בסיפור הזה יש כאב נוראי של אחד מעמודי הטווח של הבוהמה התל אביבית של שנות ה־60. האיש הזה צבר הרבה מאוד טייטלים, בזכות גדולה ולא בחסד – פזמונאי, מספר סיפורים, שחקן, זמר, מלחין, מפיק, שדרן רדיו, סופר, משורר, צייר, מאייר, במאי, מנהל אמנותי וגם בקיא בתלמוד ובגמרא. יוסי בנאי אמר עליו שהוא הכלאה של אציל וינאי ופרח מרוקאי.
לאיש הזה יש דעות ותפישות עולם לחלוטין לא שגרתיות, בעיקר בתוך עולם התרבות שבו הוא חי. בעיניו עמוס עוז למשל הוא איש רע ומתנשא שכתיבתו היא קפקאית, ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שאותה הוא מכיר מלהקת פיקוד מרכז, אינה ראויה לתפקידה.
בכל יום שלישי הוא נפגש בקפה איינשטיין ברמת אביב עם יהורם גאון, שנשאר החבר האחרון שלו בברנז’ה לאחר שאיבד את כולם בשל דעותיו הפוליטיות ואף הגיע לפת לחם. כי בעולם התרבות הזה, למרות הפלורליזם שהוא מציג, חייבים להתיישר לימין (או נכון יותר – לשמאל), אחרת אתה אבוד.
דודו אלהרר ידע מראש שכאשר הוא ייצא מהארון הפוליטי ישתנו חייו מן הקצה אל הקצה, ולאו דווקא לטובה. אבל הוא לא נרתע, בחר להשמיע את קולו והודר על ידי סובביו. הוא עבר לחיפה לגמרי במקרה לפני שבע שנים, לאחר גירושיו מאשתו השנייה. הוא הגיע להתארח אצל חברים בעיר והתעורר בשעה 4:00 בבוקר כי לא היה לו נוח. הוא יצא לטייל, וכשהשחר הפציע הוא ראה את ההוד ואת הדר מסביבו ושאל את עצמו “איך אני לא מכיר את העיר היפה בעולם?”. מאז ועד היום הוא מתגורר בגפו במגדלי חוף הכרמל ומתקשר עם העולם בעיקר באמצעות המחשב.
ואלו הם חמישה דברים שלא ידעתם עליו:
1. מילדותו ועד היום הוא אוכל עשרה לימונים ביום למרות שרופאו אמר לו שהוא מגזים.
2. הוא בעל יכולת מופלאה ללמוד דברים בעל פה, וכשם משפחתו אלחרר (המשנן בערבית) הוא בוחר קטעים משיר השירים וממגית קהלת ומשנן אותם.
3. הוא ממעט מאוד באכילה.
4. הוא מאמין גדול באמרותיו של הרמב”ם ומיישם את ראשי התיבות של המילה בריאות – בולם רוגזו ימעיט אוכלו ויגביר תנועתו.
5. הוא מבין את החוזרים בתשובה “שנשבים אחר התורה כמו אורגזמה”.
* * *
הזמנתי את אלהרר לסעוד איתי במסעדת בלאק אנגוס החדשה בשדרות מוריה שנפתחה על חורבותיהם של שלושה מוסדות קולינריים – קפה 29, קונדיטוריה שני ומסעדת פסטו.
ישבנו על הטרסה שפונה אל הכביש – מקום שבו ניתן לעשן – ומלצר אדיב הגיש לנו את התפריט שנראה כגן עדן לקרניבורים. ביקשתי לצפות מקרוב בתוצרת הבשר, וצוות המקום נעתר בשמחה רבה והוביל אותי אל ויטרינה מצוחצחת שבה מוצג לראווה כל נתח. קיבלתי הסבר מפורט על כל הסוגים והמינים, וגם המלצות. ניכר בהחלט שכולם שם מבינים בבשר.
