לפני שלוש שנים יצאנו למסע. אריק, אתם ואני. לאט לאט, בלי לתכנן או לשים לב, הפכתם לשותפים שלי למחשבות, לפחדים, לחוויות ולתהליך הענק שהפך אותי מרווקה לאשת משפחה. המדור “אמא יקרה לי”, שהתחיל כ”היריון, הורות ומה שביניהם”, חשף את העולם הפנימי שלי (וכנראה של עוד רבים אחרים), וגם כשלפעמים זה היה מביך הרגשתי שאני חייבת להיות כנה וללכת עד הסוף עם החשיפה, אחרת מה כל זה שווה.
רבים לא הסכימו איתי כשבחרתי לערוך ברית מילה, ללכת בכיוון של טיפולים אלטרנטיביים במקום אלה הקונבנציונליים ולא לחסן, אחרים בירכו אותי ברחוב כשאריק ואני הפכנו לידועים בציבור או החזיקו לי את היד כשפחדתי מעוד ילד בבית, והרגשתי כאילו חצי חיפה היתה שותפה לבחירת שמו של לביא.
בשלוש שנים עברנו שני היריונות, שתי לידות מדהימות ומשוגעות כמו שרק אנחנו יודעים, משברים, מעברים, ניצחונות והמון שיעורים. ההתרגשות של הפעם הראשונה, העזיבה של הקן הפרטי לטובת הגן, הדילמות, הטעויות האינסופיות, המסקנות וערימות של כביסה מלוכלכת שיצאה החוצה.
במבט לאחור, משעשע אותי לראות את ההתעסקות הקיצונית בבחירת הריהוט לעיצוב חדר הילדים שלה הקדשתי את הטור הראשון, כאשר כיום אין לאף אחד מאיתנו שום עניין בשום רהיט. כמו שאומרים – ילדים קטנים צרות קטנות. אז הם אמנם עוד לא הגיעו לגיל המגעיל אבל הם בהחלט בגיל שאפשר להתחיל, ולא יישאר לי זמן לכל הסקרים הלא פרופורציונליים שנהגתי לעשות.
רוצים להישאר מעודכנים?
שמתי לב שלמרות שאני אחת מהנשים היותר מתעדות שאני מכירה (ובכל פורמט אפשרי), מכל הגברים בעולם בחרתי דווקא בצלם להיות אישי (אני עדיין לא מסוגלת להגיד את המילה בעלי). טוב, הוא לא רק צלם, הוא גם האבא והאמא הכי טובים שאני מכירה, וזה שהוא חתיך זה רק בונוס. ואיכשהו, אחרי כל כך הרבה שבועות מלאים בתוכן על זוגיות ועל משפחה אין אפילו תמונה אחת נורמלית של כולנו (עכשיו אני כבר נשמעת ממש כמו אמא שלי – ידעתי שגם היום הזה יגיע). לפרסם תמונות של התינוקות שלי בעיתון זה כן, אבל לעשות תמונות היריון קיטצ’יות כמו שפייסבוק אוהב, צילומי קייק סמאש, טראש דה דרס או כל טרנד צילומי משפחתי אחר – את זה מעולם לא העזנו לעשות.
עכשיו, שנייה לפני שאני יוצאת לחופשת לידה, עוזבת את הבייבי שנקרא “אמא יקרה לי”, מתרחקת קצת מהחשיפה, מתכנסת לתוך התא המשפחתי החדש והמורחב ולומדת להכיר אותם, אותנו, קצת יותר טוב, רציתי תמונה של כולנו שתסכם התקופה שהביאה איתה משפחה נוספת לעולם – משפחה חיפאית צבעונית ומיוחדת. אבל בעידן הסלפי והפרצופים העקומים עם הלשון בחוץ לא היה סיכוי אמיתי לצילום קלאסי, והעובדה שאריק הוא צלם משאירה אותו תמיד מחוץ לתמונה (תרתי משמע). וכך מצאנו את עצמנו בדקה ה־91 בצילום בוטיק של כל המשפחה. בחרנו בסטודיו בכרמל, פחות מחמש דקות נסיעה מהבית, אבל למעשה זו היתה היציאה הראשונה שלנו מהבית כרביעייה.
הצלמת עופרה מוסקוביץ’ קבעה איתנו שעה מדויקת כי מסתבר שלתינוקות יש שעות מתאימות לצילומים, אבל אז החלו הכשלים בתפעול הילדים. כשאחד היה מוכן, השני רצה לינוק. כשזה סיים, הראשון נרדם. מפה לשם, איחרנו רק בכמה שעות. מיהרתי להשוויץ שזו משפחה עם ניסיון צילומי, שהיא לא תדאג ושאנחנו לא באמת צריכים הרבה זמן, אבל דבר לא הכין אותנו לכך שבכל פעם שהמצלמה החלה לצלם הקטן היה חייב לעשות עלי קקי או פיפי או סתם גזים שהוציאו את כולנו מריכוז. מזל שהצלמת היתה המבוגר האחראי ושהיא תפסה פיקוד. עכשיו סוף סוף יש לנו תמונה למזכרת.
אין לי מושג מה יוליד יום. לא עוד ילד זה בטוח (לפחות לא בקרוב). אבל אני לא נפרדת מכם לגמרי ומזמינה אתכם להמשיך לעקוב ולהגיב בעמוד הפרטי שלי בפייסבוק HADAS BEN ARZI, לעזור במציאת שם לתינוק החדש או סתם להחמיא לי על כך שירדתי במשקל. אפילו שזה לא נכון.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מהממת. עצוב שנגמר. הגוון שלך, אין צבע כזה דסי♥️