פסטיבל הסרטים בחיפה ייפתח מחר, וזה מה שמחכה לכם

“בשנת 1988 התבקשתי לקחת על עצמי את הניהול האמנותי של פסטיבל הסרטים לצד תפקידי כמנהלת הסינמטק”, מספרת פנינה בלייר, שב־30 השנים האחרונות הפכה דמותה לבלתי נפרדת מזו של פסטיבל הסרטים הבין לאומי של חיפה, “קפצתי למים העמוקים ללא ניסיון בניהול פסטיבל בין לאומי וללא קשרים בעולם הקולנוע. קיבלתי לידי פסטיבל שמוקרנים בו 50 סרטים בשלושה אולמות הקרנה, ללא תחרויות, ללא כנסים בין לאומיים וללא אירועים של תעשיית הקולנוע הישראלית והעולמית”.

את הפסטיבל ה־34 כבר לא ניתן לזהות מהפרספקטיבה הצנועה של אז. כיום מוצגים בו כ־200 סרטים מ־50 מדינות, “רובם זוכי פרסים וביקורות מהללות”, מדגישה בלייר. יש בו שלוש תחרויות בין לאומיות נושאות פרסים ושלוש תחרויות לקולנוע הישראלי בכל הז’אנרים.

“מגיעים לפסטיבל כ־250 נציגים של תעשיית הקולנוע הישראלית וכ־90 נציגים של תעשיית הקולנוע העולמית”, היא מספרת, “הם באים כדי להציג את סרטיהם, לקיים דיאלוג עם הקהל, להיפגש עם אנשי תעשיית הקולנוע הישראלית, ולשמש שופטים באירועים ובכנסים הבין לאומיים שיתקיימו מדי יום בבית הכט”.

בשנים האחרונות הפסטיבל הוא הרבה יותר מאשר רק אירוע שאליו מגיעים צרכני תרבות כדי לראות סרטים וללכת הביתה כשצורכיהם האמנותיים מסופקים. “לצד הסרטים יש כנס פיצ’ינג, תחרות לסרטים בגמר הפקה סינמרקט חיפה, פיצ’ינג לסטודנטים ומפגשים עם משלחות קולנוע מהעולם", מציינת בלייר, "השנה מגיעה אלינו משלחת של אנשי קולנוע מברזיל להצגה של פרויקטים וחיפוש של שותפים ישראלים לקופרודקשן. מגיעה גם משלחת צ’כית לדיוני שולחן עגול עם נציגי תעשיית הקולנוע הישראלית”.

מסגרת נוספת שנראה שגם היא קונה מקום של קבע בפסטיבל עוסקת במציאות מדומה. “זהו מדיום שתופס מקום חשוב בכל הפסטיבלים בעולם כיום”, אומרת בלייר, “והוא מתקיים אצלנו זו השנה השנייה, כולל כנס בין לאומי בנושא, מתחם סרטי מציאות מדומה בעיר התחתית ופיצ’ינג של סטודנטים”.

המסגרות הוותיקות והאטרקטיביות של הפסטיבל לא נזנחות, ובמרכזן כמובן תחרות הסרט העלילתי הישראלי על שבעת סרטיה. התחרות הבין לאומית כרמל תכלול סרטים כמו “לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים” של הבמאי הרומני ראדו ג’וד, שעוסק באופן ביקורתי בהתנהלותם של הרומנים במלחמת העולם השנייה. באותה המסגרת ניתן יהיה לראות את הסרט “דובלטוב” של אלכסי ג’רמן ג’וניור שמספר על אחד מחשובי הסופרים הרוסים במאה ה־20, ואת הסרט “ציפורים נודדות” של כריסטינה גאייגו וסירו גרה מקולומביה. תחרות עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני חוזרת עם “הבת שלי” של לאורה ביספורי מאיטליה, עם “פטרה” של חיימה רוסאלס הספרדי שקצר שבחים בפסטיבל קאן, עם “ראזיה” של הבמאי המרוקאי נביל עיוש ועם ”המחלה של יום ראשון” עטור השבחים של הבמאי הספרדי רמון סלאזאר”. הבמאית והשחקנית האיטלקיה ולריה ברוני-טדסקי חוזרת עם “בית הקיץ”, וכמה וכמה סרטים מגיעים היישר מהבכורה הבין לאומית בפסטיבל ונציה לבכורה ישראלית.

