“הסרט הזה נכתב בדם”

ביום קיץ מיוזע לוקחת אושר את אמה למעון לנשים מוכות. בשובה הביתה עליה להתמודד עם מציאות חדשה ולבחור בין אהבתה לאביה לבין החופש. זהו בקצרה התיאור של “הצפה” – סרט הביכורים של היוצרת אושרי זיתוני שהוגש כעבודת גמר לסיום לימודי הקולנוע בבית הספר מנשר לאמנות ונבחר להשתתף בתחרות לסרטים קצרים בפסטיבל הסרטים הבין לאומי בחיפה שייפתח היום (שבת).

הסרט צולם בחיפה – עיר הולדתה של זיתוני – אך אל תצפו לראות את נופי המפרץ ואת הכרמל המשתפל אל הים. הסרט מתרכז ברובו בדירת המשפחה, שם מתגלים היחסים הטעונים בין אושר, שלושת אחיה ואבי המשפחה האלים בסצנות מלחיצות שגורמות למתח, לאי נוחות ולהזדהות טוטאלית עם הילדים.

זיתוני, 28, נולדה וגדלה כל חייה באותו בית ברחוב דוד פינסקי בכרמל הוותיק. ביסודי היא למדה בבית הספר הרצל ובתיכון בבית הספר חוגים, שבמבט לאחור היא מודה שהיה מקום משמעותי מאוד בשבילה. בדיוק כמו בסרט, גם לזיתוני יש שלושה אחים – אחד בכור ושניים צעירים ממנה.

הסרט הוא אוטוביוגרפי? אלו הן חוויות שעברת בבית?

“לצערי זה סיפור של כל ילד רביעי פה בארץ. הסרט עוסק באלימות במשפחה, והשם שלו הוא מטאפורה על מה שהם עוברים, וגם בפועל יש הצפה בבית”.

זה משהו שחווית בעצמך?

“שוב – זה סיפור של המון אנשים והוא גם נוגע לחיי האישיים. אני מעדיפה לא לפרט על זה, אבל זה משהו שאמשיך לעסוק בו גם בעתיד. כעת אני כותבת סרט המשך באורך מלא שגם הוא יצולם כולו בחיפה. אני מחוברת מאוד לעיר. אין לה מספיק קרדיט בקולנוע הישראלי. יש בעיר הזאת מין קסם אפל, משהו סתווי, שעובר יפה מאוד בקולנוע. כל פינה בחיפה היא תמיד חדשה, אקזוטית ואולי כאילו רומנטית. אני אוהבת מאוד את חיפה, אבל לצערי אין פה בית ספר לקולנוע ולכן הלכתי ללמוד במנשר. זו הסיבה שבגללה עזבתי את העיר”.

מתי הבנת שאת רוצה לעשות קולנוע?

“את שיעורי התקשורת בתיכון לימדה סלבה גרינברג, שהיא אקטיביסטית ומיוחדת, והיא הקרינה לנו את הסרט ‘אור’ של קרן ידעיה (במאית ותסריטאית, בתם של מייסדי בית ספר מנשר לאמנות; ח”ה). זה הפך לי את העולם. זה קרה כשהייתי בת 15 והלכתי עם הסרט הזה בראש במשך שנים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה קיבלתי איזושהי במה לתחושות שהיו לי בפנים, לכל מה שאני רואה. בהמשך ראיתי גם את שלומי ורונית אלקבץ, וזה גרם לי להתאהב עוד יותר במדיה הזו. בואי נגיד שאם ידעיה נתנה לי אישור להיות אשה בעולם, בני הזוג אלקבץ נתנו לי את האישור להיות מזרחית. בכל זאת, היינו המשפחה הספרדית היחידה בכרמל הלבן”.

בטוח לא הייתם היחידים.

“היינו היחידים, וזה ליווה אותי לכל אורך הנעורים שלי וגם בבית הספר”.

