כמו בסיפור סינדרלה, גם יניב מלדה נתקל בימיו כנער בטריקת דלתות – הוא קורא לזה גזענות – כשהיה מבקש להתקבל לעבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אבל באגדות, כמו באגדות, תמיד יש מלאך שעוזר להפוך את הסיפור על פיו ולהמתיק את הסיום. למלאך של מלדה קוראים אמיר מור – איש עסקים ובעליהם של כמה עסקי מזון באזור חיפה, שהחדש שבהם הוא הסניף הראשון של פיצה פאפא ג’ונס שנפתחה רק לפני שבועיים על חורבותיו של הפרנג’ליקו בשדרות מוריה.
אבל למה להקדים את המאוחר? לכל סיפור אגדה יש התחלה, אמצע וסוף, וכך גם לסיפורו של מלדה, רק שמבחינתו עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, כך שהסוף עדיין לא נכתב.
“נולדתי באתיופיה לפני 24 וחצי שנים”, הוא מספר, “עלינו לארץ כשהייתי בן 4. הגענו לשיכון קרוונים בחצרות יסף, ואחרי שנה הגענו לחיפה, לשכונת חליסה. אני השביעי מתוך תשעה ילדים – שישה בנים ושלוש בנות. סיימתי את תיכון אליאנס והתגייסתי ליחידת שמשון, אבל לא כקרבי אלא כעובד רס”ר. במשך תקופה ארוכה שיחקתי כדורגל – בהתחלה במכבי חיפה ואחר כך בבית”ר חיפה – אבל נפצעתי ופרשתי”.
איך היה המעבר מאתיופיה לארץ?
“הייתי ילד אז המעבר היה לי קל. זה עשה טוב לכל המשפחה כי איכות החיים באתיופיה היא לא להיט”.
מה אתה זוכר משם?
“רק את החצר. זה הדבר היחיד שאני זוכר”.
השארתם שם משפחה? סבא וסבתא?
“לא, אין לי סבא וסבתא, אבל נשארו כמה קרובי משפחה”.
ביקרת שם מאז שעלית לארץ?
“לא, אבל אני רוצה לבקר שם”.
כילד, איך היו התנאים בבית?
“לנו היה כיף פה, להורים פחות. הם לא דיברו את השפה, הם עלו בגיל מבוגר”.
הילדים יצאו לעבוד?
“כן, כולם יצאו לעבוד מגיל צעיר כדי לעזור. כל אחד דאג לעצמו, אין דבר כזה לבקש כסף מההורים”.
הגדולים עזרו לקטנים?
“הגדולים התמודדו עם עצמם. גם להם היה קשה כי הם גם עלו עם ילדים”.
אתה זוכר את ימי ההולדת של כולם?
“לכולם יש תאריך לידה פיקטיבי – 1 בינואר – אז קל לזכור. כשעולים לארץ בלי לדעת את התאריך נותנים לכולם את ה־1 בינואר. לצעירים בינינו, כמוני למשל, נתנו תאריך כביכול מדויק – חצי שנה הבדל לפה או לשם. בגלל זה לפי תעודת הזהות שלה אמא שלי בת 60, אבל בפועל היא בת 65 ועדיין יוצאת לעבוד. אני מציין פעמיים בשנה יום הולדת”.
באתיופיה אין תעודת לידה?
“לא. לפני שנתיים רציתי לטוס לעבוד באוסטרליה לשנה וזה התפקשש בגלל אישור הלידה, כי אין לי תאריך רשמי. לא נולדנו בבית חולים אלא בבית, ואף אחד לא מנפק לך תעודת לידה וגם לא זוכר במדויק את תאריך הלידה. לא נתנו לי לנסוע לאוסטרליה כי לא הצלחתי להמציא את האישורים האלה”.
איפה נולדת באתיופיה?
“נולדתי באדיס אבבה. אני הראשון שנולד בעיר הבירה, כל שאר האחים והאחיות שלי נולדו בכפרים”.
צעדתם לישראל?
