זה, בפיפט אבניו, פוסטר של 250 מ”ר כשאחיך שוכב על הסוס ומאחוריו בחורה בלי חזייה. הפוסטר רץ אחרי זה בדיזינגוף סנטר עד שהייתי בן 30, בעצם עד שהחנות של ג’ורדאש נסגרה”.

כתבת הרכילות ציפי רום שמעה על החיפאי שהפרסומת שלו עוררה סנסציה, ובן לילה הפכה אותו לכוכב של סנובה. כשברקן שב ארצה אל הביצה החיפאית הוא כבר לא היה אנונימי. כשהוא חמוש בעיניים כחולות של כוכב קולנוע, בלשון חלקלקה כובשת לבבות ובהתנהלות סטייל רודולף ולנטינו הוא הפך לרווק מבוקש שאת רשימת כיבושיו מפארות אין ספור דוגמניות, ואת הסטודיו הראשון שלו הוא פתח במרכז צבר בקרית ביאליק. גם התקשורת הארצית לא היתה יכולה להתעלם מהפלא והחלה להתעניין בגברבר המסוקס. “הכתבה הראשונה שעשו עלי בעיתונות הארצית היתה ב’לאשה’ על ידי הכתבת ברוריה אבידן”, נזכר ברקן. “הכותרת היתה ‘הדוגמן שחצה את הקווים – מדוגמן של ג’ורדאש לצלם אופנה. זה היה בשנת 1982”.

מאז מנהל ברקן יחסי אהבה עם התקשורת, ולא בכדי הודבק לו התואר היחצן מספר 1 של עצמו. הוא יודע איזה אייטם ייכנס למדור כזה או אחר ומתי, מה מעניין את עורכי תוכניות הטלוויזיה ואיזה חומר לספק לכתבים. הוא חשף את חייו כספר פתוח, גם את הדברים האישיים ביותר, ולא נרתע מלהגיב על שערוריות ששמו דבק בהן. אחת מהם, שהברנז’ה המקומית מתקשה לשכוח, היתה סקנדל שכונה “פרשת הסמים”. בחקירה משטרתית שמטרתה היתה להפיל סוחר סמים התגלה כי כמה דמויות מוכרות מאוד נהגו לרכוש אצל אותו הסוחר סם מסוג קוקאין, והביצה רעשה וגעשה.

כרכילאי אני חייב לחזור איתך לפרשה ההיא.

“אני וכמה חברים קנינו מאותו סוחר, והמשטרה הקליטה אותנו בשעת מעשה. בתכלס לא רצו להפיל אותנו אלא להגיע לסוחר, אבל שמעו את השם עדי ברקן ונדלקו על זה. כולה כמה קנינו? כמה גרמים. עשו מזה רעש בגלל השמות”.

הייתם יושבים בחבורה ומסניפים?

“לא. כל אחד עשה את זה לבד. לעתים נדירות עשינו סמים ביחד”.

זה עשה הרבה רעש בעיר.

“מה קרה לך? בכל הארץ. ב’ידיעות אחרונות’ היתה כותרת ‘עדי ברקן נעצר בשל שימוש בקוקאין’. היו צריכים לעצור אותי אבל לא נעצרתי כי הייתי מאושפז בבית חולים בגלל שהרגשתי לא טוב. לא נעצרתי אפילו ליום אחד, אבל לא אשכח שהנשמות הטובות באו לאמא שלי כשכל הפרשה עוד היתה טרייה ואמרו לה ‘בטח עכשיו תשימי מנעול על הסטודיו’. אמא שלי סיפרה לי שאמרו לה את זה בסופרמרקט, ואמרתי לה ‘זה יישכח עוד יומיים-שלושה, הרי אני לא נוגע כבר כמה חודשים. שידברו איתי בעוד חצי שנה’. לא אשכח גם את זה ששכבתי בבית החולים ושאלתי את עצמי מה אעשה. החלטתי לעבור לפריז כי שם אני לא מעניין אף אחד. הגעתי לצרפת, ואיך שנחתי שם קיבלתי טלפון שעושים בישראל תחרות צלם השנה של ‘לאישה’. אמרו לי ‘סע לארץ, תמצא בחורה ותצלם’. נסעתי לארץ, פגשתי בחורה בשם הילה מרין מהקריות שהיתה חיילת. צילמתי אותה וזכיתי בתואר צלם השנה. זה היה רק שלושה חודשים אחרי הפרשה. ואז הכותרות התחלפו פתאום ל’עדי ברקן צלם השנה’. מי זכר בכלל את הקוקאין? התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה ‘אמא, מה את אומרת? את רואה, הכל בסדר’”.

