“אם כולם יכולים לשחק, מה זה משנה מאיפה אתה בא?”

לריאיון שנקבע עם מנהל בית הספר הממלכתי עין הים ברוך יעקובי הוא הגיע עם סוללה נכבדת של הורים. “אנחנו מנהלים ביחד את בית הספר”, הוא הסביר בחיוך, “הכל כאן נעשה בשיתוף, הם חלק מהצוות”. השיתוף הזה הוביל לכך שאחר הצהריים בית הספר עובר לחזקתה של הנהגת ההורים. הם אלה שמנהלים אותו, אלא שבמקום תלמידים ממלאים את החדרים הורים אחרים שמשתתפים בפעילות.

לכאורה זו רק עוד פעילות שרבות דוגמתה מתקיימות במרכזים הקהילתיים בעיר, אבל למעשה זהו רעיון שהגה יעקובי ושמטרתו היא שילוב בין האוכלוסיות השונות בבית הספר העל אזורי – בין תושבים משכונות החוף לתושבים שמתגוררים על רכס הכרמל. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל בתחילת הדרך, לפני כ־15 שנה, המפגש הזה היה טעון מאוד.

“אני זוכר שבימים הפתוחים הראשונים בבית הספר אנשים פשוט לא באו", מספר יעקובי, "השער היה פתוח אבל אף אחד לא נכנס. גם אנשים מהשכונה (בית הספר שוכן בקרית שפרינצק, ש”מ) לא רצו שילדיהם ילמדו פה וחיפשו בתי ספר אחרים. כשנפוצה השמועה שקורה פה משהו ייחודי, אנשי השכונה חזרו, ובמקביל התחילו להתעניין גם הורים אידיאליסטיים מהכרמל שחיפשו חינוך אחר לילדיהם. בשנה הראשונה שבה התחלנו לקלוט ילדים מהכרמל התקבצו פה הורים מהשכונה ושאלו בכעס ‘אז איפה המקום של הילדים שלנו?’. אמרנו להם ‘מה זאת אומרת? זה המקום שלהם’. השאלה הזאת ושאלות דומות באו ממקום של כעס. אחרי שנתיים, כשהתפישה שלי לגבי מעורבות הורים התחילה להתפתח והתשתית של הנהגת ההורים התבססה, הכעס הזה נמוג. פחות התעניינו בשאלה מאיפה בא כל אחד מהילדים ויותר במה עושים בבית הספר”.

עד מהרה נוצרה אצל יעקובי ההבנה שהדרך להצלחה של בית הספר עוברת דרך שיתוף פעולה הדוק עם ההורים. “הרעיון שלי עסק בחיבור בין אוכלוסיות”, הוא אומר, “וכיוונתי לכך שגם ההורים יתנסו במרחב המשחקי שלנו, שזה הניסוי שפיתחנו בבית הספר והפך בהמשך לנושא המרכזי שבו הוא עוסק. זה היה אחד מהדברים ששבר את הקרח בין האוכלוסיות השונות. התנהגנו עם ההורים כפי שהתנהגנו עם הילדים. ההורים היו מגיעים לפה אחת לכמה שבועות ומתנסים במפגשים שקשורים במנהיגות ובהובלה הורית ממקום של יוזמה חינוכית, וכל זה באמצעות משחק. זה אפשר להורים להתקרב לאט לאט זה לזה וליצור את הקשר הראשוני, שעם השנים הפך למובן מאליו. בדיעבד, זו אחת מההצלחות הגדולות של בית הספר. השאלות כמו מאיפה אתה בא ואיפה אתה גר, שהן דומיננטיות מאוד בחיפה, כבר לא רלוונטיות אצלנו. הן התייתרו מעצם הייחודיות של בית הספר. אם כולם יכולים לשחק, מה זה משנה מאיפה אתה בא?”.

בית הספר עין הים ברוך יעקבי (צילום: שושן מנולה)

“ילדים לא מבחינים בהבדל בין שכונות”

אבי נגיד, תושב כרמליה, הגיע לבית הספר עין הים, הציץ ונפגע. בתו ג’ויה סיימה השנה כיתה ג’, והוא מרעיף שבחים על בית הספר: “מבחינתי החינוך הקונבנציונלי לא היה אופציה. אמרתי לעצמי שאם לא אמצא מסגרת שבה אני מאמין באמת ושמתאימה לבת שלנו, היא תישאר בבית בלימוד ביתי. אנחנו לא מאמינים במערכת החינוך ובמה שהיא עושה באופן כללי, אבל אז הגענו ליום הפתוח בעין הים וראינו משהו אחר שמצא חן בעינינו”.

החברים בכרמליה לא הרימו גבה כשהודעתם להם שג’ויה תלמד בעין הים?

