“החלטנו שזה לא משהו שניתן לוותר עליו”

האחת היא דוקטור למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, השנייה היא מאמנת קרדיודאנס בסטודיו משלה. האחת היא בת 39, השנייה עוד לא בת 28. האחת היא שמאלנית, השנייה היא ימנית. האחת היא צברית מנשר, השנייה עלתה מטשקנט שבאוזבקיסטן. האחת היא רווקה עם רומנים מוצלחים – לפעמים יותר ולפעמים פחות – עם גברים, השנייה היא גרושה לאחר שמונה שנות זוגיות. אז מהי נקודת החיבור ביניהן? למעשה לא היתה כזו עד לפני שנה, כאשר השתיים הפכו מסתם חברות לזוג לסביות מוצהרות. לשתיהן היתה זו ההתנסות הראשונה והיחידה עם אשה.

שירה קופפר, אשת האקדמיה וצלמת חובבת, נכנסה לפני שנתיים וחצי לסטודיו של קטיה גונצ’רוב במטרה לשמור על כושר, ומאז היא שם. את ילדותה ואת בגרותה היא העבירה בנשר, שירתה במשך שלוש שנים ביחידת 8200 של חיל המודיעין, למדה סוציולוגיה ומדעי המדינה ועשתה שלושה תארים, כי על זה היא חלמה מצעירותה.

קופפר, על מה הדוקטורט שלך?

“וואו, זה סופר כבד. תיאוריה פוליטית שהיא תחום בפילוסופיה. זו התיאוריה הפוליטית של חנה ארנדט – פובליציסטית והוגת דעות יהודייה שלכתביה נודעה חשיבות גדולה בהתפתחות הפילוסופיה הפוליטית. זה מה שאני עושה. מה עוד אני עושה?”.

גונצ’רוב: “תומכת ומעודדת את העסק”.

קופפר: “וההיכרות איתה שהתחילה לפני שנתיים פלוס בצורה לחלוטין לא מתוכננת. זאת היתה ההתנסות הראשונה של שתינו”.

גונצ’רוב: “התחלנו בתור חברות”.

איך זה קורה?

קופפר: “התאמנתי אצלה”.

גונצ’רוב: “היה קליק כזה”.

מה זאת אומרת קליק? הרי לא חשבתן שאתן לסביות.

קופפר: “נכון. לקח לנו המון זמן להבין מה קורה, מי נגד מי ולמה, עד שזה יצא החוצה”.

גונצ’רוב: “תמיד תמכתי בקהילה ולא היתה לי בעיה עם זה למרות שאני במקור מאוזבקיסטן. עליתי לארץ בשנת 2009, ומאז אני בחיפה. אף פעם לא חשבתי על זה כי את לא מסתכלת על זה, את לא רואה, כאילו הקהילה לא קיימת. לימדתי בסטודיו שרק נשים מגיעות אליו, ואף פעם, אף פעם, לא הסתכלתי ככה על אף אחת. כאשר שירה הגיעה לשיעור היה קליק כזה מעניין. לא ידעתי עליה כלום, והיא מה זה עניינה אותי”.

עניינה בקטע של להכיר אותה טוב יותר או לרומן?

“בהתחלה לא חשבתי על מעבר להיכרות. היא תפסה לי את העין ואמרתי ‘או.קיי, היא מעניינת, יש לה נוכחות’. ואז סתם זרקתי לאמא שלי שיש לי מישהי בסטודיו, אשה מעניינת. הראיתי לה תמונה וגם אמא אמרה שאי אפשר לפספס שיש פה משהו מעניין. אחר כך זה נשכח, ובזה זה נגמר. אבל שירה המשיכה להגיע, ובשלב מסוים היא אמרה לי שהיא רוצה לעבור לירושלים. הצעתי לה עזרה בחיפוש אחרי מדריכות טובות שם. בהמשך יצאתי לחופשה וחשבתי שהיא עברה, אבל כשחזרתי לעבוד היא פתאום הגיעה. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי ‘אם הייתי גבר’. ואז תפסתי את עצמי ולא הבנתי למה אני בכלל חושבת על זה. בחיים לא היה לי כזה דבר. אמרתי ‘לא, אין מצב’. הייתי במערכת יחסים של שמונה שנים עם בעלי, וחשבתי שאין מצב שאפילו נהיה חברות, ידידות, כי אנחנו לא באות מאותו הרקע ולא הייתי בטוחה עם השפה. הייתי בארץ כבר שש שנים, אבל עדיין ללא ביטחון רב. אמרתי שבטח יש לה מלא חברים ואנחנו שונות בכל דבר – מבחינה תרבותית, מבחינת שפה ומבחינת דעות”.