אלהרר הזמין למנה ראשונה פטה כבד שהוגש בכלי עצום ביחס למנה אך מעוצב למשעי, עם גלידת פיסטוק וערמונים לצד חמאה וטוסטונים. את המנה עיטרו פרחי טגטס שכמותם נשתלים בכיכרות העיר למכביר, אך טעמם כטעם המרור. הפטה היה דחוס מדי, אך מה שהמיט קלון על המנה היא עלי המיקרו אפונה שריחם כריח פריחת עץ החרוב, ובמילים אחרות – דוחה. הזעקתי את השף וביקשתי שיטעם ויחווה את דעתו. טעימה אחת הספיקה לו כדי להסכים איתי, תוך הבטחה שהדבר יתוקן לאלתר ולא ייכלל עוד במנה.
הזמנו גם סלט בלאק אנגוס שהכיל אנדיב, חסה הולנדית, פקאן סיני, סלק ותפוז אדום (שהיה משום מה צהוב) ברוטב הדרים בלסמי, עם גבינת רוקפור ונבטים מצופים בזהב. ברגע שהונח הסלט על שולחננו הבנתי את גודל האסון. חסה סלנובה היא חתיכת ממזרה. מחד היא נפלאה ופריכה, אך מאידך היא ספציפית וסוליסטית. כאשר מוסיפים לה פירות ורטבים היא הופכת בן רגע לסמרטוט רטוב ולא נעים, וזה מה שקרה במקרה דנן. קוביות התפוז שהיו אמורות להביא איתן מתיקות וחמיצות הרגו את הסלנובה, וגם האנדיב הטרי, גבינת הרוקפור הנהדרת ואגוזי הפקאן הבשרניים לא הצילו את המנה. שוב הרמתי יד, שוב השף האדיב הגיע, ושוב הוא קיבל את הערותי והמליץ על מנת כבד אווז במקום הסלט.
בינתיים שאלתי את אלהרר מתי חל השבר הגדול עם חבריו הבוהמיינים שהפך את עולמו. הוא סיפר שדעותיו הפוליטיות השתנו בשנת 2001. עד אז הוא היה שייך למחנה השמאל, תמך בשלום עכשיו, והעריץ את ח”כ עזמי בשארה. הוא אף נפגש איתו וחלם שבשארה יהיה ראש הממשלה הערבי הראשון בישראל. ואז הוא שמע את נאום התמיכה של בשארה בחמאס ובחזבאללה והבין שזה הונה אותו לאורך שנים ארוכות. את תוכניתו הבאה בגלי צה”ל שנקראה “הפוגה” וששודרה בשידור חי הוא הקדיש לקריסת התפישה השמאלנית. עוד לפני שזו הסתיימה הוא זכה למטח של האשמות וביקורות. עוד באותו היום, כך הוא טוען, התנתקו ממנו חבריו – ובהם רבקה מיכאלי, יהודית רביץ, מתי כספי ומיכה פרידמן – וטרקו בפניו את הדלת. כשהוא מספר את סיפורו ניכר כי אין בו חרטה ולו על הדבר הקטן ביותר שאמר, וכל חבריו הפכו לנחלת העבר.
ואז הגיעה מנת כבד האווז שזכתה בצלחות (Plating) מקסים עם שפריץ הגון של פירות יער לקישוט ועם חמאת חמוציות, תפוז אדום (ששוב היה צהוב) וריבת בצל, וכל אלה הונחו על ופל בלגי שהוכן במקום. הכבד היה מעולה ונעשה במידת הצלייה המדויקת, הוופל היה פריך וחמים והתחבר נפלא עם הכבד, אבל אז פנינו לטעום מהריבה וחטפנו מכה: הריבה היתה מחוממת. הלו, ממתי מחממים ריבה? שוב פניתי שוב לשף, שיבחתי את המנה והצעתי שהריבה תהיה בטמפרטורת החדר. להפתעתי הוא שוב הסכים איתי.
סלט בלאק אנגוס ופטה כבד
רוצים להישאר מעודכנים?
שאלתי את אלהרר איזה מחיר משלמים על יציאה מהארון הפוליטי, והוא ענה לי כך: “תחשוב שאתה נכנס לחנות, מתעניין במוצר ושואל כמה הוא עולה, והתשובה היא ‘כל מה שיש לך, ותביא גם ייפוי כוח בלתי חוזר לשלוט בחשבון הבנק שלך’”. בימים דחוקים אלה הוא מעביר הרצאות ומעלה הופעות, והאחים אסנר לקחו אותו תחת חסותם. לדבריו, הוא עולה על במה בפני 1,000 איש ותוך דקה יש אש באולם.