“לא באנו ברגל (צוחק). באנו במטוס, אנחנו מפונקים”.
מלדה. "במשך תקופה ארוכה שיחקתי כדורגל, אבל נפצעתי ופרשתי”
“אני לא מתנשא. כולנו באותו גובה”
מאז שהיה בן 15 עבד מלדה בעבודות מזדמנות, לרוב בשיפוצים, כדי לעזור למשפחה שבה האב והאם לא עבדו. האב נפטר לפני 13 שנה מסיבוכים של מחלת הסוכרת ומבעיות בלב, והאם יצאה לראשונה לעבוד בניקיון לפני ארבע שנים והיא עובדת כעת בשתי משרות. לפני חצי שנה קעקע מלדה על הזרוע תלת אופן שאותו קיבל במתנה מאביו כשהיה קטן. זה הדבר היחיד שהוא זוכר ממנו.
גדלת בשכונה לא קלה. מה הוריך עשו כדי שלא תידרדר?
“בחליסה יש הכל – פשע, סמים ואלימות. אמא שלי עשתה הכל כדי לשמור עלינו. היא היתה גם אבא וגם אמא ושמרה עלינו מכל משמר. אין בן אדם שאני מעריץ יותר ממנה. לגדל ילדים במשך כל כך הרבה שנים, ללא בעל וללא כסף, זה לא פשוט. היא עשתה הכל כדי לתת לנו את כל מה שהיינו צריכים. עכשיו אנחנו תומכים בה כמובן. אחי הבכור גדול ממני ב-22 שנים והאח הצעיר הוא בן 17. נסיך. הוא מקבל את כל מה שאני לא קיבלתי”.
איך היה לך זמן גם ללמוד, גם לשחק כדורגל וגם לעבוד?
“את הקטע של הלימודים הזנחתי והתמקדתי בכדורגל ובעבודה. אם לא הייתי נפצע הייתי היום שחקן שחבל על הזמן. שיחקתי במכבי עם סינטיהאו סולליך”.
נתקלת בגילויי גזענות בארץ?
“בוודאי, כל הזמן, בעבודות ובכל דבר אחר. גם עכשיו, כשפתחנו את פאפא ג’ונס, אני ועובד אתיופי נוסף ישבנו לרגע לנוח בחוץ, ומישהו עבר והציע לנו לעבוד בניקיון. יש דוגמאות כאלה בלי סוף, זה קורה כל הזמן”.
מה מרגיז או מעליב אותך במיוחד?
“מאז ומתמיד אני מסתובב בחברה של צברים, לבנים. נקרא להם ישראלים. את כולם קיבלו לעבוד בחברת קייטרינג ולי פשוט אמרו ‘לא, אנחנו לא מעסיקים אתיופים’. זו נקודה מאוד לא נעימה בחיים שלי. הייתי אז בן 17 ולקח לי המון זמן אחרי התקרית הזו לצאת ולבקש עבודה, במיוחד כזו שקשורה לאוכל או לאנשים. יום אחד אחי הקטן שעבד בגרנד שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בד”ר קרפ. אמרתי לעצמי ‘למה לא?, אני כבר חייל וזקוק לכסף’. הלכתי לריאיון בידיעה שבכל מקרה לא אתקבל. הגעתי לריאיון אצל אמיר מור. רציתי לעשות רושם, אז הגעתי לריאיון לבוש בחולצה מכופתרת ומגוהצת בתוך המכנסיים. באתי עם ביטחון עצמי, אבל בתוך תוכי ידעתי שזו סתם הצגה. אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי והודיע לי שהתקבלתי. אמיר תמיד מספר שהגעתי מדוגם ולא כמו כל בני הנוער שמגיעים כאילו הרגע הם התעוררו מהשינה, וזה הרשים אותו מאוד”.
ידעת שההיכרות איתו הולכת לשנות את חייך?