פנינה בלייר (צילום: אבישג שאר ישוב)

יותר קשה להביא טאלנטים

על אף הוותק הניכר, בלייר לא מניחה לפסטיבל לקפוא על שמריו. לשאלה אם יש משהו שהיא קשורה אליו במיוחד היא עונה: “אחד מהנושאים החשובים ביותר לי ולצוות הפסטיבל הוא קידומו של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם. שני פרויקטים חדשים מטפלים השנה בתחום זה. פרויקט אחד שייך לחברת המימון וההפקה האמריקאית BCL Finance Group שחברה לפסטיבל לתמיכה בקולנוע הישראלי ותורמת השנה מענקים בשווי של מיליון שקל לעבודות פוסט פרודקשן לקולנוע הישראלי העלילתי. החברה תעניק 50,000 יורו לסרט עלילתי בגמר ההפקה, 30,000 יורו לסרט הזוכה בתחרות הפיצ’ינג ו־90,000 יורו למפיק או לחברת הפקה לצורך תמיכה בפוסט פרודקשן של הסרט הבא שלהם. הפרויקט השני הוא 'המזקקה לתסריט חיפה מס’ 1' בשיתוף עם תדמור אנטרטיינמנט, אנדבור ארצות הברית, קשת וקרן רבינוביץ’. זה פרויקט ראשוני וחדשני בישראל לפיתוח תסריטים של יוצרים מקומיים באנגלית, אשר מיועדים להפקת סרטים לשוק הבין לאומי. שישה הפרויקטים הזוכים במסגרת זו יקבלו כל אחד 50,000 שקל לפיתוח תסריט. התסריטים ייבחרו על ידי לקטורים בין לאומיים, מבכירי תעשיית הקולנוע העולמית”.

עוד אירוע קולנועי שבלייר קשורה אליו הוא המחווה לבמאית הצרפתיה אנייס ורדה, שבמסגרתו יוקרנו שמונה רסטורציות של סרטיה הבולטים. “זוהי אחת מהפנינים הנפלאות בפסטיבל שעליהן גאוותי, ואני עובדת עליה עוד מהשנה שעברה", היא אומרת, "וורדה חוגגת 90 השנה, פגשתי אותה בקאן. היא אשה מרתקת שגם שלחה לנו ברכה מיוחדת לרגל הקרנת סרטיה”.

קיבלת השנה את אות מסדר האמנויות הצרפתי, מה שאומר שאת והפסטיבל זוכים להערכה בין לאומית. נדמה שלא כך הדבר ביחס למעמדה של ישראל בעולם האמנות היום. די לאזכר את גל הביטולים של אמנים בפסטיבל המוזיקה מטאור. האם היה קשה יותר השנה להביא אורחים?

"אורחים חשובים מאוד ביקרו בפסטיבל הסרטים של חיפה במהלך שנותי כמנהלת אמנותית, ובהם פיטר גרינאוויי, ווילם דפו, פרנקו זפירלי, אליוט גולד, הארווי קייטל, רוזנה ארקט, קלוד לנצמן ומוחסאן מחמלבאף. אין ספק שהשנה היה קשה יותר להביא טאלנטים לפסטיבל. איש מהמוזמנים לא סירב במוצהר, אך היה ברור לחלוטין שהתמונות מגבול הצפון ומגבול הדרום גורמות לאנשים לחשוש להגיע. מנגד אני מבקשת לציין כי יוצרים רבים, אולי פחות מוכרים, ובהם כאלה שזכו בפרסים ובביקורות מהללות, יגיעו לפסטיבל, יציגו את סרטיהם וייפגשו עם הקהל, ונציגים חשובים של תעשיית הקולנוע העולמית יישבו בצוותי השיפוט של כנסי התעשייה”.