עדי ברקן. "כולה כמה קנינו? כמה גרמים. עשו מזה רעש בגלל השמות”

“תמיד הייתי ג’נטלמן”

ברקן שב לפריז במטרה להשתקע שם. הוא עבד בסניף הצרפתי של הסוכנות הבין לאומית עלית, ועיר האורות האירה לו פנים. “זו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי מבחינה מקצועית”, הוא אומר, “אף בן זונה לא חי את החיים שלי. עבדתי כמו מטורף, עשיתי כסף וחייתי את החיים כמו שאף אחד אחר לא חי אותם”.

אבל דווקא אז, כשהיה בטוח שהקריירה הבין לאומית שלו בדרך לנסוק, הוא חש לפתע כאבים בחזה. כעבור שלושה שבועות, כשהכאבים לא פסקו, הפכו התחושות שהוא התייחס אליה בביטול לבעיה שתלווה אותו במשך כל חייו. בהמלצתו של חבר קרדיולוג הוא פנה להיבדק ונמצא שעליו לעבור בהקדם ניתוח מעקפים. עם הדיאגנוזה הרפואית הזו שב ארצה היישר לשולחן הניתוחים.

“לכל ילד יש חלומות על מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול”, אומר ברקן, “בגיל בר מצווה חלמתי שאני עומד ומצלם ואלפי אנשים מסתכלים עלי. בגיל 29 הגשמתי את זה – עמדתי בשאנז אליזה, צילמתי את הקמפיין שלי לקוקה קולה, ו־5,000 איש עמדו מסביב והסתכלו עלי. תוך כדי הצילומים התחלתי להרגיש כאבים בחזה. אמרתי לעצמי ‘מה קורה פה?’. אלה לא היו כאבים רגילים, ראיתי את השאנז אליזה מתהפך לי פעמיים. חשבתי שהתקררתי והמשכתי לצלם. בארץ אמרו לי ‘יש לך שני עורקים סתומים. אלוהים אוהב אותך ובגלל זה הוא הביא אותך לארץ’. ניתוח מעקפים בגיל 29 זה טראומה. אתה מקבל בעיטה למוח. אבל שבועיים אחרי הניתוח לב פתוח, כשאני עוד עם התפרים בחזה, נסעתי עם ריטה ורמי קלינשטיין לאילת לשחק מטקות. היו לי שתי אפשרויות – או להפסיק את החיים בגיל 29, מפסיק לעשן ומתחיל לחיות כמו זקן, או לקחת את זה כמו סתימה בשן. אני לקחתי את זה כמו סתימה בשן. חודש אחרי זה כבר הייתי שוב בדירה שלי בפריז, וטוב שכך, אחרת הייתי עוצר את כל החיים שלי. המשכתי בטירוף של החיים”.

ואם לא די בפרשת הסמים ובניתוח הקשה, כעבור שש שנים שבר ברקן את שיאי החשיפה שלו כשהתוודה על תהליך גמילה מסקס שאותו הוא עבר בסדנת גמילה בקיבוץ בית אורן.

“בדיוק התגרשתי מאשתי מיכל שנבל והתהוללתי”, הוא מספר, “כיום על הדברים שעשיתי הייתי יושב מאסר עולם. בעצם לא הייתי יושב מאסר עולם כי בחיים לא הטרדתי מישהי. היה לי מזל עם בחורות וחייתי חיים מטורפים. עברתי מלא הפלות. המון. לא יודע להגיד לך את המספרים אפילו. מאיפה אתה חושב שהמציאו את המשפט ‘כשהבת רואה את עדי בשטח האמא במתח’? הייתי עם חצי תל אביב, אבל שילמתי על זה ביוקר. עזוב את הכסף – שילמתי ביוקר מבחינת הבריאות הנפשית והפיזית שלי. זה היה קשה. כל בחורה שיצאתי איתה נכנסה להיריון. זה היה משהו מטורף”.

