מכתב גלוי לד"ר סער הראל, מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך, בעקבות אי קיום הלימודים בבית הספר הפתוח בחיפה:
חנה ארנדט, אחת מההוגות המשפיעות והחשובות של המאה ה־20, טענה כי אלימות היא גרסה גלויה ובוטה של הפעלת כוח, שפועלת רק כאמצעי להשגת מטרה ושצורתה הקיצונית היא של אחד נגד כולם. האם בהתנהלותך אל מול הורי בית הספר הפתוח במחוז שתחת אחריותך, ובתוך כך בדבריך בפגישות עם הורים אלו ובאמצעי התקשורת, לא הפגנת אפוא אלימות בוטה? כמדומני שהתשובה על כך היא פשוטה.
למתבונן מהצד, התנהלותך אל מול הורי בית הספר הפתוח ותלמידיו בשבועות האחרונים היא דוגמה מייצגת לאלימות בחינוך. בהתנהלותך מולם אתה משתמש פעם אחר פעם בכוח כשררה. אתה רואה בעצמך בעל הבית שלפיו (ורק לפיו) יישק דבר. אתה מבקש להכניע את ההורים משל היו אויב. אתה רוצה לכפות את רצונך בכל מחיר ומשתמש בכל הכלים הנתונים לרשותך כדי להשיג מטרה זו. ובכל אלו אתה עומד בגאון כאחד נגד כולם. זוהי, לטעמי, טיבה של אלימות בצורתה הקיצונית ביותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
במיוחד בשדה החינוך, אלימות אינה רק פעולתם של יחידים כנגד אחרים (ילדים מכים ילדים או מורים). אלימות יכולה להופיע בחינוך כשפת המערכת. מה נלין על ילדים ועל התנהגותם אם המסר של משרד החינוך במחוז חיפה בראשותך הוא שררה, מלחמה, חלוקה בינארית ל’אוהב" ו"אויב” והכרעה לשם הכרעה? אתה מכה בהורים ללא רחם – בהתנהלות, באיומים, באטימות הלב ובלשון בוטה של ביורוקרטיה אדישה שכל עניינה הוא סמכות ושליטה.
אינני יודע אם בכך אתה חושב להגשים את הרוחות החדשות המנשבות במשרדך ואולי בחברה הישראלית כולה. אך בפעולתך בשבועות האחרונים הוכחת יפה מדוע הורים רבים – במיוחד אלו שיכולים להרשות לעצמם (ובכך אתה תורם בוודאי להרחבת הפערים החברתיים) – מדירים את רגליהם יותר ויותר מהחינוך הציבורי. כאשר אלימות היא שפת המערכת החינוכית, הורים אלו מדירים את רגליהם ממנה לא רק משום שהחינוך הציבורי מבחינתם כשל, אלא יותר מכך משום שהם הגיעו למסקנה שהוא מצוי בחורבות אשר מהן ספק אם יוכל להקים את עצמו.
קראתי כמה ממכתביך הגלויים שבהם אתה מזמין את הורי בית הספר הפתוח ל”דיאלוג”, אך כאשר אתה מדבר על דיאלוג נראה כי כוונתך לפירמידה של כוח שבה אתה מחליט והאחרים מבצעים. דומה שאתה מבין את בקשות ההורים (בהתחשב במצב העניינים, בקשות אלו הן צנועות למדי) כרצון להתערב ולשלוט בחינוך שאותו מספקת המדינה. אך ההורים אינם רוצים לשלוט או להתערב. רצונם הוא בשותפות והם מוכנים לנשיאה הקשה בנטל, כולל שיתוף פעולה נרחב ואמון מלא במוסדות המדינה היקרה ללבם. רוב ההורים רוצים לעזור, לסייע ולתת כתף במשימה החינוכית בדרך הייחודית שבה הם מאמינים ועבור ילדיהם, אשר להם מוקדשים מאמצים אלו. כל ההורים רוצים בטובת הילדים, וכשזו נפגעת באופן חמור הם בוודאי קמים ומלינים על כך. הם אינם זקוקים למאבקי כוח ולחרדות מאובדן סמכות אלא לשותפות מלאה מצדך – שותפות שככל הנראה אינך יודע לתת או לחלוק.
הכוח שעומד לרשותך אינו מוטל בספק. אבל אינך בעליו של כוח זה. אתה רק מחזיק הפיקדון שלו. משימתך אינה להכריע את ההורים כאילו היו אויב מושבע אלא לתת ביטוי לרצונות של הציבור שאתה משמש כשליחו. המדינה אינה אתה. המדינה היא האזרחים שאתה משרתם, גם אם אלו מופיעים בכובע של הורים מודאגים וגם אם תחום השירות שבו מדובר הוא חינוך.
הכותב הוא הורה בבית הספר הפתוח בחיפה ומרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה
רוצים לקרוא על הפתרון שיסיים את ההשבתה? לחצו כאן
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מאמר מצוין. אינטיליגנטי וחשוב. הלואי שגם במשרד החינוך יקראו אותו