בין הבתים 3 ו־5 ברחוב סירקין בהדר – הרחוב המרכזי של שוק תלפיות – יש גרם מדרגות ישן שמוביל לרחוב מתחתיו. אם תיקחו שמאלה בשביל ותתעלמו לרגע מההזנחה ומהעזובה שמסביב, תמצאו שהן רק מקצינות ומשביחות את קסמו של מרתף הספר – מוסד חיפאי לספרי יד שנייה – שנמצא שם כבר 55 שנים. כל מי שנכנס לראשונה למקום משחרר קריאת התפעלות. בשטח של 100 מ”ר, בתוך כוורת של מבוכים, ניצבים מדפים בגובה של כארבעה מטרים עם גשרונים ועם סולמות שמחברים ביניהם, ועליהם מסודרים אלפי ספרים בסדר מופתי. יש שם יותר מ־40,000 כותרים – מספר שהופך את החנות של יהודה כלפון לגדולה בארץ לספרי יד שנייה.
את החנות פתח אלכס לחר באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת, וכלפון התחיל לעבוד בה לפני 23 שנים, די במקרה, לאחר שבא לרכוש ספר שלו הוא נזקק כשלמד חשמל. עשר שנים אחר כך הפך כלפון לבעליה של החנות עם מותו של המייסד. כיום, בגיל 71.5 (הוא מקפיד על החצי), עדיין לא נמצא יורש, אבל הוא מבטיח שלא יעזוב את החנות כל עוד נשמה באפו.
איך הגעת לתחום?
“פשוט מאוד. משה אחי הבכור עבד בבית מסחר לספרים, ובאחת מהחופשות הוא סידר לי עבודה בחנות ספרים. זו היתה חנות דומה לחנות הזו שקראו לה אילון. שם התחלתי ועבדתי בה עד הצבא”.
אהבת לקרוא?
“תמיד. קראתי הרבה מאוד ספרים מגיל בית הספר היסודי. הייתי הולך לספרייה, לוקח ספר, בדרך הביתה כבר מסיים אותו, ואז חוזר בחזרה ולוקח ספר חדש. באותה התקופה קראנו הרבה, והיו ספריות ליד הבית. גרתי ברחוב יפו, ומול הבית שלנו היתה ספרייה של מפ”ם או מפא”י – אני לא זוכר, אז זה היה מפלגתי. הייתי נכנס לספרייה ולוקח ז’ול ורן או קרל מאי. לא היה מה לעשות מלבד לקרוא או לשחק בחוץ. לא טלוויזיה, לא אינטרנט, בקושי רדיו”.
אתה עדיין קורא?
“תמיד. זה יכול להיות רומן, ספר היסטוריה או מדע”.
איזה ספר יש לך עכשיו ליד המיטה?
“אין לי ספרים בבית. זה הבית”.
מרתף הספר. החנות הגדולה בארץ לספרי יד שנייה (צילום: חגית הורנשטיין)
"ככה באים לי כל הרעיונות המשוגעים"
כלפון נולד במרוקו, הרביעי בין ארבעה בנים, ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן חודשיים. זה היה לפני קום המדינה, והבריטים גירשו את אונייתם “יהודה הלוי” לקפריסין. בזכות גולדה מאיר, שהגיעה להסדר עם האנגלים על כך שמשפחות עם תינוקות יורשו להיכנס לארץ ישראל, שבה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה. 12 שנים גרו בני משפחת כלפון בעיר התחתית, ואחר כך עברו לקרית אליעזר, שם הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי מוריה ובתיכון בבית הספר שפרינצק. לארץ הם הגיעו ארבעה אחים ופה נולדו עוד שישה בחלוקה שווה – חמישה בנים וחמש בנות. אחרי השירות הצבאי חזר כלפון לאילון, ואז הוא קיבל שיחת טלפון גורלית מאחיו.