הרגשת חריגה? הסתכלו עלייך אחרת?

“אני לא יודעת אם הסתכלו אחרת, אבל כן שמו אותי בכיתת מב”ר (מסלול בגרות רגיל; ח”ה) כשלא הייתי צריכה להיות שם. בסופו של דבר היה לי טוב שם, אבל בואי נגיד שהרגשתי שפחות מקלים עלי. דווקא כשהגעתי לתל אביב הבנתי עד כמה הייתי חריגה. העיר הזו הרבה פחות מדברת אלי מאשר חיפה, אבל השיח שם הוא פתוח. כשאת מגיעה לעולם הקולנוע את מבינה שדווקא להיות אחרת מבין המון דומים זה גורם לך להבין הרבה דברים על עצמך, להסתכל אחורה על הנעורים, על הילדות. תראי, השם זיתוני היה שם אחר מזה של כל מי שסבב אותי, מהחברות שלי. זה מביא איתו משקל של תרבות, של מנהגים, של הסתכלות, וזה באמת החיבור החדש שלי עם קולנוע. אני לא חושבת שאני צריכה עכשיו לשים על עצמי איזשהו דגל ולהגיד שאני יוצרת מזרחית, אבל ללא ספק זה משפיע וזה משחק תפקיד גדול מאוד ביצירה שלי ובחשיפה שלי”.

מתוך הסרט "הצפה". "עוד שנייה אני בוכה" (צילום: יח"צ)

“קיבלתי מתנה ענקית – קולנוע”

לבית הספר לקולנוע הגיעה זיתוני עם פער גדול. היא היתה היחידה במשפחתה עם שאיפה לעסוק בקולנוע והרגישה שמבחינתה זו שליחות – מקום שבו היא תוכל להיות בגרסה הכי טובה של עצמה ולדבר על כל מה שבוער. כדי להשלים את הפער היא נאלצה לצפות בכל לילה בהמון סרטים ולעבוד בכמה עבודות כדי לממן את הלימודים ואת החיים, וסיימה בהצטיינות. ידעיה ראתה את הפוטנציאל וחטפה אותה כעוזרת אישית לסרטה החדש. זוהי סגירת מעגל עבור זיתוני שמצחקקת בקול ומפגינה עליזות לכל אורך הריאיון. 180 מעלות מאושר המלנכולית, גיבורת הסרט.

“במנשר לא ידעו איך לעכל את שמחת החיים שלי”, היא נזכרת, “זו שמחת חיים חיפאית. הייתי הכי חוצנית שיש. נולדתי במקום עם ים ועם הרים ועם שמש, מקום נחמד בסך הכל אף על פי שחיפה היא עיר מנומנמת, והגעתי לבית הספר שמפארים בו מלנכוליה שלא הייתי שותפה לה, אפילו שהסרטים שלי הם כן”.

הסרט שלך הוא טעון מאוד. כמה קשה היה לעשות אותו?

“הסרט הזה נכתב בדם. מהבחינה הנפשית היה קשה לביים וללהק אותו. אחי הקטן טל, אהובי היקר, עבד איתי עליו. בכלל, האחים שלי ואני זה סיפור אהבה גדול. הם החברים הכי טובים שלי והם תומכים בי. אנחנו צוות שעושה ביחד הכל. אם זה לסחוב, אם זה לסחוב אותי – הכל ביחד. טל הוא גם הארט דירקטור של הסרט. ביחד חשבנו על הדמות הנשית, איך להפוך אותה למישהי שגורמת לצופה לשאול לגביה שאלות, גם על מיניותה, לכן גם קיצצנו את שיערה”.

היא מין אנדרוגינוס כזו.