אהבת בעיקר בחורות צעירות.

“אבל לא מתחת לגיל 18. כשהתחתנתי עם מיכל הייתי בן 32 והיא היתה לפני השחרור מהצבא. לא היו לי בחורות מעל גיל 22, זה נכון, אבל גם לא מתחת לגיל 19. לא יום לפני ולא יום אחרי. אבל אי אפשר להאשים אותי. קח צלם שנראה סבבה, שהולך לו במקצוע שלו ושהוא מקובל מבחינה חברתית – מה אתה רוצה שהוא יעשה? בחיים לא הטרדתי בחורה, אף אחת לא יכולה להגיד שהבטחתי לה הבטחות. השם שלי מעולם לא השתרבב באף פרשה מלוכלכת שקשורה ליחסים שבינו לבינה – לא קטינות, לא נשואות, ואף פעם לא שמעת מגבר שאמר ‘עדי זיין לי את החברה’. גם כשהייתי מכור לסקס, עם כל הרעש, אף בחורה לא אמרה עלי דבר. אז מה אתה רוצה, שלא אהנה? נהניתי. כמו שהן נהנו גם אני נהניתי. הכל נעשה מרצון ומאהבה. תמיד הייתי ג’נטלמן”.

אבל גם בסדנת הגמילה ברקן לא טמן את ידו בצלחת. בעת ששהה שם, במהלך ארוחת צהריים, הוא פגש את ליאת עזרא – אז תלמידת תיכון שבאה לשיעור חקלאות. “יצאתי מהחדר וראיתי את הילדה היפה הזו”, הוא נזכר, “הפסיכיאטר אומר לי ‘מה זה הדבר הזה? אתה במרכז גמילה’, ועניתי לו ‘מה הקשר? היא ילדה יפה, אני רוצה לדבר איתה’. שם הכרתי אותה והתחלנו לצאת. תראה איזה מטורף הייתי. את ליאת הכרתי במרכז הגמילה מסקס כשהיא היתה עוד בבית הספר. היא היתה בת 18 וחצי. יום אחד עברנו לגור ביחד, ובאותה תקופה התהוללתי כמו מטורף. יום שישי אחד ההורים שלה ישבו מול הטלוויזיה, צפו בתוכנית של דודו טופז וראו את עדי ברקן מתראיין על הגמילה מסקס. בקיצור, הם לא רצו אותי, שמו עלי בלש וליאת נכנסה להיריון. יום אחד, כשהיא היתה בחודש השני, חזרתי הביתה וראיתי דף נייר שעליו היא כתבה שהיא טסה ללונדון כדי לעשות הפלה וקלטת עם כל השיחות שלי עם בחורות אחרות. יומיים אחרי שהיא טסה ללונדון התחיל הרומן שלי עם סנדי בר. אחרי ארבעה חודשים שמעתי דפיקות בדלת, הסתכלתי בחור וראיתי שזאת ליאת. היא לא ידעה על סנדי, היא חשבה שחיכיתי לה. היא נכנסה הביתה, שכבנו, והיא שוב נכנסה להיריון. אי אפשר היה לעשות עוד פעם הפלה. וכך נוצר מצב שיש לי דירה עם ליאת ויש לי דירה עם סנדי. סנדי יודעת על ליאת אבל ליאת לא יודעת על סנדי. ככה זה נמשך שנה וחצי. וכשירדן נולדה הייתי צריך לקבל החלטה – או סנדי בר או הבת שלי. נסעתי לסנדי, ישבתי עם ההורים שלה ונפרדנו”.