“הטלפון הזה הכניס אותי באמת לתחום”, הוא משחזר, “נודע לו שהוצאת הספרים מסדה פותחת סניף צפוני בחיפה, והוא שאל אם אהיה מוכן לעבוד שם בניהול. עניתי שכן ושאלתי מתי מתחילים. ‘מחר’, הוא ענה. זאת היתה הפתעה. פניתי לאילון שעבדתי אצלו כמה שנים וסיפרתי לו מה אחי הציע לי. שאלתי אותו לדעתו, והתשובה שקיבלתי עזרה לי להחליט. ‘דרך צלחה’ הוא אמר לי. שם זה התחיל – סיטונאות ברחוב הרצל 29. מאוחר יותר אחי הגדול רכש את הסוכנות ועבדתי אצלו, עד שנפלה לי ההזדמנות ועם אח נוסף רכשנו את הסוכנות ממשה, אחינו הבכור. פתחנו סיטונאות אחרת ברחוב נורדאו בשם נתיב הספר, שעבדה במשך הרבה מאוד שנים. עסקנו בהפצת ספרים ובמכירה לבתי ספר ולחנויות בלבד, לא ליחידים. בשלב מסוים הפך העסק לפחות כדאי מבחינתנו. זו היתה בשבילי הזדמנות לצאת קצת מהתחום, ובמשך שנתיים למדתי חשמל. בא לי ללמוד משהו מקצועי ולהיות חשמלאי מוסמך. בזמן הלימודים הגעתי לכאן, למרתף הספר. אלכס ואני היינו כל הזמן בקשר כי הייתי מוכר לו ספרים כסיטונאי. אגב, כשהחנות הזו – שהיתה מראשיתה חנות לספרי יד שנייה – נפתחה היו בעיר איזה 40 חנויות ספרים יד ראשונה. מי שעסק בספרים יד שנייה נחשב לאלטע זאכן, כי הם היו ישנים ולכן התייחסו אליהם בזלזול. אבל עם הזמן נסגרו כמעט כל חנויות הספרים יד ראשונה, בעיקר בגלל הרשתות סטימצקי וצומת ספרים ובגלל שיטות שיווק שונות כאשר כל היצרנים התחילו למכור ישירות לחנויות. אין כמעט חנויות ספרים יד ראשונה שהן לא רשתות שנשארו פתוחות, ואז החל לפרוח שוק חנויות הספרים יד שנייה”.
ואיך התחלת לעבוד כאן?
“באתי לכאן לחפש את הספר ‘יסודות תורת החשמל’ של ח. גרון, ובגלל שאנחנו מכרים ותיקים אלכס שאל אותי אם אהיה מוכן לבוא ולעזור לו שבוע או שבועיים כדי להחליף את אלישע, הבחור שעבד איתו ושהלך לניתוח קטרקט. חשבתי שאם הוא מבקש אז ברור שאעזור לו. באתי לשבוע-שבועיים וזה נמשך עד היום, כבר 23 שנה. אגב, עברתי את כל הבחינות, קיבלתי תעודה ואני חשמלאי מוסמך – לא שאי פעם עסקתי בכך”.
איזו חנות מצאת כשהתחלת ב־1995?
“עשיתי פה הרבה מאוד שינויים. אני לא יכול לראות ספרים ולשבת. הפכתי את הכל כי היה כאן בלגן אימים. אם היית נכנסת אז היית בורחת מיד. זה היה עולם אחר”.
נראה כמעט בלתי אפשרי לסדר חנות כזו.
“כל דבר מתחיל בצעד מאחד. כשהתחלתי לעבוד פה, כל הספרים היו שכובים האחד על השני. סידור כזה יכול להחזיק מעמד יום-יומיים, אולי שעה-שעתיים. כשלקוח בא ומתחיל למשוך ספר מתחתית הערימה, הערימה מתפרקת. אז שיניתי את הסידור והעמדתי את הספרים כמו בספרייה”.
הם לפחות היו מסודרים לפי נושאים?