“בדיוק. בהתחלה היא נראתה לי כמו מישהי שכבר ראיתי, בסגנון ובצבע של דאנה איבגי, ואמרתי לטל שאין סיכוי, היא חייבת להיות בתוך משפחה שכולם בה הם בנים, כמוני. גם אני הייתי בחיפוש, לא היתה לי איזו דמות נשית להיאחז בה בשלב יותר בוגר בחיי, והבנתי שדרך השיער הקצר אפשר באמת לדבר על זה, על הרצון שלה להיטמע בתוך מקום גברי. כמובן שזה מדבר על היעדרה של אמא, ונוסף על כך זה משפיע על עוד דברים. הרעיון היה ליצור איזשהו סיר לחץ עד לשחרור בסוף”.

את בעצם רוצה להציף את הנושא אבל לא להיחשף.

“חשוב לי מאוד לדבר על זה, ואני רוצה שהסרט יעבור בבתי ספר ולדבר דרכו על אלימות במשפחה. אני רוצה להגיע לכמה שיותר נערים ונערות שחווים את אותו הסיפור כמו המון ילדים בארץ. הייתי רוצה לדבר איתם על זה ולהציף את הנושא. אנשים שוכחים שהילדים האלה שאותם רואים ב’הצפה’ הופכים בבגרותם לגברים ולנשים עם המון אלימות בתוכם, אלימות שהם ספגו בבית. הייתי רוצה מאוד להציל אפילו רק אושר אחת, זה המון בשבילי. הלוואי שאגיע לזה והלוואי שאחוקק חוקים שיעזרו. כולם יודעים לדבר נורא יפה על שלום ועל מלחמה ועל פוליטיקה, אבל אנחנו בתוך עצמנו עיוורים כל כך לדברים האלה. קורים פה דברים מזעזעים. בתור ילדות תמיד מזהירים אותנו לא ללכת לבד בערב ברחוב אלא תמיד עם חברה, אבל אף אחד לא מזהיר אותנו מפני הקורה בתוך הבית, בתוך המשפחה. אלה הם דברים שלצערי השתיקה יפה להם. אני מצטערת אם אני מכבידה, אבל זה נושא טעון”.

למה את לא מוכנה להיחשף?

“אני אחשוף בעתיד, זה עוד לא הזמן, הכל נורא רגיש במשפחה. אבל זה לגמרי סיפור שלא זר לי”.

איך נשארת כזו חייכנית ואופטימית?

“כשאת טועמת את המקומות הקשים את מבינה שיש לך מה להעריך בחיים. קיבלתי כל כך הרבה מתנות. ללמוד קולנוע זה אולי הפריווילגיה הכי גדולה. קיבלתי תמיכה מקרן אימפקט שזו קרן למצטיינים בצבא, מבית הספר, מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי ומקרן אלי גלפנד לסרטים קצרים. קיבלתי מתנה ענקית שקוראים לה קולנוע. סוף סוף משהו שאני באמת טובה בו חוץ מבישול. אני חושבת שדווקא שמחה ואושר הם המקום הכי מאתגר לבני אדם בעולם הזה, ואני מאתגרת את עצמי”.

איך את רואה את עצמך ממשיכה?

“ממשיכה לעשות קולנוע. אני כבר כותבת את הסרט הבא שלי – ‘גלידה אמריקאית’. הוא יתרחש בחיפה ויתעסק בטקסטורות של העיר התחתית אל מול הכרמל ובכמה אזורים אחרים של העיר, סוג של מסע. הדמות הראשית תהפוך מאושר למזל, והסרט יעסוק גם במזל ובאיך אנחנו רואים מזל. יש משהו מדהים בקולנוע – כשאת עושה Record על המצלמה את יכולה לעשות כמעט הכל, אין גבול לדברים שאנשים מוכנים לעשות בשם ה־Play הזה. וזה דבר מדהים”.

איבדתי אותך.

