נרגשים ודומעים, מלווים ברופאה המיילדת או באחות, חתכו ההורים החדשים את חבל הטבור של ילדם או ילדתם שזה עתה נולדו. שמחים לגעת ברך הנולד, הם לא נתנו דעתם למשמעות הנפשית והרגשית של מעשה הניתוק. וכך, מבלי שהתכוונו ואולי מבלי ששמו לב, החל צומח ומתפתח חבל שני – חבל שמצמיח את עצמו משנה לשנה, שהופך לעבה יותר, לחזק יותר ולבעל ענפים מרובים, חבל שמחבר את הילד להורה אחד, להורה שני ולפעמים אף ליותר.
חבל הטבור השני מתקיים בתוך עולמו הבטוח עד לרגע שבו מישהו חיצוני מנסה לגעת בו, לטוב או לרע. כך מגיעים הילדים שלנו אל מערכת החינוך – מחוברים בעבותות לחבל הטבור השני. הוריהם הזינו, הצמיחו והעשירו אותם בכל המזון הרוחני והפיזי שנכון בעיניהם ויצרו קשר מורכב שלא נלמד בצופים ואפילו לא ביחידת ההצלה 669. כך גם מגיעים ההורים למערכת החינוך – מחוברים בחבל הטבור לילדם מבלי שמעולם ניסו לבדוק אופציות אחרות, כמו למשל לאפשר לאחר לגעת בחבל, להזרים אפשרויות נוספות לקשר הזה או ללמד קשרים מסוג שונה שייטיבו עם הקשר החסון הזה.
ואז, ברגע שבו פוגשים ההורים את מערכת החינוך, נולד הקושי. תארו לכם את אותם ההורים שצריכים לעזוב את ילדיהם ולא לראות אותם במשך שש שעות במקרה הטוב, לא לשמוע מהם במשך שש שעות, ובעיקר לדעת שמישהו אחר מחליט לגביהם ודורש מהם התנהגות כזו או אחרת. הם נדהמים לגלות שמישהו נגע להם בחבל בלי רשותם, שמישהו ניסה להזיז מעט את החבל. זעקתם נשמעת מיד. האחריות על החבל הזה ועל מי שנמצא בשני קצותיו, קרי הם וילדיהם, היא אך ורק שלהם. איך ייתכן שמערכת שלמה, טובה ככל שתהיה, מכילה ככל שתהיה, ומקצועית ככל שתהיה מעזה להתערב להם ולאיים על החבל ועל הקשר שהם יצרו בדם, יזע ודמעות?
בשלב הזה מגיע הרגע המכונן להצלחה של הקשר בין בית ספר להורים. רק עם ההבנה הזאת, עם הידיעה שחבל הטבור השני חי ונושם, יוכל בית הספר להתחיל ולבנות מערכת יחסים נכונה, מקצועית ומוערכת על ידי ההורים. אם בית הספר יידע לעשות זאת ברגישות ובאמפתיה, ההורים יאפשרו לגעת בחבל הטבור שלהם. תחילה בזהירות, ואחר כך ביתר מגע.
רוצים להישאר מעודכנים?
הזמן הזה הוא זמן שבו שני הצדדים – בית ספר וההורים – מוצפים ברגש. לכן ההתחלה צריכה להיעשות בעדינות ובקפידה. לכן בית הספר צריך לגשת למפגש הזה במסר ברור שאומר: “אנחנו לא לוקחים מכם את הילדים, אנחנו מצטרפים אליכם, אבא ואמא. תחילה נצעד זה ליד זה, נכיר האחד את השני, ובהמשך אולי תתנו לנו קצה חבל לאחוז בו ולהצמיח אותו על מנת שביחד נוכל ליצור מקום מיטבי לילד או לילדה שלכם”.
ואולי בית הספר וההורים ייצרו סטארט אפ – חבל נוסף. לא נקרא לו בשם חבל, אולי סיב, שבית ספר רוצה ליצור בינו לבין חבל הטבור השני. כאן הוא המקום של הנהלת בית הספר והצוות הפדגוגי לשתף את ההורים. איך הם עושים זאת? מאלו חומרים הם יוצרים את הסיב הזה? טוב וראוי שבית ספר יתייעץ עם ההורים על מנת שהסיב אכן יצטרף לקשר שבין ההורים לילדים וייצור שותפות נוספת למענם.
בשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לשתף את הידע הרב של ההורים ולהכניסו לתוך המערכת הבית ספרית, ולא רק עבור הילד או הילדה הפרטיים שלהם. עם הכנה נכונה של בית הספר ועם שיתוף פעולה שנבנה נכון, הורים בעלי מקצועות מגוונים בכל התחומים יוכלו לתרום מזמנם ומכישוריהם, ומי יודע – אולי קשר נוסף ייווצר לפתע לטובת הילדים, הוריהם ובית ספר.
אריאלה דימנט בהלול (צילום: ספיר ברונזברג)
* הכותבת היא המנהלת לשעבר של בית הספר הפתוח בחיפה ומחברת ארבעה ספרים ובהם “אי של מילים” – אוסף אימיילים שנשלחו למורים שאיתם עבדה ושיצא השנה
האופטימיסט הפסימי
אריאלה היקרה,
ביום קשה זה, בו גילינו כי הבית שלנו, הבית שבנינו אתך במשך שנים רבות, הולך עוד צעד לאבדון, כל כך מחמם את הלב לקרוא את מילות החכמה הנפלאות שכתבת. זה מזכיר, ולו במעט, כי יש סיבה למאבק שאנו מנהלים להצלת הבית. זה מזכיר כי מעורבות הורים היא דבר חיובי, מתבקש ואף הכרחי לקיום בית ספר בטוח, יציב, יעיל ובריא. לצערנו, למרות שלא עבר זמן רב מאז עזיבתך, הושחתה בביתנו כל חלקה טובה, והיו המון כאלה שהשארת, בצורה יסודית ושיטתית, עד כדי כך שהפכנו להורים "מתערבים" (במקום מעורבים) לפי הגדרת מזכ"לית הסתדרות המורים. כמובן שכשהורים מתערבים, מזמינים להם ניידת שיטור על מנת לשמור על הסדר, וזה כרגע הסטטוס של ביתנו האהוב.
שנזכה לימים טובים יותר בעתיד.