“פחות או יותר. אני שדרגתי את החנות בצורה לא נורמלית. הפכתי את כל החנות בצורה מקצועית. אנשים נכנסים והדבר הראשון שהם אומרים זה ‘וואו’. כל מי שנכנס בפעם הראשונה זה מה שהוא אומר, ואחר כך אני שומע את המילים ‘עולם קסום’. השאלה הבאה היא ‘האם קראת את הכל?’, אז כמובן שלא. הספרים מסודרים לפי נושאים, ולפעמים הגזמתי ויצרתי גם תתי נושאים. אגב, שלשום החנות לא נראתה כמו היום. אני לא מדבר על לפני חודש או על לפני שנה אלא על שלשום. מה שיש פה – כל התצוגה הזו מקדימה – לא היה ככה. היו פה דברים אחרים. אני משנה כל הזמן. אני רואה משהו ואומר ‘זה לא יכול להמשיך להיות ככה’ וחייב לעשות משהו, לשנות. איך אני אשנה ולאן אזיז זה לא משנה. ברגע שהג’וק בא, זה בעיקר בלילה, אני חושב על משהו, לפעמים זה יכול להיות משהו אדיר – להזיז הרים – ואז אני בא בבוקר, מסתכל פה, מסתכל שם, מסתובב קצת בחנות כדי לראות מה אני יכול לעשות, ופתאום זה בא ויש שינוי. ככה באים לי כל הרעיונות המשוגעים”.
כלפון. "שדרגתי את החנות בצורה לא נורמלית" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
"כל ספר חדש שנכנס מוקלד למחשב"
אחת מהפעולות היותר חשובות שעשה כלפון במרוצת הזמן היתה להכניס את שמות כל הכותרים בחנות למאגר ממוחשב. זהו אתר סימנייה – אתר אינטרנט משותף לבעלי חנויות שבו ניתן לחפש ספר ולראות איזו חנות בארץ מחזיקה בו, מהו מצבו ומהו מחירו. וזה לא היה עניין פשוט.
איך מתחילים להכניס כמות מטורפת כזו של ספרים למחשב?
“מסתובבים לאחור ומתחילים עם המדף שנמצא הכי קרוב אליך פיזית. לקחתי את הספר הראשון ורציתי לראות איך זה בכלל עובד. וכך מדף מדף – ורק כדי לסבר את האוזן, אצלי כל המדפים הם כפולים, יש גם מאחורה ספרים. ואז אתה עולה למדפים למעלה, אבל אתה לא עולה לשם עם המחשב, אז אתה מוריד עשרה ספרים למטה, מקליד אותם, מחזיר למקום ויורד עם חדשים. אחרי שלושה מדפים הבנתי שאני כבר לא יכול לעצור, שזה אידיוטי לעצור, כי אז אני מפסיד את כל מה שכבר הוכנס למחשב. כך, חדר חדר, הכנסתי את כל הכותרים למחשב. העבודה הזו נמשכה נצח. בקיצור, העליתי והורדתי את כל הספרים שיש פה בחנות לפחות פעם אחת, וזה חוץ מעשרות הפעמים שבהן שיניתי את מיקומם וסידרתי אותם מחדש. כיום כל ספר חדש שנכנס לחנות קודם כל מוקלד למחשב כדי שלא יצטברו לי כמויות כמו שהיו בהתחלה”.
זו היתה הזדמנות לסדר אותם.
“לסדר ולגלות ספרים נחבאים. אני מוסיף ספרים, אבל גם גורע כל ספר שנקנה”.
אבל במחשב לא מצוין איפה הם ממוקמים ובאיזה מדף.
“הכל בראש שלי, אני יודע איפה נמצא כל ספר. את יודעת, באות אלי בנות מסטימצקי כדי לקנות פה ספרים. שאלתי אחת מהן ‘מה את באה לפה? את סטימצקי’, והיא ענתה ‘אדוני, סטימצקי זו לא חנות ספרים, אתה חנות ספרים’. אל תשכחי שאצלי אין את המושג הזה שנקרא ‘זמן מדף’. לסטימצקי יש זמן מדף, הם מחויבים להחזיר בכל שלושה חודשים כותרים להוצאות שלהם. אצלי מה פתאום, אני יכול להחזיק כל ספר 20 שנה. לא מעניין אותי כמה זמן הספר פה, בסוף מישהו יבקש אותו. אני נהנה מאוד דווקא מהמקרים האלה”.