מתוך הסרט "ראזיה" (צילום: יח"צ)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

גירוי כמקפצה לשיחה

אחת מהמסגרות שקירבו בשנתיים האחרונות את הפסטיבל לקהל מגוון והפכו לפופולריות מאוד היא מסגרת הקולנוע הקולינרי – סדרת הקרנות שמלווה בשיחה עם אנשי קולינריה ובטעימות שאותה מנחה ומובילה העיתונאית ואושיית האוכל הילה אלפרט. בין ההקרנות ניתן יהיה לצפות בסרט “אוכל לנשמה” שעוסק במפגש בין מטבחו של אנקו אטשה מחבל הבסקים לזה של ג’ירו אונו האגדי מטוקיו. סרט נוסף הוא “אלברט אדריה, חלומות במטבח” שמספר על אחיו של פראן אדריה הנודע שהביא לעולם את המסעדה האגדית אל בולי. דמות נוספת שתזכה למחווה היא של ז’ואל רובישון שהלך לעולמו לאחרונה, עם הסרט “ברוך הבא מסייה רובישון”. כמו כן יוקרן הסרט העלילתי “קפה בגדד” בעותק מחודש.

אלפרט: “בניגוד לשתי הרצועות בעבר, שעסקו בעיקר בתופעות חברתיות ובבחינת מסורות ישנות וחדשות, “רוב הסרטים השנה מתרכזים בדמויות בולטות מהמטבח ובצלילה לתוך דמות מרכזית אחת, לתפישות שלה ולנסיבות היצירה. ההיצע הזה הוליד שיחות אישיות העוסקות בנושאים שעולים בהשראת הסרט. למעט הפאנל ‘בקצה השמים ובסוף המדבר’ שמתקיים אחרי הסרט ‘קפה בגדד’, כל שאר השיחות יהיו בארבע עיניים. כפי שהיה בשנים הקודמות, גם הפעם לא מדובר בניסיון לעקוב אחרי תכנים שמופיעים בסרט באופן מדויק – אין טעם בחזרה על הדברים – אלא בשימוש בגירוי שהסרט יוצר כמקפצה לשיחה”.

מה באמת כוללים הפאנלים?

“בעקבות הסרט הספרדי ‘ברוך הבא מסייה רובישון’ אקיים מפגש עם השף שלום קדוש תחת הכותרת ‘שלום לז’ואל’. אשוחח איתו על החברות האמיצה שבינו לבין רובישון, מגדולי השפים בדורנו שהלך לעולמו ב־6 באוגוסט, על תפקידו בעולם האוכל, על פירה, על מסעדות מככבות ועל המקום המשתנה שלהן בעולם, על אובדן ההגמוניה של המטבח הצרפתי ועל שפים כסלבס אז ועכשיו. אחרי ההקרנה של ‘אוכל לנשמה’ אקיים שיחה עם שף נוסף שזהותו תיקבע בימים הקרובים על מקורות השראה, על מתח בין יצירה למציאות ועל מקוריות בעידן הרשתות. בעקבות הסרט 'אלברט אדריה – חלומות במטבח' אקיים מפגש תחת הכותרת ‘מי מפחד מקדמה?’ עם השף מאיר אדוני, שהוא חלוץ המטבח המולקולרי בארץ. השיחה הזו תעסוק בדיאלוג בין יצירה לטכניקות בישול מתקדמות, במה שמחזק ומה שמחליש יכולות של אנשי מטבח במפגש הזה ובשאלה למה קדמה במטבח מעוררת התנגדות. היא תתייחס לחדירת הבישול המתקדם למטבחים ביתיים, לדעיכת הבישול המולקולרי, לתשוקה לעיצוב מנות, למפגש של אדוני עם המטבחים של האחים אדריה, למתח בין העשייה שלו במטבחים מסורתיים ובאוכל רחוב לבישול המצויץ שאיתו הוא מזוהה ולהחלטה להעביר חלק גדול מהפעילות שלו לחו”ל".