עדי ברקן עם טל ברודי וקארין דונסקי בשנות ה-80. "כיום על הדברים שעשיתי הייתי יושב מאסר עולם"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"'ביקיני' קבר אותי"

אחרי שמול העדשה שלו טופפו הבחורות הכי נחשקות פתח ברקן סוכנות דוגמנות בתל אביב. מאז הוא זוקף לזכותו תגליות שעינו צדה לראשונה ולימים הפכו לשם דבר – מורן אטיאס, אסתי גינצבורג, אור גרוסמן, שרי גבעתי, נטלי דדון ועוד כהנה וכהנה. אבל מי שאיתה הוא הגיע לשיאים הגבוהים ביותר היתה בר, ולא רק בשל הפיכתה לתרנגולת שמטילה ביצי מזומנים כשדגמנה למותגים כמו פלפל וקסטרו, כיכבה בלוח השנה המפורסם שלה ופיתחה קריירת משחק, אלא בעיקר בגלל הרומן ביניהם שנמשך שנתיים.

לא טשטשת את הגבול בין מקצוענות לחיים האישיים?

“עם סנדי התחילו קודם היחסים האישיים. שלושה חודשים אחרי שנהיינו זוג פתחתי את הסוכנות והיא היתה הדוגמנית הראשונה שלי. הייתי בשיא שלי. במשך שלושה חודשים התנהלנו בשושו, וכשנסענו לפריז היא אמרה לי ‘תראה איך הם עושים פה כסף’. אמרתי לה ‘תקשיבי, אני משנה לך את השם לסנדי בר’ – היא היתה הרי סנדי ברנס – ‘ואנחנו פותחים סוכנות. אעשה אותך כוכבת תוך חצי שנה. חכי ותראי’. והשאר זה היסטוריה. אני לא צריך להגיד לך מה קרה”.

בעוד שעל כישרונו איש לא חלק, בצד העסקי נקלע ברקן לקשיים. היו לו רעיונות גדולים שהוא ביקש להוציא אל פועל והלך על כל הקופה. הראשון שבהם היה הוצאה לאור של הירחון “ביקיני” בשנת 2001. הרעיון היה להדפיס עיתון לגברים סטייל “פנטהאוז” האמריקאי, שבין כתבותיו יתנוססו צילומים של בחורות חשופות חזה בסגנון הילדות הטובות של השכן. ביחד עם שותפתו דאז דניאלה אייזנברג (בתו של איל ההון ארווין אייזנברג) הוא הספיק להוציא שמונה גיליונות בלבד, וההרפתקה הותירה אותו בחובות כבדים.

“כשהתחלתי עם ‘ביקיני’ ומכרתי 7,000 עותקים מהגיליון הראשון הרגשתי על גג העולם”, הוא נזכר, “המיזם הזה קבר אותי. אנשים קיבלו שם משכורות שלא היו קיימות אז בארץ. כשאנשים העירו את תשומת לבי זה כבר היה מאוחר מדי. זה היה גזר דין מוות”.

נקלעת לקשיים?

“אם נקלעתי לקשיים? אתה יודע מה אני עברתי? את הגיהינום של החיים. הפסדתי את כל מה שהיה לי, ועד עכשיו עוד לא גמרתי עם זה. לפני כמה שנים נפצעתי ביד, ולאחרונה הגעתי לפשרה עם חברת הביטוח וקיבלתי 240,000 שקל. שילמתי אותם כדי לגמור את הסיפור של ‘ביקיני’. שבעה מיליון שקל כסף מהבנק, בית, אוטו… מה לא מכרתי? הייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה”.

אתה לא חושב שהקונספט הזה בארץ היה יומרני?

“לא. המגזין הזה היה צריך להיות מחובר לעיתון ארצי, וככה הוא התחיל. תראה את ‘בלייזר’ – הם יצאו שמונה חודשים אחרי, ועד היום הוא עובד”.

פתחת גם את חוף ביקיני ליד מעגן מיכאל שבו המלצריות היו אמורות להיות טופלס, והוא נסגר ביום שבו הוא נפתח.

“נפלתי עם נוכל. ביום הזה כביש החוף נסגר. אלפי אנשים הגיעו לפתיחה, פקקים לאורך קילומטרים, ופתאום הגיעה המשטרה ואמרה לי שלמחרת אני כבר לא יכול לפתוח את המקום. התברר לי שלמקום לא היה רישיון עסק. במשטרה אמרו לי ‘נפלת עם נוכל שיש לו אישור להקים פה רק בריכה והוא עבד עליך’. כך יצא שפתחתי וסגרתי באותו היום. הבאתי את כל היפות של תל אביב שהיו מוכנות למלצר שם טופלס. איזה חוף זה היה, לא אשכח את הפתיחה הזו”.