נתקלת בהרבה מקרים כאלה?
“המון, במיוחד עם ספרים מוזרים מאוד. הם שוכבים אצלי, ופתאום מישהו מתקשר ומבקש את הספר המסוים הזה. ואז אני שואל אותו, כי אני סקרן, למה הוא מבקש דווקא את הספר הזה, והוא עונה שהסופר הוא סבא שלו. זה קורה הרבה. ואז הוא שואל כמה עותקים יש לי מהספר ההזוי הזה כי הוא רוצה לחלק לבני המשפחה, ולי יש בקושי עותק אחד. קורה גם שנכנסים לקוחות והם לא מבינים שאני במקצוע כבר 50 שנה ועדיין עם זיכרון טוב, כמו אותה בחורה שנכנסה ושאלה בחשש על ספר מהילדות שלה ואמרה שבטוח אני לא מכיר אותו. ‘טוב’, אמרתי לה, ‘תגידי, איזה ספר את מחפשת?’, ואז היא נתנה לי את שם הספר, עליתי על סולם, ניגשתי למדף שבו הספר נמצא והגשתי לה אותו. איך שנתתי לה את הספר היא פרצה בבכי היסטרי. איך אפשר להסביר את זה? ספר ילדות. זה לא קורה בכל יום, אבל הרבה אנשים שנכנסים ורואים את ספרי הילדים – הספרים שהם גדלו עליהם – זה מרגש אותם. הבכי שלה היה מקרה קיצוני אבל אני הבנתי אותה כי פשוט החזרתי אותה בקפיצה לילדות. כאן יש ספרים שלא ניתן להשיג בשום מקום אחר, והרבה אנשים מבוגרים מחפשים את סיפורי הילדות שלהם ומגיעים לפה. יש גם את החנות של איתמר שנחשב למאתר ספרים. אני לא קורא לעצמי מאתר ספרים, אני לא מתהדר במושג הזה. אני לא יוזם ולא הולך לחפש, אני לא צד אותם. אני פה, ספרים מגיעים אלי, או שאני הולך לבתים ומביא ספרים. הכיף בעבודה הזו הוא כשאני מגיע לבית ולא יודע מה מחכה לי שם. או שהספרים כבר ארוזים בקרטונים סגורים או שאני רואה ספרים שאני ממש צריך אותם כי לא ראיתי אותם הרבה זמן. זה הכיף בעבודה”.
אתה רוכש את הספרים או מקבל אותם?
“אפשר להגיד שנותנים לי. לפעמים אני נותן ספרים אחרים בתמורה ולפעמים אני משלם משהו, אבל לא הרבה, כי אם אשלם הרבה לא אהיה פה. אתה לא יכול לשלם הרבה כי היחס בדרך כלל הוא על כל 200 ספרים שאני קונה אני מוכר אחד”.
איך קובעים את המחיר של כל ספר?
“יש ספרים שיש לי אותם ביד שנייה והם עדיין קיימים ביד ראשונה. אם המחיר של ספר כזה הוא 100 שקל, זו לא בעיה בשבילי לקבוע שאצלי הוא יעלה 40 שקל. העניין הוא בספרים שלא קיימים. לספר כזה אין מחיר. השאלה היא כמה זמן הוא לא קיים”.
היה כאן מדריך תיירים שרכש שישה-שבעה ספרים, ובהם “מלחמת בני האור בבני החושך” שהיה העותק היחיד.
