"סימן לגאונות ולעילאיות": רות לין הלכה לעולמה

רות לין, בתו של ראש העיר המיתולוגי של חיפה אבא חושי, הלכה לעולמה בסוף השבוע והיא בת 91. לין היתה מורה ומחנכת בבית הספר יבניאלי בקרית אליעזר, ואף ניהלה את בית הספר שנים רבות. היא זכתה בפרס נשיא המדינה על פועלה החינוכי.

לין היתה נשואה לאמנון לין, שכיהן כחבר כנסת והיה איש ציבור רב פעלים. לשניים נולדו שני בנים ובת. הלווייתה תתקיים היום (ראשון) בשעה 16:00 בבית העלמין שדה יהושע בשער ברוש.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

איל פרדיס, שהיה אחד מתלמידיה הרבים של לין, כתב בפייסבוק פוסט פרידה ממנה:

"היום נלווה לדרכה האחרונה את אחת מארבע הנשים המשמעותיות בחיי. 'המנהלת' רות לין ז"ל. היא קיבלה אותי בגיל 6 לבית הספר יבניאלי בקרית אליעזר. אז לא ידעו מה היא הפרעת קשב. הוגדרתי תלמיד 'בעייתי' בלשון המעטה. האישה האצילה הזו היתה לי למחנכת, לדמות מופת , למראת דרך. בכל פעם שהמורים היו זורקים אותי מהכיתה היא היתה קולטת אותי בחדר המנהלת, לא צועקת ולא מאיימת, 'מענישה' אותי בשיחה על ציפורי ארץ ישראל, שיחות נפש עמוקות עם ילד חסר כיוון. התפללתי שיעיפו אותי מהכיתה רק כדי להגיע לקן הרך, המלטף והממלא שלה, אל ים הסבלנות והאהבה שלה. רות לין ז"ל היתה האדם הראשון שהאמין בי וגרם לי להאמין בעצמי, אין ולא הכרתי דמות חינוכית מעוררת השראה כמוה. אף פעם לא דרשה כבוד ותמיד קראתי לה 'המנהלת', גם כשחזרתי כבר מהצבא. רות מצאה את הדרך ללבי, למקומות שאיש לא הגיע אליהם ואולי לא יגיע. היית לי תמרור, מגדלור, סמל לצניעות, לחוכמה ולרגש אמהי. שנים שלא הפסקתי לדבר אודותיה. היא הכירה לי את בעלה ח"כ אמנון לין, וזה שהפך חברי היה לוקח אותי בדרכים. הייתי ילד בן 8 ו'עוזר פרלמנטרי' כי זה מה שלדעת הזוג לין מרגיע וממלא אותי, מעלה אותי על הדרך. אפילו אשה לחיי ניסיתי לבחור לפי דמותה. הפכנו משפחה. ד"ר רן לין ופרופ' שי לין הפכו חברי נפש שלי, ועברו כבר 40 שנה מאז שסיימתי את בית הספר היסודי. זו ברית שנכרתה לעד. אמא שלהם הפכה אותי לאיש, הסיטה אותי לדרך הנכונה וסללה לי את שביל החיים. היום בשעות הצהריים אני מלמד במכללת אורנים סטודנטים לחינוך ולהוראה. אתנצל ואבקש לצאת לפני הזמן כדי להגיע להלווייתה, אספר להם עליה ועל החוב שלי לה. אם יש סימן לגאונות ולעילאיות של מחנך אדגים להם שתלמיד, גם אחרי 40 שנה שסיים את לימודיו, מוכן לעבור ארצות והרים ורק כדי להעניק לה כבוד אחרון, לחישת תודה על קברה. אגב, את הצילום צילמתי אני לפני 42 שנה ושמרתי אותו היטב בשולחני".