ואז פתחת סטודיו ברחוב חורב וגם לא החזיק מעמד.

“נכון. זו גם היתה טעות מטומטמת. כשאתה פותח מקום שמבוסס על השם שלך ואתה לא נמצא בו הוא לא יעבוד. חשבתי שאני גאון גדול, אז לקחתי בחור שהכשרתי, פתחתי סטודיו ואמרתי שאעזור לו פעם-פעמיים בשבוע. זה לא עובד. סתם בזבזתי שם חצי שנה. אבל הכל לטובה. משם עלה הרעיון שלי לסימפלי יו”.

המגזין "ביקיני". "הפסדתי את כל מה שהיה לי"

“מי צריך קולב עם דופק?”

בשנת 2003 ייסד ברקן את תחרות היופי סימפלי יו. זה אולי נשמע טריוויאלי ופשוט, אבל עמדה מאחוריה אג’נדה שעתידה להפוך למפעל חייו – תחרות יופי שבה לא נכללות רק דוגמניות במימדים שעולם האופנה הורגל בהם אלא גם נשים שמידותיהן לא אפשרו עד אז דריסת רגל בתעשייה. באותה השנה הוא גם החליט לא לצלם עוד דוגמניות שה־BMI (מדד מסת הגוף) הוא נמוך מכפי שמומלץ בעולם הרפואה, ובמקביל סייע בניסוח הצעת חוק שלפיה ייאסר על סוכנויות הדוגמניות להעסיק דוגמניות שה־BMI שלהן נמוך מ־18.5. כעבור שנתיים הפך שמה של התחרות לשמה של עמותה שהוא ייסד ושנועדה לרכז אמצעים ופתרונות לצעירים ולצעירות שמתמודדים עם הפרעות אכילה. בשנת 2012 היה ברקן מיוזמי חוק הגבלת המשקל בתעשיית הדוגמנות, שלימים קיבל את הכינוי חוק הפוטושופ, אשר קבע את המשקל המינימלי שבו יוכלו דוגמנים לעסוק בתחום. מאז הוא מלווה בני נוער שסובלים מאנורקסיה, ולא פעם ספג ביקורת על כך שהוא לא איש מקצוע שיכול להשיא עצות. אבל עבור ברקן המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה מבחינתו היא הצלת חיים.

מדוע החלטת לשנות אג’נדה?

“אז כבר הייתי עמוק בתוך נושא האנורקסיה. זה היה אחרי סנדי שהפכה לבולמית בגלל איזו הערה שדוגמנית זרקה עליה באיזה אודישן. מי ידע אז מה זה הפרעות אכילה? מצאתי אותה מקיאה אצלי בשירותים וחשבתי שהיא לא מרגישה טוב. שאלתי אותה ‘מה קורה? קיבלת 90,000 דולר על מילקי – סכום שהדוגמנית האחרת לא תרוויח בחיים’. ‘לא’, היא ענתה, ‘יש לי בטן’. במשך שנה וחצי עברתי איתה גיהינום. ואז עשיתי אודישן לפלפל, ובאמצע האודישן ילדה אחת התעלפה. אחת מההבנות פתחה את התיק שלה, הוציאה קופסה ואמרה לי ‘תירגע, זה זה’. על הקופסה היה כתוב שזה כדור משלשל. היא הסבירה לי שהן לוקחות את זה כדי לא לעלות במשקל. עד אז לא הבנתי מה זה. אני נשבע לך, הייתי יושב ליד בחורות ואומר להן ‘את צריכה לרדת במשקל’. הייתי כל כך נאיבי. זה אשכרה לשלוח אותה להתאבד”.

נראה שבאיזשהו מקום אתה מכה על חטא.