“אני יודע פחות או יותר מה הצפי שייכנס אלי עוד עותק מהספר הזה, אז אני לוקח בחשבון גם את העניין הזה כשאני קובע את מחירו. יש ספרים טריוויאליים. בכל משלוח שמגיע אני מקבל את ‘צופן דה וינצ’י’. צריך להיות גם הגיוני ולא להפגיז ולהפריז במחיר. לא צריך להגזים. יש כאלה שטוענים שאני יקרן ובהרבה מקרים הם צודקים, אבל יש לזה הסבר. יש ספרים שאני יודע את ערכם, לפעמים יותר מאשר מישהו אחר. יש אנשים פרטיים שמוכרים ספרים, שזה עסק צדדי שהם עושים מהבית. אין להם מס הכנסה, מע”מ ושכר דירה. האיש הזה שיצא מפה עכשיו ושהשאיר כאן 640 שקל – המדינה הרוויחה יותר מכמה שעלו לי הספרים כי במקרה הם לא עלו לי. כמה המדינה הרוויחה עכשיו? 17 אחוז יותר ממה שהם עלו לי”.
כלפון. "יש כאלה שטוענים שאני יקרן ובהרבה מקרים הם צודקים" (צילום: חגית הורנשטיין)
"זו דילמה מה יהיה פה בעתיד"
כלפון מגיע לחנות בכל בוקר ב־8:00 ועוזב בסביבות 16:30. לא תמיד נכנסים לקוחות, אבל בכל יום אנשים מתקשרים או משאירים שאילתות באתר סימנייה, ואז הוא מאתר להם את הספרים ושולח אותם לכתובות שהם השאירו. לפעמים מישהו מבקש ספר שמחירו הוא 15 שקל. מישהו אחר אולי היה אומר שבשביל מחיר כזה הוא אפילו לא יטרח לענות, ובטח לא לשלוח את הספר לקצה השני של המדינה, אבל כלפון, שמעיד שיחסי אנוש טובים היו מאז ומעולם נר לרגליו, מבין שבמקרים רבים זוהי רק יריית הפתיחה. הוא מתקשר לבשר לו שמצא את הספר ואז הלקוח מתחיל לשאול על ספרי ילדות, ומפה כבר מתפתח ביניהם רומן. לקוח כזה יקפיד לחזור אליו. עם לקוחותיו נמנים הסופר חיים באר והמאייר דני קרמן – שניהם אספנים של ספרים ישנים.
עד כמה שזה יכול היה להישמע רומנטי, שלושת ילדיו לא גדלו בחנות, הם כבר היו גדולים כשהוא התחיל לעבוד בה. בנו ושתי בנותיו מסודרים כל אחד בקריירה משלו ולא ממש מראים התלהבות להמשיך את דרכו.
“זו דילמה מה יהיה פה בעתיד”, הוא מהרהר בקול, “אלכס, שממנו קניתי את העסק, התוודה בפני שהוא בנה עלי הרבה לפני שבאתי לקנות את הספר. הוא תכנן את זה, ככה הוא אמר לי. אני לא יודע כמה מזה נכון או לא, אבל זה הסיפור”.
אתה חייב לדאוג ליורש.
“אני בן 71.5, ואם אשאר בריא אוכל לחיות עוד 20-15 שנה, אבל 15 שנים עוברות מהר. אני חייב לעבוד, אין לי פנסיה משום מקום. אם לא אעבוד פה אף אחד לא ייתן לי משכורת. קודם כל המקום הזה הוא פרנסה, אבל עם זאת לא מעניין אותי אם אף אחד לא נכנס. ברצינות. אני לא דואג בכלל אם יקנו או לא יקנו. בכל יום קונים, אני לא מודאג. אני אוהב את המקום, לכן אני נמצא פה כל יום ואני מבסוט שהילדים שלי מסודרים. אבל מה יהיה בעתיד? לפעמים אני מדבר על זה עם הבן שלי, אבל הוא עונה שהוא לא יודע מה קורה בתוך החנות, הוא לא מכיר כלום. יכול להיות שאת מתאימה”.
יוסף האוסף
אם יש לכם אוסף של ספרים ישנים או עתיקים, או שהתגלגל לידכם ספר עתיק שנראה לכם נדיר או מיוחד, כדאי לכם להעמיק ידע ולבדוק אודות ערכו, יש מצב שהוא שווה לא מעט כסף. חפשו בגוגל "ספרים עתיקים יוסף האוסף" וקבלו קישור למאמר מקצועי שמסביר כיצד להעריך את הספרים הישנים או העתיקים שלכם באופן עצמאי.