“נגיד סצנת האלימות ב’הצפה’ זה משהו שאף אחד לא היה מסכים לזה אם זה לא היה מצולם. אני יכולה להגיד לך שבמהלך הלימודים שלי חוויתי כמה וכמה פעמים שחקנים שרק כאשר מצלמים אותם, כשלוחצים על Play, מצליח להתקיים כל עולם שאת רק רוצה, וזה מדהים. כל החלומות שלך, כל התשוקות שלך, כל הרגשות שתמיד שמרת לעצמך יכולים לבוא לידי ביטוי כשאת לוחצת Record במצלמה. זה מטורף, ואני הולכת לקחת את זה לקצה. יש לי שאיפות גדולות בנושא. אני גם רוצה להגיע לכנסת ולעזור לילדים האלה, כמו שהייתי רוצה שיעזרו לי בימים אחרים”.

המשפחה שלכם מתפקדת כמשפחה?

“בואי נגיד שיצרנו משפחה. אני גרה עם אחי טל וברחוב הסמוך גר אחי תומר. אנחנו מאוד בתוך הביחד שלנו. אחי הגדול אלי התחתן לא מזמן וגם הוא גר בסביבה. אנחנו לאט לאט מחזקים את מה שהיה רופף. לא אמורה להיחשף, אבל יאללה, אני אספר – דוד שלי נפטר לפני שבוע, ואני מרגישה שאבא שלי קיבל איזו מהלומה בהקשר הזה. משהו קורה, משהו זז שם, וזה די טוב”.

לקח לזה לזוז הרבה שנים?

“הרבה מדי, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, לא?”.

אושרי זיתוני. "אני לא חושבת שאני צריכה עכשיו לשים על עצמי איזשהו דגל ולהגיד שאני יוצרת מזרחית" (צילום: טל זיו)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“קוראים לי אושרי וזה מחייב”

“הצפה” הוא סיפור על אהבה לא ממומשת בין בת לאבא, אומרת זיתוני. לדבריה, “זהו סיפור על החמצה, ממש ככה. יש שם אהבה גדולה מאוד ויותר מדי התנגשויות ביניהם. אני חושבת שזה הכי ממצה ושכל השאר זה נגזר מתוך זה. פשוט ככה. וואי, אני אומרת את זה ועוד שנייה בוכה. זה ממש זה. כמובן שאפשר לתת 1,000 פרשנויות לסרט, אבל אני חושבת שמזה נולד הרעיון. מסצנה אחת שכתבתי, על השיחה שלהם בסלון, ופשוט התחלתי לשאול שאלות קשות על עצמי ועל האנשים שקרובים אלי. כילדה את חיה את החיים שנגזרו עלייך, אבל כמתבגרת את מתחילה לשאול איך זה כאן ואיך זה שם. את משווה לאחרים ומנסה באמת להבין מי זו אושרי בעולם ומי זו אושר בעולם שלה ומה הקשר ביניהן ומה הריחוק ביניהן”.

אחייך חוו את הסרט כמוך?