“אם לא הייתי יודע שאני יכול לשנות ולא היו כל המקרים שעזרתי בהם, אני לא יודע אם הייתי ממשיך עם זה. כנראה שהייתי ממשיך להיות צלם בתעשייה. אבל כשאתה רואה ילדות בולמיות, יושב איתן בשירותים והן מקיאות את הנשמה ואתה מחזיק להן את השיער, ורואה מה הן עוברות, אתה לא יכול לא ללכת איתן. לא ניסיתי להסביר לעצמי אף פעם למה אני עושה את זה, אם זה להכות על חטא. לא מעניין אותי מה הסיבה. אותי מעניינת התוצאה, והתוצאה היא שאני נמצא במקום שבו אני יכול להשפיע, ואני מצליח. זה לא להתעסק עם הצלחה או כישלון בלימודים, זה להציל לבחורות צעירות את החיים. זה ההבדל. הצלתי יותר מ־600 בחורות עם הפרעות אכילה ממות בטוח, וזה לא במטרה להשתחצן”.

אתה בוודאי מבין למה אתה מעורר אנטגוניזם בעולם האופנה שהיית חלק ממנו.

“שיקפצו לי. אף אחד לא יכול לשפוט אותי אם הוא לא היה במקום שלי. הזמנתי את כולם לשבת איתי ביחד עם הנערות האלה במסגרת העמותה, ושאחר כך יגידו מי ההזוי בינינו, מי המטורף ומי רוצה להרוס את התעשייה. מה בסך הכל אמרתי? שלפני 20 שנה כולנו צילמנו והרווחנו כסף ובחרנו דוגמניות שדופות? ההבדל בין רזה לשדופה זה ההבדל בין חיים למוות. אבל לכולם יש אגו, ורוב האנשים בתעשייה הם גייז שלא מעניין אותם התחת. אני מכיר אותם כי 50 אחוז מהם הם נהדרים והם חברים שלי, אז לא יכולים להגיד עלי שאני הומופוב, אבל 50 האחוז האחרים הם אנשים רעים. אין לי שום דבר נגדם אישית אלא נגד השקפת העולם שלהם. אל תספרו לי סיפורים שכדי להראות בגד צריך קולב עם דופק”.

יצאת גם נגד דוגמניות. גל גדות למשל.

“לא סתם יצאתי. כל הזמן טענתי שהיא רזה מדי. בגלל שאני לא גר בקריות אלא בתל אביב אז אני גם יודע – אנחנו אותו מילייה. אמרו לי שהיא אוכלת 500-400 קלוריות ביום. ב’לאשה’ ראיינו אותי עליה ואמרתי מה אני חושב, אז היא איימה עלי בתביעת דיבה. אמרתי ‘בבקשה, בואי תתבעי אותי’. כמובן שהיא לא תבעה. ואז היא נבחרה לסרט ‘וונדרוומן’, ומה אמרו לה בסרט? אם את לא עולה במשקל את לא נבחרת. כמה היא עלתה? 11 ק”ג. עכשיו מהאופוריה על כך שהיא נבחרה ומהנאיביות היא סיפרה את כל מה שיש לה בלב, ויש לי את הכותרת של הריאיון שלה מ’ידיעות אחרונות’ – ‘אני מסתכלת על תמונות מתחילת הקריירה שלי בקסטרו. הייתי רזה מדי, לא קול’. כשאני אמרתי שהיא רזה מדי היא רצתה לתבוע אותי. אז הנה, בבקשה”.

ורותם סלע?

“אותו הדבר. היו סיטואציות שהראו אותה בטלוויזיה, ואחי, אתה לא יכול להסתכל. את נשואה עם ילדים, זה לא עובד. מה את רוצה להעביר בזה?”.

לפחות בר רפאלי יצאה נקייה ממך.

“כי היא היחידה שגם אם היא תתאמץ היא לא תהיה אנורקסית. זה מבנה גוף. זה אותו מבנה כמו של אמא שלה. וטוב שכך. היא נראית אשה, פצצה”.

