השבוע, בעודי משוטט בעיר התחתית, התוודעתי לראשונה לגן המתקנים שהקימה עיריית חיפה בכיכר הקטנה שבין הרחובות הבנקים, שרה והנאמנים.
שום דבר מיוחד אין בגן הזה, בוודאי לא משהו ששווה לכתוב עליו טור, פרט לכך שהוא הוקם דווקא בלב לבה של הכיכר. לא רק מתקנים יש בכיכר אלא גם קוביית בטון גדולה למדי, בולטת כזיז שעולה מהמדרכה, ועל דלתה כתובת המעידה כי זוהי הכניסה למקלט ציבורי. גם במקלט אין שום דבר יוצא דופן. מקלטים שכאלה פרושים בעיר בכל שכונה. אלא שכאשר תוכננה פרישת המקלטים הציבוריים, כמו גם פרישת גני המשחקים ומתקני הספורט, החליט מי שהחליט בעירייה כי נקודת המפגש בין הרחובות הללו היא היא המקום להקים בו מקלט ציבורי וגם המקום להקים בו גן עם מתקנים.
מה רע, תשאלו? שום דבר, והכל. תלוי איך מסתכלים על זה. נחמד שיש גני משחקים שכונתיים לילדים, ונחמד לא פחות ואף חשוב שיש מקלטים ציבוריים. אבל למה בכיכרות? למה במפגשי רחובות? ממתי הפכה הכיכר העירונית לנקודת הימלטות במקרה חירום? ממתי הכיכר העירונית היא מגרש משחקים?
האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מגרש משחקים בלב כיכר השוק בוורשה או כיכר השעון בפראג? האם תוכלו לדמיין קוביות בטון בלב הכיכר האדומה במוסקבה או בכיכר פיקדילי בלונדון? האם יעז פקיד עירוני לתכנן הצבת מתקני משחק בכיכר קונקורד בפריז או בכיכר הבסטיליה?
כיכרות הן נקודות אסטרטגיות מן המעלה הראשונה בתרבות עירונית. בערים עתיקות או בעיירות קטנות, שבהן הרחובות אינם אלא סמטאות צרות או משעולים, היו הכיכרות לא רק מרחבים ציבוריים פתוחים ומשותפים אלא תפקדו כמרכז העיר ממש. אל הכיכר התנקזו כל העוברים והשבים מכל הרחובות המובילים אליה; בכיכר התקיימו מפגשים בין התושבים; בכיכר החליפו חוויות, חלקו סיפורים ורשמים ודיברו על ענייני היום.
רוצים להישאר מעודכנים?
מכיוון שבסמטאות וברחובות אין לכך מקום, בכיכרות התמקמו בתי הקפה השכונתיים ודוכני הממכר, ושם התיישבו נגני הרחוב והקבצנים. ומכיוון ששם בילו מרבית התושבים את רוב (אם לא כל) שעותיהם החופשיות, לא רק המסחר או עסקי החומר התנקזו בכיכר אלא גם ענייני הרוח. ציירים התיישבו בלב הכיכר וציירו את הנוף (האנושי והסביבתי), משוררים, פילוסופים ומטיפים עמדו על ארגזים, קראו משיריהם או נשאו נאומים חוצבי להבות, ופסלים הקימו בלבה מזרקות, אנדרטאות ופסלים. ברוב ערי אירופה, העתיקות וגם החדשות — מקומות שכמעט כל ישראלי מכיר — כך בדיוק נראות גם היום הכיכרות.
באיטליה כל כיכר היא פיאצה, ובכל פיאצה כמעט נמצא מזרקה, פסל, אנדרטה או כנסייה. בכל פיאצה יש בתי קפה, פיצריה אחת או שתיים והמון שולחנות וכיסאות שממתינים לסועדים. את זוויות המבט הטובות ביותר על העיר, על אנשיה ועל בתיה, נקבל בלב הכיכר, מפני שהכיכר היא לב העיר ולב חייה.
בישראל יש מעט מאוד כיכרות שאפשר לכנותן “לב העיר” במובן האורבני הקלאסי. בירושלים, כיכר ציון היא בהחלט כיכר מרכזית שדומה באופייה לכיכרות אירופיות חשובות. בתל אביב, כיכר רבין יכולה להיחשב לכיכר מרכזית, וכך גם כיכר בית האופרה שעל חוף הים.
ובחיפה? הכיכר היחידה שאפשר לומר עליה שתפקדה בעבר ככיכר העיר היא כיכר פריז בעיר התחתית. אבל גם ימים אלה חלפו להם, אולי לבלי שוב, והיום היא לא יותר מאשר נקודת מעבר שולית. מנגד, לפחות לא הציבו שם מתקנים לילדים.
הכותב הוא עיתונאי חיפאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
המשתומם
בהחלט מקרה מוזר. ומה אתה אומר על המזרקות מול מרפאת לין?