“האמת היא שכן. אמיר הוא בן אדם עם קו מחשבה ברור מאוד איך צריך להתנהל עסק, ולמדתי ממנו המון. יש כאלה שפחות אהבו אותו, אבל אני מעריץ אותו. זה לא רק מה שהוא לימד אותי, זה גם קשר לא רגיל של עובד-מעביד, אלא קשר חברי ועזרה בחיים האישיים. כל מה שהוא ביקש ממני הייתי הופך את העולם כדי לעשות בשבילו, ואותו הדבר גם הוא. אחרי שנתיים של עבודה בדוכן ולפני השחרור מהצבא לא רציתי לעבוד יותר בגלידות, רציתי להתקדם וידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. הוא בדיוק פתח את מוזס בחוצות אלונים והציע לי לנהל את מערך המשלוחים. עבדתי שם 11 חודשים אבל נושא המשלוחים לא ממש עבד, אז עברתי לנהל את מערך המשלוחים בהרצליה ובראשון לציון, ואז עברתי לסניף בתל אביב למשך שנתיים”.
איפה גרת?
“בחיפה. הייתי נוסע בכל בוקר וחוזר בערב. אלו היו שלוש שנים של עבודה קשה, אבל בסוף גם משתלמת”.
מבחינה כספית?
“כן, מאוד. ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים והקרבתי את שעות השינה שלי וטחנתי נסיעות כדי שזה ישתלם לי מבחינה כספית. גם האווירה שם היתה טובה”.
נשארת בקשר עם מור?
“בטח, בקשר יומיומי. בשלב מסוים זה הפך לקשר חברי. אמנם לא עבדנו ביחד במשך שלוש שנים, אבל לא נפרדנו”.
ואיך קרה החיבור מחדש?
“עזבתי את מוזס ועבדתי כסוכן בקוקה קולה במשך שלושה חודשים. יום אחד הגעתי לאלונים להפסקת קפה וישבתי עם אחד השותפים שהסביר לי על המהלך שהם הולכים לעשות עם הפיצה. הוא שאל אם אני מעוניין להיכנס כשותף ומיד פסלתי את העניין ואמרתי לא”.
למה?
“כי די נמאס לי ממסעדנות. אבל הוא הסביר לי שוב את כל העניין וגם אמיר הסביר לי מה הגודל של הדבר הזה, במיוחד שזה נעשה עם אנשים שמבינים באוכל ובעסקים כמו מושיקו טיילר ואסף גרינברג שכבר עשו דבר או שניים בתחום. משם יצאנו לדרך משותפת”.
בכמה אחוזים אתה שותף?
“עשרה אחוזים”.
ומה התפקיד שלך?
“אני מנהל המקום. בכל יום אני מגיע ראשון ויוצא אחרון. אין שעות ואני לא רואה חברים, אבל אני מאמין שזו תקופה לחוצה שתחלוף. אחרי דברים רעים בחיים זו תקופה שיש בה קצת נחת. זו עבודה קשה, אבל אני מרגיש שאנחנו בדרך למעלה”.
אמרת קודם שלפני שהשתחררת מהצבא ידעת מה הכיוון שלך בחיים.
“ידעתי שאני רוצה להיות עצמאי. זה משהו שתמיד משך אותי”.
בלי בוס על הראש.
“זה לא בקטע שאין מעלי בוס אלא בגלל שאני רוצה להעביר לאחרים את הדרך שלי. אותי לא קיבלו לעבודה ואני לא אתן לזה יד, אצלי לא יקרו דברים כאלה. אני מתחיל עכשיו פעילות עם נערי פנימיית אחוזת ילדים – נערים בסיכון שיעבדו אצלנו כמה פעמים בשבוע. אצלנו לא יפסלו אנשים על שום רקע”.
זו יוזמה שלך?
“כן. אני עושה את זה עם ידידה קרובה. אנחנו ניתן להם מסגרת. באתי ממקום שאני יכול להבין את הנערים האלה, אז אני לא מתנשא. כולנו באותו גובה. גם אני לא גדלתי עם כפית של זהב בפה”.