צילום של עדי ברקן בשער המגזין "לאשה". "הצלתי יותר מ־600 בחורות עם הפרעות אכילה ממות בטוח"

“בית אבות אחד גדול”

השנה האחרונה היתה הקשה בחייו. היא נפתחה בעוד ניתוח מעקפים (מי יודע כמה מאז הראשון?) בעקבות ארבע סתימות. ואם לא די בכך, בזמן ההחלמה ניחתה עליו מכה נוספת – גידולים התגלו בעמוד השדרה שלו וגרמו לו לקחת פסק זמן מאורח החיים הרצחני שהוא מנהל. הוא הפסיק לצלם, הוריד במינון העיסוק בפרויקט המלחמה באנורקסיה, ועצר את ההרצאות שהוא מעביר להעלאת המודעות למחלה. מאדם שבמשך כל חייו חי על הקצה וחיפש ריגושים הוא הפך בבת אחת לאדם רגוע שקשה לחדור את מעטה השלווה שלו. את הוריו המבוגרים הוא העביר מחיפה כדי שיתגוררו לידו, ולאחר מותו של אביו דוד הוא לקח את אמו לגור איתו בביתו ברמת השרון. את המסיבות הפרועות ואת חיי ההוללות החליפו ביקורים יומיים בים והאזנה לאוושת הגלים.

החיים הופכים קשים כשמתבגרים.

“עברתי צנתור קשה מאוד. זו הפעם הראשונה שבה אני מספר על זה. ירדתי עם הכלבה בבוקר, וכשחזרתי הביתה לא הייתי מסוגל לעלות. הכלבה התחילה לנבוח ובקושי גררתי את עצמי הביתה. תמיד ידעתי לזהות את סוג הכאבים שלי, והפעם הרגשתי שהגזמתי כי היה לחץ מסביב עם האנורקסיה והמריבות עם הפסיכיאטרים. הלכתי לבית החולים והרופא אמר לי ‘הפעם הלכת רחוק מדי. סתימה אחת – סבבה. שתי סתימות – זה מסוכן מאוד. לך יש ארבע סתימות של 98 אחוז. מהמצב הזה לדום לב יכולות לעבור דקה או שמונה שעות. מעכשיו, אם אתה יוצא מהצנתור ואני שומע שאתה לוקח חולה חדשה או מתראיין בטלוויזיה, אני כבר לא אהיה המצנתר שלך. ואני מלווה אותך מגיל 29. עכשיו תעשה את החשבון שלך’. מאז הצנתור הראשון עברתי 12 צנתורים. מתוכם התקף לב אחד ושמונה פעמים עורקים מרכזיים ללב עם סטנטים. איך אפשר לחיות ככה? במשך שנים המשכתי לחיות באותו קצב ושום דבר לא השתנה. במקביל הגוף התחיל לבגוד בי והתחלתי עם בעיות של פריצת דיסק. כשיצאתי מהצנתור האחרון אמרתי לעצמי ‘אתה לא לוקח יותר חולות תחת חסותך ולא עושה יותר הרצאות, ואז כואב לך הגב’”.

הלכת להיבדק?

“הלכתי כי ידעתי שיש לי בעיות בגב ואז הוא הסתכל על המסמכים והראה לי מסמך מלפני ארבע שנים שבו כתוב שיש חשש לגידול בעמוד השדרה. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו על מה הוא מדבר. לא ידעתי על זה כלום. הוא הסביר לי שלפני ארבע שנים עשיתי מיפוי עצמות ושכתוב שיש לי גידול בעמוד השדרה, ושאל מה עשיתי עם זה. למחרת שלחו אותי בדחיפות לעשות MRI. יצאתי משם ושאלתי את עצמי ‘מה נשאר לי עוד? רק לפני שבוע עברתי צנתור, מאיפה עכשיו נופל עלי גידול בגב?’. ירד לי מסך שחור על העיניים. אמרתי לעצמי ‘זהו, נגמר הסרט’. אני זוכר שבאתי הביתה לפגישה עם אנורקסיות ושהן דיברו איתי, ואני הייתי בסרט אחר, של כימותרפיה, שזה הסרט הכי איום שיכול להיות. כשליוויתי את אחת מהבנות לדלת חטפתי לרגע דקירה בגב ואמרתי לעצמי ‘זהו, זה סרטן’. למחרת הלכתי לעשות מיפוי, ומצאו שיש לי גידול אבל שהגידול לא פעיל ושהכל בסדר. הכל בסדר, תודה לאל. אבל איזה ימים עברתי, אלוהים ישמור”.