עברנו אל המנות העיקריות, כלומר אל הבשר שלשמו התכנסנו. אלהרר הזמין אסאדו בלאק אנגוס בסגירה של כוסברה ושמן צ’ילי, ואני בחרתי בסטייק פילה בקר.
האסאדו שהה במעשנת במשך 12 שעות, בכל שעה עגולה קיבל מסאז’ עם תבלינים ואז עבר למרינדה ל-12 שעות נוספות. טעמו היה חלומי, לא פחות. הוא התפרק בפה, טעמו המעושן היה מעודן והשומן לא היה כבד כלל אלא נימוח ונעלם במורד הגרון. לצד הבשר הוגשו מוח וירקות צלויים בשלל צבעים, והמנה כולה נראתה כמו קונסטרוקציה של גוגנהיים. במילה אחת – תענוג.
מנת הפילה בקר היתה מהממת גם היא. דקה לאחר הזמנתה התייצב לידינו מלצר עם הנתח טרם צלייתו והציג אותו לראווה. זה היה נתח מושלם, אחיד בצבעו ונטול סיבים לחלוטין. כעבור עוד כמה דקות הגיעו אל השולחן שני מדליונים יפיפיים בציר בקר ויין אדום עם קונפי שום ורוזמרין ורוטב צ’ימיצ’ורי. במילה אחת – חוויה.
סטייק פילה ואסאדו
שאלתי את אלהרר מה הסיפור שלו עם עמוס עוז ואם הוא לא חושש לחטוף ממנו תביעה בגין הוצאת דיבה ולשון הרע. כדי לא להסתבך עם הסופר אציין רק שדבריו של אלהרר תובלו בשלל כינויים לא מחמיאים שהשורה התחתונה שלהם היתה “אני מרחם עליו”. על השאלה בדבר תביעה הוא ענה שהוא כבר הפך למומחה הגדול בעולם לחוק איסור לשון הרע, שהוא מכיר את כל פסקי הדין בתחום ושחופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
רגע לפני שקמנו מהכיסא שאלתי את אלהרר מהו בעיניו שופט טוב. תשובתו היתה: “שופט הוא קודם כל עומד לדין לפני שהוא דן, ולכן שופט שדן בלי להרגיש שהוא עומד לדין הוא לא שופט”. ולפינאלה הוא שלף משפט של שייקה אופיר ז”ל: “אין דין דינו של נהג דן כדין דינו של דנן דינג דונג”.
המדדים
מדד הניקיון: המסעדה חדשה, מבריקה ומצוחצחת, ושירותים ריחניים, מאווררים ומרווחים.
מדד העיצוב: קשה להבין למה התכוון המשורר. אין הגדרה עיצובית למקום.
מדד השכנים: שיר טל ובעלה הגיעו למסעדה בפעם הראשונה, והם מבטיחים שגם לא האחרונה. לדבריהם, הבשר טעים ומזמין אך התוספות מאכזבות, והצוות קשוב לביקורות ונענה לכל בקשה.
מדד המחירים:
2 סן פלגרינו קטן – 24 שקל
כוס למברוסקו רוז – 23 שקל
כוס גלליווט – 70 שקל
פטה כבד – 38 שקל
סלט בלאק אנגוס – 48 שקל
אסאדו בלאק אנגוס – 110 שקל
סטייק פילה – 98 שקל
סך הכל – 411 שקל
מסעדת בלאק אנגוס נפתחה רק לאחרונה, וניכר שהשף עושה מאמצים עילאיים על מנת לרצות את הסועדים. עם זאת, עודף יצירתיות עלול להחריב את המקום. חומרי הגלם הם מעולים וטריים, ועם פרודוקטים משובחים כל כך לא צריך להתאמץ אלא רק לדעת לצלות, לעשן ולצלחת. יש לצמצם את הקישוטים ואת התפאורות כי הבשר הוא מלך, והכתר שלו הוא רוטב טוב, תוספת קטנה ותו לא.
הציון: 4 מספרי זהב
בלאק אנגוס
שדרות מוריה 29
טל’: 052-6004060
תגובות