מלדה. "אני מרגיש שאנחנו בדרך למעלה” (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
“אנשים עדיין רואים רק את צבע העור”
למלדה יש דעה מוצקה על איך המדינה התייחסה לעולים מאתיופיה ואיך ניתן היה לשפר את מצבם: “המדינה עשתה טעות בזה שהיא שיכנה את האתיופים בשכונות הכי חלשות במקום לשכן אותם במקומות שאפשר לצמוח מהם. יצרו להם מעין גטאות, ומשם קשה לגדול ולפרוח. אנחנו הגענו לחליסה – שם יותר קל ליפול מאשר להצליח. יש לי חברים טובים שיושבים בכלא, אבל אם היו מפזרים אותם בסביבות יותר חזקות, אז כן, הם היו יכולים ללמוד ולשאוף להצליח. זו הטעות של המדינה, טעות שמתחילה מהשורש, ואם היו משנים את זה כולם היו צומחים. אבל גם בעוד 20 שנה יסתכלו עלינו כעל נחותים, פחות טובים ופחות תורמים למרות שאנחנו נאמנים”.
אולי בגלל שאתם שקטים ומנומסים אתם סופגים כל יחס?
“זה לא בגלל שאנחנו מנומסים. אני חוצפן מאוד באופי שלי, אולי כי אני מרגיש ישראלי, אבל עדיין אנשים רואים רק את צבע העור. היה לקוח בגרנד קניון שלא הסכים בשום אופן שאני אכין לו קרפ. הוא לא רצה לאכול מהידיים שלי. אמיר אמר לו שזה לא מקובל עליו ושהוא לא מוכן למכור לו”.
איך הרגשת ברגע הזה?
“זאת היתה השפלה. הרגשתי כאב אבל הייתי צעיר. עכשיו אני מבין שזה היה איש טיפש. כמו המקרה שלא קיבלו אותי בגיל 17 לקייטרינג, גם בפורים שעבר היה לי מקרה דומה. חבר התקשר ושאל אם אני רוצה לעבוד כברמן. לא רציתי אבל הוא שכנע אותי שכל החברים עובדים. אמרתי ‘טוב, אני אזרום איתכם’. שלחו למנהלת הודעה והיא קיבלה את כולם. שלחתי לה הודעה והיא שאלה מה שם המשפחה שלי. אחרי כמה שעות היא כתבה לי שאין מקום. חשבתי שמשהו פה לא הגיוני, אז שני חברים נוספים שלחו לה הודעה והיא קיבלה אותם. אני כבר לא מתאכזב, כי זו טיפשות. אני לא הבעיה, אני ממש לא הבעיה”.
תרמת דם?
“אחרי הפרשה הזו יש בי פחד שיסרבו לקחת ממני דם. אני לא מסוגל. אני רוצה לתרום אבל החשש הזה שגם פה אני אקבל את הברקס מרתיע אותי”.
אותו חייל שחטף משוטרים ובגללו יצאה הקהילה האתיופית להפגנות, זה משהו שחווית?
“לא הרביצו לי, אבל יש לי חבר טוב שגר בדניה ולפעמים מציבים מחוץ לשכונה מחסומים. אין פעם שלא עצרו אותי. אני תמיד מביא לשומרים קפה כדי שלא יחשבו שאני הולך לברוח להם. אנחנו מגיעים אליו בשיירה של מכוניות ורק לי אומרים לעצור בצד. זה לא מכות פיזיות, אבל זה כמו להרביץ לנפש”.
תתחתן עם אתיופית או עם לבנה?
“זה ממש לא משנה לי. מגיל 14 לא היתה לי חברה אתיופית אלא רק חברות ישראליות, ככה נקרא להן. לי לא משנה מאיפה היא ומה היא עושה. גם בזוגיות יש את עניין הגזענות. לא פעם החברות שלי שמעו את ההורים שלהן אומרים שהן לא צריכות אחד כמוני. זה פוגע בזוגיות. היו תקופות שבהן הייתי הולך על הבחורה הכי שווה כדי להוכיח לכולם ולעצמי שאני יכול, אבל זה כבר לא מעניין אותי, אני כיום בשלב שבו אני עושה רק מה שטוב לי”.
