הקטנה שלי תהיה בת שנתיים בעוד חודש, ועד לפני שלושה חודשים לא היה לי מושג שאני מתקרב אל נקודת המשבר הראשונה שלי כאב. שמעתי יותר מפעם אחת שילדים הם תינוקות חמודים עד שהם מגיעים לגיל שנתיים האיום. מבחינתי זו היתה שטות גמורה כמו קפיצת גדילה, התחלת גמילה, זימון לשקילה וייעוץ לשינה, אבל כשאתה שומע משהו יותר מדי פעמים, מתישהו זה מתחיל לחלחל לתת מודע שלך. בחודשיים האחרונים התייחסתי לכל מצוקה ומועקה קטנה כאל גיל שנתיים האיום. בכי היסטרי, עקשנות בלתי מתפשרת, דעתנות לא מסופקת, שאלות בלתי פוסקות ואפילו אלימות לא מובנת – כל דבר קיבל תירוץ של גיל שנתיים האיום למרות שהיא בכלל היתה עייפה ברוב הפעמים, חולה או סתם משועממת.
גיל שנתיים מתקרב בצעדי ענק, והשינויים הקטנים מתחילים לצוף על פני השטח. פתאום מילה של אבא היא לא מילה בסלע, הסבלנות של אמא נמתחת עד לקצה ומהגן מתחילים לדבר איתנו על משחקים באוכל ועל חוסר שיתופיות. אבל האמת היא שהכלבה מרגישה את זה יותר מכולנו. אין צבע שהיא לא נצבעה בו, אין צעצוע שלא נזרק עליה ואין מאכל שלא נדחף לה בכוח לגרון. זה גורם לי לחשוב איזה אומץ יש להורים שמביאים ילד שני לעולם בזמן שהראשון בדיוק מתקרב לגיל הזה. למזלנו הכלבה סופגת את הכל, ולי לא נותר אלא להתפלל שהיא לא תתלונן עלינו בצער בעלי חיים, אבל זה הביא אותי להחלטה שיותר אני לא מטיל ספק בשום תובנה של הורים ותיקים.
העניין הוא שבגיל שנתיים הילדים מפתחים מודעות עצמית אבל עדיין לא אמפתיה, ומה שאתה מקבל זה יצור לוחמני שחושב רק על עצמו ולא אכפת לו מאחרים. קודם כל הוא צריך לקבל יחס בצורת שוקולד או חטיף, לצאת החוצה, לרדת מהמיטה, חיבוק, נשיקה, את הדובי, לראות טלוויזיה, לישון על הכרית של אבא, לא להתכסות, לאכול מבקבוק בצבע סגול, להחליף למוצץ הירוק, להחליף את שמיכי, והכי מחרפן – לא לרדת מהידיים של אבא. חבר אמר לי שזהו שלב של חרדת נטישה והאינסטינקט שלי היה לנטוש אותו במקום, אבל לנוכח המקרים האחרונים לקחתי גם את זה ברצינות ובמקום להתלונן על זה אני מעדיף לאמץ את זה ולהרים אותה ולחבק חזק חזק, כי לא רחוק היום שאתחנן ממנה לחיבוק.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל לא הכל שלילי בגיל הזה. עם המודעות הגבוהה ועם העקשנות באים גם המון צחוק ובדיחות של ממש, משפטים שלמים שממיסים את הלב, תחושה של שייכות והבנה של התא המשפחתי. כל דבר הוא שלה ורק שלה, וזה כולל את אבא ואמא. אף אחד לא אמר לי כמה זמן נמשך גיל שנתיים, אבל אני מקווה שזה קצר יחסית ובונה על כך שגיל שנתיים וחצי הוא כבר גיל משודרג ושהילדה תדע להבחין בין טוב לרע, בין מסוכן לבטוח ובין אבא לסתם אדם זר ברחוב.
אבל עד שזה יקרה אני מנסה לשרוד את הגיל הזה עם הרדמות בשעה 23:00 בלילה, עם השכמות ב־5:00 לפנות בוקר, עם הכנת בקבוק כל רבע שעה סתם כי היה לה חשק, ועם הסיוט הנורא מכל – זמן המקלחת. פעם זה היה הדבר הכי כיפי בעולם לשנינו, היום זה מתכון לאסון, ורק בנס אף אחד מאיתנו לא נפצע בכניסה וביציאה מהמקלחון.
נראה שזו הכנה מושלמת לחיים האמיתיים, כי אם אתה לא נכנע במשא ומתן עם הבת שלך, אין בוס או לקוח בעולם שאתה לא יכול עליו. הבעיה היא שעד עכשיו הקטנה ניצחה אותי בכל הדיונים.
תגובות