“לא מעטים. עד היום כשאני ממליץ לחברים לשלוח לשם את הילדים שלהם הם מביעים רתיעה. יש לנו חברים ששאלו אם אנחנו לא חוששים שג’ויה תתחבר עם ילדים עם בעיות ממשפחות קשות יום. עניתי להם שמשפחות יכולות להיות חיוביות או שליליות בכל סטטוס סוציואקונומי. אבל יש גם את הצד השני שבו אנשים בכרמליה אומרים לי ‘איזה כיף לכם שהתקבלתם לעין הים. קשה להתקבל לשם. כל הכבוד שהצלחתם’”.

איך היה המפגש של ג’ויה עם הילדים מהשכונה?

“ילדים בכיתה א’ לא מבחינים בהבדלים בין שכונות. יש חברים שהם אוהבים ויש חברים שהם לא אוהבים. ג’ויה התחברה עם ילדים גם מהשכונה של בית הספר וגם משכונות אחרות”.

וההורים? איך הקשר ביניכם?

“נוצרו קשרים במפגשי הנהגה שהיו בבית הספר. אנחנו מדברים ומחליפים חוויות”.

האם התפתחו גם קשרים מעבר לבית הספר?

“פה ושם”.

בראש הנהגת ההורים בעין הים עומד אילן פרקש, שעד לאחרונה גם התגורר סמוך לבית הספר. הפרט המעניין הוא שלפרקש אין כבר ילדים בבית הספר. לפי הנוהל המקובל בוועדי ההורים בחיפה, כשהילדים של הורה שמחזיק בתפקיד מסיימים את הלימודים, גם הוא מסיים את תפקידו.

“אנחנו ייחודיים גם בעניין הזה, וזו דוגמה למחויבות של ההורים לבית הספר", אומר יעקובי, "לכאורה, למה שלהורה שילדיו סיימו את הלימודים יהיה אכפת מבית הספר שממנו הם בגרו? הרי הם כבר לא שם. זו עוד הוכחה שאנחנו חושבים מחוץ לקופסה. התבניות המקובלות לא עובדות עלינו. אם הורה מקובל על ההורים האחרים, הוא עובד למען בית הספר, יש לו תמיכה של ההנהלה והוא רוצה להמשיך, אז לא משנה אם יש או אין לו ילדים בבית הספר”.

פרקש: “אני כבר שבע שנים בתפקיד. זה הסבב השני שלי. בסבב הראשון עוד לא היינו בחוויה הזו של שילוב הורים בבית הספר, ועכשיו אנחנו חלק בלתי נפרד מזה. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתרום להצלחה של עין הים. כשלמדתי פה, בית הספר היה לב השכונה והמרכז התרבותי שלה. המקום שקק חיים משעות הצהריים, ומאות ילדים שיחקו כאן עד שעות החשיכה. לאט לאט זה נמוג ונעלם. כשהילדים שלי הצטרפו לבית הספר באחת משנות הניסוי החלה להיבנות קהילת ההורים. מטבע הדברים, בשנה-שנתיים הראשונות לאחר שבית הספר הפך לעל אזורי הרגישו קצת את ההבדלים בין השכונות, ולכן החיבור בין ההורים היה חיוני”.

בית הספר עין הים

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מסכמים על הפעילות בבית קפה

לימור בן חיים, אמו של ליאם שסיים השנה את כיתה ה’, מתגוררת סמוך לבית הספר וגם היא בהנהגת ההורים. “נכון שלקח זמן להתחבר, אבל בכל שינוי יש חבלי לידה”, היא אומרת, “זה לא משהו שקורה מיד, אבל אם מתמידים בסופו של דבר מצליחים”.

יעקובי: “התחלנו ליצור את הבסיס. קבענו נוהל שלפיו אנחנו נפגשים אחת לכמה שבועות ומזמנים את ההורים שרוצים לתת מעצמם. קראנו לזה פורום הנהגת ההורים. אני באמת חושב שההורים הם מנהיגים, ולכן השם שנבחר היה הנהגה. בכוונה לא קראנו לזה ועד הורים, כי למושג ועד יש גם קונוטציות אחרות שלא קשורות לבית ספר. כך נוצרו המעורבות, המחויבות והשייכות של ההורים לבית הספר. בסופו של דבר, מה שאנחנו עושים פה זה חלק מההוויה של בית הספר, ואם ההורים רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב אז הם צריכים להיות חלק מהעניין, גם אם אנחנו כצוות לא תמיד נמצאים שם”.

פרקש: “ישבנו בשנה שעברה כמה הורים עם יעקובי ועם סגנית המנהל לילך קולני בבית קפה על חוף הים, וסיכמנו מראש מה תהיה מערכת הפעילות השנתית”.