אתה מתכנן לימודים גבוהים?
“יש לי מסלול שאותו הצבתי לעצמי. אולי בעתיד אלך ללמוד משהו כדי להעשיר את עצמי. אולי לא אעסוק בזה, אבל אני רוצה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים. כרגע יש לי עסק לנהל, לייצב, להרים ולקבע אותו. אחרי זה יש לנו אופציות לפתוח סניפים בקריות ובנשר. אני לא מתכוון לנוח בשנים הקרובות. אני משתייך לקבוצה של יזמים שיכולה לעשות דברים יפים. אני שותף, אמנם רק בעשרה אחוזים, אבל לא קיבלתי את השותפות בחינם. התבקשתי לשים כסף כדי שארגיש שייכות למקום”.
וואלה.
“אני מאמין שאם אתה לא שם כסף בעסק, לטוב ולרע, אתה לא יכול להיות חלק ממנו. בפועל אני זה הסניף. אני עושה בו הכל מא’ עד ת’ – גיוס עובדים, ניהול מלאי, הזמנות, אספקה, ספקים, מערך המשלוחים – הכל. אמיר עזר לי עם כל החוזים ומול הבנקים, אבל בגדול אני אמור לעשות הכל. הוא לא רוצה לבוא לפה”.
זו אחריות עצומה לבחור צעיר.
“נכון, אבל אני לא ילד. זה אתגר מעניין. ידענו שבשלב הראשון יהיה קשה מאוד כי המתחרים שולטים בעיר, אבל חשבנו שיכול להיות מעניין עם משהו חדש, מרענן וטעים יותר, עם מוצר הרבה יותר איכותי ושנעשה מחומרי גלם איכותיים יותר. מהתגובות של הלקוחות עולה שזו פיצה טעימה יותר. ניסו להפחיד אותנו לגבי הלוקיישן עם זה שהציר מת, אבל אנחנו לא מאמינים במקום מת, אנחנו מאמינים במוצר טוב. עיקר הפעילות נועדה למשלוחים והצפי היה ש־20 אחוז בלבד מהלקוחות יגיעו לקנות ולאכול פה, אבל הופתענו. יש באז של משהו חדש וכיפי על הציר, וזה נותן הרגשה טובה. הרבה אנשים מגיעים לסניף ואוכלים במקום, ולכן הגדלנו את מספר השולחנות בחוץ. אנחנו הולכים לעשות הרבה רעש”.
אתה מגדיר את מה שקרה לך כמזל?
“הכרתי את הבן אדם הנכון בזמן הנכון, קיבלתי הזדמנות ולקחתי אותה בשתי ידיים, אבל הוכחתי שיש לי יכולות ורצון חזק להצליח. אני מקווה לקבל עוד הזדמנויות ולתת גם לאנשים אחרים הזדמנות להוכיח את עצמם. אני תמיד מאתגר את עצמי ומציב לעצמי יעדים, כי השאיפה היא להגיע להישגים, ושבעזרת השם, כשאקים משפחה, הילדים שלי לא יהיו במצבים שאותם אני חוויתי ושהם יקבלו הכל. הפנמתי שהסביבה משנה הכל. את כל מה שלמדתי לקחתי למקומות אחרים והתקדמתי כי היה לי ממי ללמוד. כשאתה נמצא בסביבה של אנשים חלשים אתה תהיה חלש, וכשאתה נמצא בסביבה של אנשים חזקים אתה תהיה חזק ותרצה לעבור אותם. אני לא תחרותי, אבל יש עוד המון הישגים שאני רוצה להשיג”.
מלדה. "מגיל 14 לא היתה לי חברה אתיופית אלא רק חברות ישראליות" (צילום: חגית הורנשטיין)
יניב מלדה אם אתה רוצה אני אסדר לך עבודה בשטיפה
מתנשא, בלי יחסי אנוש, בעל רחמים עצמיים.
אני לא הייתי נכנס איתו שותף אפילו לפאלפל…