“אני כתבתי וגם ביימתי, הם טיפה יותר רחוקים. כשהיתה קריאה אצלי בבית עם השחקנים ונתתי לאחי להקריא את הוראות הבימוי הקול שלו נחנק. היה לו קשה מאוד לקבל את ההשתקפות הזאת פתאום. גם בסרט עצמו נעלמנו כמה פעמים לכמה רגעים כדי לבכות. זה היה עוצמתי מאוד. אי אפשר באמת לכמת במילים את הרגשות שסט כל כך צפוף, אלים, אינטנסיבי וחם יכול לייצר. השחקנים שם עברו חתיכת חוויה קשה. הייתי צריכה לחשוף את הילדים שמשחקים בו לדברים מורכבים מאוד. כמובן שהכנתי אותם מראש, אבל אי אפשר להכין אותם לצרחות של בן אדם מבוגר עליהם, שהוא מחזיק אותם בכוח. גם בחיים אי אפשר להכין לדברים האלה. מדהים כמה הסרט משך אליו כמו מגנט אנשים שחוו אלימות בצורה כזו או אחרת. כל אנשי הצוות שלי, אחד אחד, באו וסיפרו לי את הסיפור שלהם. מצמרר ומרגש להבין כמה זה נוגע בכולם, כמה כל משפחה היא עולם מורכב כל כך. כדי לנהוג במכונית דורשים ממך שיעורים מעשיים ותיאוריה אבל להיות הורה כל אחד יכול, וזה קצת אכזרי לחיות ככה. הלוואי שהסרט יצליח לתת למישהו בעולם הזה לגיטימציה לראות את הדברים בצורה אחרת, כי בסך הכל כל הדמויות בסרט הן טובות מאוד, אבל משהו במפגש הזה, בכובד ובמשקל שיש להורים, בתוספת של מצב סוציו-אקונומי נמוך ולחצים מבחוץ, מייצר סיר לחץ קשה. דבר נוסף שחשוב לי לדבר עליו הוא השתיקה. במקום שלא מדברים בו קורים דברים מעוותים. במסגרות שבהן אני מלווה נשים אני רואה כמה חוסר התקשורת וההשתקה מייצרים שדים פנימיים גדולים שמביאים לאסונות גדולים. נפשות משלמות פה מחירים קשים מאוד. אז לגמרי זה לא אושרי באה לפסטיבל חיפה כדי לקבל הכרה. הסרט הוא הרבה לפני, וחשוב לי שיידעו את זה. אם אני כבר שופכת מתוך הנפש שלי אז שזה יעזור למישהו אחר”.

כבר בחרת שמלה לפרמיירה?

“חבל לך על הזמן, אני הכי אוהבת אופנה. התקבלתי לתחרות, וזה חתיכת דבר בשבילי לחזור לחיפה עם סרט משלי. כילדה חיכיתי כל כך לרגעים האלה בחג סוכות שבהם כל העיר לובשת איזו שמלה חגיגית ואנשים מכל העולם מגיעים להקרנות. הייתי מסתכלת במשך שעות על האנשים שנכנסים לבתי הקולנוע, ופתאום אני, הילדה, מגיעה להקרין את הסרט שלי. זה מטורף ומדהים. קיבלתי את הבשורה הזו בדמעות, זה היה מרגש באמת. הלוואי שאזכה, אמן”.

חלומות על לפרוץ לעולם?

“ברור. אלה לא חלומות, זה יוגשם בוודאות. זה יקרה וזה צריך לקרות. לא בשבילי אלא בשביל הדברים שאני אומרת. לי לא אכפת כל חיי שלא יכירו אותי, אבל את היצירות צריכים להכיר. אלו נושאים טעונים וחשובים, ולפני שמדברים בכלל על כל שאר הדברים שמציפים אותנו צריך לעשות בדק בית ולראות מה קורה בתוכו. אפשר לומר שאני קצת סיפור סינדרלה בתחילת דרכה. הלוואי שמישהי כמוני תקרא את זה, כזו שיש לה נכשלים בתעודה ואביה מייעד לה תפקיד פקידותי בזמן שהנפש בכלל רוצה צבעים וחוויות אנושיות ויצירה, וזה ייתן לה השראה. שאלת על האופטימיות והשמחה שלי – קוראים לי אושרי וזה מחייב. אני חייבת לשמור על אופטימיות”.

“הצפה” – “Flood”
בימוי ותסריט: אושרי זיתוני
מוזיקה וסאונד: אסף אמדורסקי, סטלה גוטשטיין, שלי בר-און
משחק: זהר שטראוס, רעיה איסחקוב, שפי מרציאנו, טל שייט, עמרי משולם
הפקה: בית הספר מנשר לאמנות בתמיכת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי וקרן אלי גלפנד לסרטים קצרים
23 דקות

אושרי זיתוני. "אם אני כבר שופכת מתוך הנפש שלי אז שזה יעזור למישהו אחר” (צילום: טל זיו)