גילי לסרי, תושבת הכרמל לשעבר ואמן של עלמה שסיימה השנה את כיתה ה’ ואופיר שסיימה את כיתה א’, היא חברה בהנהגת ההורים כבר שלוש שנים. היא מספרת כיצד תורמת ההנהגה לפעילות בית הספר: “יש פה הורים עם תחביבים שונים ועם מקצועות שמעניין לשמוע עליהם. כל הורה מוזמן להרים יוזמה משלו, ובית הספר מתגייס לטובת היוזמה הזו. יצרנו סוג של מערכת חוגים שבה הורים פועלים למען הורים. כשהורה יוזם פרויקט הוא מקבץ סביבו קבוצה של הורים ומפעיל את היוזמה באמצעים שלו. למשל טיולי משפחות – ההורה שיזם את הפרויקט אחראי להוציא אותו אל הפועל ביחד עם צוות ההורים שהוא בוחר. יש לנו אמא שהיא טובה בלספר סיפורים, אם אחרת שהיא מדריכת תזונה, וכך יצרנו ערב על טהרת האמהות. קיבלנו מבית הספר את המפתחות לספרייה, וכל האמהות הגיעו לפעילות. זה היה ערב מגבש מבחינה קהילתית, שכמובן השפיע גם על בית הספר כי הקשר בין האמהות התחזק. בהנהגת ההורים עלה רעיון לאסוף תרומות עבור משפחות נזקקות. העלינו את הנושא באחת מהישיבות, וזה אושר. הנתינה הזו שאנחנו מביאים לשכונה מעצימה את מה שקורה פה”.

יעקובי: “היה חשוב לי זה להמשיך את הפעילות הבלתי פורמלית של הבוקר גם אחרי הצהריים. אם יש לנו יחסים בלתי פורמליים במשך יום הלימודים בין הצוות להורים ולילדים, אז למה שהנהגת ההורים לא תיקח את המפתחות ותמשיך להוביל את קהילת ההורים בלי שהמורים או אני נהיה כאן?”.

לא חששת שמעורבות ההורים תהפוך להתערבות?

“הדעות הקדומות, הסטריאוטיפים, והחשש לפתוח את הדלתות להורים היו קיימים גם אצלי במקום כלשהו. יש הרבה פחדים ושיח כוחני שנובעים בעיקר מהמשמעות של דמות המנהל. השיח הכוחני והסמכותי שולט בכל, ובמקום לעסוק בצד האנושי שיש בו מגוון של רגשות, עוסקים בשאלות כמו איך אני נראה, האם הצלחתי לכופף אותם והאם אני נחשב חזק. זה חבל מכיוון שבמקום לשתף בתחושות וליצור אווירה של קירוב לבבות, עוסקים במאבקים ומתבוססים ברגשות שליליים. זה לא מקדם את בית הספר ובטח לא את הילדים. אני שומע מה קורה בבתי ספר אחרים בעיר – על הקשיים הגדולים שבקשר בין ההורים לצוותים החינוכיים – ואני לא יכול להגיד שבתחילת הדרך השאלה אם מה שאני עושה הוא נכון לא עברה לי בראש, אבל אני בא מהמקום הזה שבו ההורים הם שותפים והם חלק מהובלת בית הספר, וזה מוכיח את עצמו. מדי יום מתקיימות כאן יוזמות של הורים בלי שאנחנו כצוות מעורבים בהן באופן פעיל. אנחנו יכולים לשבת פה אחר הצהריים, אבל מי שיוביל את הפעילות הוא צוות הנהגת ההורים. המקום הזה, שבו לכל הורה יש משהו לתת למישהו, יצר פה מין להקה של יזמים. זה אינטרס של בית הספר ושל ההורים. הרעיון הזה שהורים יגייסו קבוצות של הורים אחרים סביב מה שמעניין אותם ויעבירו חוגים בינם לבין עצמם דיבר אלי מאוד. אם זה מחבר את ההורים ומהדק את הקהילה, ברור שזה מחזיר את ההשקעה לבית הספר והילדים מרוויחים מזה".

לדבריו של יעקובי, “כשהתחלתי לדבר על המקום של ההורים בבית הספר ראיתי כמה הנושא מורכב. היה ניסיון להתערבות בניהול, היו מקומות שבהם הגבולות נחצו, אבל האוכלוסיות מתחלפות, האג’נדות והתפישות החינוכיות משתנות, והנהגת ההורים תפסה מקום חשוב בבית הספר. בחינוך חשוב מאוד שדברים ישתנו, וכשזה קורה אז מטבע הדברים נוצרים משברים. מה שלמדתי מאותם המשברים זה שהדבר הכי חשוב הוא לא לפחד. כנראה שיש משהו שמפחיד מאוד אנשי חינוך במפגש עם הורים. יש משהו בהורים שלא תמיד מותאם לבית הספר וצועק את הכאב שלו, אבל אם אתה מאמין בדרך שלך אז תלך איתה עד הסוף ותראה שתצליח”.