מתוך הסרט "ברוך הבא מסייה רובישון" (צילום: יח"צ)

אלפרט מספרת כי “’בקצה השמים ובסוף המדבר’ הוא פאנל שיתקיים אחרי ההקרנה של ‘קפה בגדד’ על מסעדות רחוקות מהעיר וקרובות לאדמה – על הייחוד, על הקשיים, על צהלת הסצנה הקולינרית בתל אביב, על קנאת טבחים ועל רומנטיקה מול פרקטיקה. זה פאנל שכולל נבחרת מרשימה – יאור רפאל ממסעדת לויתן באילת, תומר ליבנה ששנים היה היה שף במסעדות תל אביביות עד שחזר הביתה לעין הבשור כדי לבשל בעוטף עזה, רמה בן צבי שהמסעדה שלה בנטף עומדת להיפתח שוב אחרי השריפה הנוראית, ומיכאל גרטופסקי שעשה את הדרך מקרחנת המסעדות התל אביבית לביסטרו שלו בכפר לימן”.

זו השנה השלישית שהמסגרת הזו מתקיימת. איך את מסבירה את ההתקבעות שלה כחלק אורגני של הפסטיבל? האם התפתחה דינמיקה ספציפית סביב ההקרנות והטעימות שמלוות אותה? מה הופך אותה לכל כך פופולרית?

“כמובן שיש ההתעניינות הגוברת והולכת בעולם האוכל, אבל אני חושבת שזה גם משהו במכלול שהרצועה מציעה. נכנסים לסרט, יוצאים לדשא עם רון בשכל וכוס יין וגבינות ביד, וזה משמח את ההקשבה ואת העניין בנאמר על הבמה, ואז האכילה שחותמת את כל האירוע. דיבור על אוכל, צילום של אוכל – כל אלה, יש לקוות, מולידים רעב. יש כוח ביכולת לספק אותו באופן מיידי”.

באיזו מידה הקולנוע משמש היום כדיסציפלינה שמשלימה טרנדים קולינריים, מבהירה ומקדמת אותם? האם את רואה בקולנוע, ואולי גם בטלוויזיה, מדיה שרק מתעדת או שיש לה כוח להוביל טרנדים?

"בכל הנוגע לסרטים תיעודיים שמהווים את רוב הרצועה, קשה לעשות את ההפרדה בין טלוויזיה לקולנוע. רוב הסרטים יגיעו אל שני המסכים – הקטן והגדול. לרוב הם מתעדים תופעות, למרות שאם אני מסתכלת על העשייה הקולנועית בתחום הטבעונות, הרי שיש לה חלק בהעצמת התופעה. אוכל הוא עוד ערוץ לעקוב אחרי מגמות חברתיות, היסטוריות וגיאוגרפיות, עוד דרך פוטוגנית, מענגת כל כך, לספר את החיים וללמוד אותם. תרבות השפע המככבת בעולם האוכל מולידה חזירות גדולה בין אדם למקום, בין אדם למשק הבית שלו ובין אדם לכיסו, וזו קרקע מעולה ליצירה”.

הסרטים, למעט "קפה בגדד", עוסקים במטבח עילי, במסעדות ובשפים ממושלנים. למה נעדר מקומו של האוכל העממי?

“אין כאן בחירה של הפסטיבל. הרצועה מתייחסת לסרטים שנעשו באותה השנה ולשאר אילוצים הנוגעים לזכויות למשל. כבר שלוש שנים שאנחנו מנסים להביא לכאן סרטים שנוגעים למטבחי צפון אפריקה, טורקיה ומדינות ערב. בסופו של דבר, חללית האם של האזור כולו מורכבת מהמטבחים האלה. בכל שנה אנחנו מנסים ולא מצליחים. אני חושבת – ואני אומרת את זה בצער גדול – שעולם התרבות כולו חוזר לימים שבהם מקומות עשירים הם הזוכים לתהודה, שעולם היצירה בכל תחום יזמן לעצמו יותר ויותר אנשים שיכולים להרשות את זה לעצמם, ונראה יותר ויותר יצירה הבאה לרצות את בעלי המאה”.

בתום הדברים נמלכת אלפרט בדעתה ומוסיפה: “עכשיו נדמה לי שיש על הנייר איזה כובד ראש, המילים מכווצות את המצח. זה חוטא לאמת שכן מדובר ברצועה שמבקשת להעמיק בדברים אבל באה אליהם גם בשמחה ובלהט טבחים ומטבחים, כזה שיורד מהבמה אל הקהל, שמשתתף בדיונים, שואל, מתעצבן וצוחק. זו רצועה שיש בה שמחה”.

הילה אלפרט (צילום: עדי אורני)