ומה לגבי מעקב?

“עכשיו אני נמצא במעקב ומרגיש שהכל בסדר. לפני האבחון אמרתי שאם זה באמת הכי גרוע אז עוד לא השלמתי את המשימה. נסעתי לקבר של אבא שלי ואמרתי לו ‘אבא, לא נראה לי שאשלים את המשימה אלא אם באמת הטובים מנצחים’. יומיים אחרי זה התברר שהכל בסדר. אם לא היה בסדר לא היו שולחים אותי הביתה. מה שכן, החלטתי שאני לא מתעצבן יותר. אי אפשר להביא אותי למקומות שאנשים הביאו אותי לפני שנה וחצי”.

אתה לא מצטער שהבאת לעולם רק ילדה אחת?

“כן. לפני שנפרדתי מליאת ועזבתי את הבית היא אמרה לי ‘בוא נעשה עוד אח או אחות לירדן. הרי גם ככה תחזור כמו כלב על ארבע’. האמת היא שחשבתי עליה באותו הזמן כי ידעתי שלא אחזור הביתה ולא רציתי לתקוע אותה עם שני ילדים. היא היתה בחורה צעירה בת 21 ולא רציתי לעשות לה את זה. אם יש דבר גדול שאני מצטער עליו – זה זה. כי יכולתי, לא רק מבחינה כלכלית אלא מכל הבחינות. לא עצרתי לרגע לחשוב. היתה תקופה מסוימת שבה הבנתי שחשוב לי איך אחרים מרגישים”.

ואיך זה לסעוד את אמא?

“ארבעה חודשים לפני שאבא נפטר ראיתי שמשהו אצלו לא בסדר. החלטתי שאני לא שולח אותם לשום בית אבות ולוקח אותם לידי לרמת השרון. הם גרו 200 מטר ממני. כשהמצב של אבא הידרדר והוא אושפז, היה ברור שאם הוא לא חוזר הביתה אני לוקח את אמא איתי. אתה צריך להבין איזה הורים יש לי. מבחינת נתינה, את מה שקיבלתי מההורים שלי אף אחד לא קיבל מההורים שלו, אז מה יש לחשוב בכלל? ואתה לא מתאר איזה כיף לי איתה. מצד אחד זה מגביל אותי כי ויתרתי על זוגיות ועל המון דברים, אבל מנגד הרווחתי את אמא שלי”.

יש מצב שנשוב לראות אותך מתגורר בחיפה?

“בשנות ה־80 הייתי צריך לעזוב לתל אביב כדי להיות צלם מפורסם כי המגזין ‘לאשה’ חי ממלכות היופי. כל התגליות הכי חזקות יצאו מחיפה, כלומר בחיפה היה חומר הגלם הכי טוב אבל כל מי שהיה מוכשר עזב. למה? כי הניהול של העיר לא היה נכון. הייתי מסתובב במרכז הכרמל – כל הפצצות של המדינה היו מסתובבות שם עם ג’ינס קרוע ויחפות. הגיל הממוצע היה 20. לפני שנה נתתי הרצאה בחיפה, עשיתי סיבוב והתבאסתי – בית אבות אחד גדול. ידעתי שהעיר מזדקנת אבל גמרו את העיר. אני מטורף על חיפה ורוצה למות בה, אבל כיום היא עיירת פיתוח. במרכז הכרמל ממוצע הגילאים הוא 80. חיפה הזדקנה. בבחירות הקרובות, עם כל הכבוד ליונה יהב שהוא בחור מוכשר, הוא צריך ללכת הביתה. אתה מסתובב וכואב לך הלב. לא הגיוני שהעיר הזו נראית כמו שהיא נראית”.

אז אין סיכוי שתחזור להיות חיפאי.

“אולי אם יפתחו שם עוד בית אבות. צריך שיקרה משהו טוב כדי שאחזור לחיפה”.

עדי ברקן עם אביו דוד ז"ל. "אמרתי לו ‘אבא, לא נראה לי שאשלים את המשימה'"