קופפר וגונצ'רוב. "היה קליק כזה”"

להיות חברות

גונצ’רוב, מן הסתם, הרבה יותר פתוחה ונכונה לשתף. היא יפהפייה מהממת, עם גוף מושלם, שרירי ומוצק. התוודעתי אליה בעקבות פוסט שעלה בפייסבוק בקבוצה הסגורה “השוות של חיפה”, שבו התבקשו חברות הקבוצה להציג את עצמן דרך חשבונות האינסטגרם שלהן. גונצ’רוב סיפרה על עיסוקה וגם על בת הזוג שלה, והמליצה להציץ גם בחשבון האינסטגרם של אהובתה. זה לא דבר שבשגרה לנהוג בפתיחות כזו קבל עם ופייסבוק, לתת לאחרים לפשפש בחייך האישיים. הסתקרנתי.

גונצ’רוב, איך הפכתן לידידות ובהמשך לבנות זוג?

“חשבתי לנסות להתחבר לבן אדם מעניין. התכתבנו, שאלנו האחת את השנייה שאלות, בהתחלה על פוליטיקה, ימין ושמאל. כתבתי לה משהו די ימני, היא ענתה, ואני חשבתי שאין מצב שנמשיך להתכתב בעקבות מה שנאמר. אבל המשכנו. התחילה חברות ממש טובה במקביל למערכת היחסים שלי שהיתה לא לגמרי יציבה. במשך שנה וחצי היתה חברות קרובה מאוד. נטו חברות. דיברנו על זה, וזה היה ה־Build up הכי ארוך שהיה לנו, עד שסגרנו על כך שזה הדדי”.

איך מגיעים לדבר על זה?

קופפר: “זה הגיע למצב שזה כבר לא יכול היה להישאר בפנים. היה ברור שיש פה מעבר לרק חברות, וזה יצא בצורה הדדית”.

זה הפתיע אתכן?

“אני לא יודעת אם זה הפתיע, זה היה פשוט רק עניין של זמן”.

גונצ’רוב: “עצרו אותנו המון דברים. לא לי ולא לה היתה התנסות קודמת, לא חשבנו על זה אף פעם. אני הייתי במערכת יחסים ולא יכולתי להמשיך גם וגם. צריך גם להתבשל במה ובאיך עושים. כאילו מסיימים מערכת קיימת או לא מסיימים? בטוח או לא בטוח? שתינו הרגשנו משהו, אבל לא מעבר לחברות. ואז היינו צריכות להחליט המון דברים – ללכת על זה ולהבין מה קורה לך כי אף פעם לא קרה דבר כזה”.

כשצריך לדבר על זה הספונטניות נעלמת.

קופפר: “נכון. דיברנו על זה המון, אין מה לעשות, זה שלב הכרחי. יש את הפחד הכללי, את החשש של מה יגידו ואם זה באמת זה. בסוף נפלו החלטות”.

גונצ’רוב: “אני לא פחדתי ממה יגידו על מערכת יחסים בין שתי נשים, אבל לשתינו יש עבר, יש אנשים ברקע, ורק מזה חששתי. כשעומדים בפני החלטה כזו צריך להיות כנים – או שאני מסיימת עם בן זוגי וממשיכה עם שירה או שאני נשארת איפה שאני. אי אפשר את שניהם בו זמנית, חייבים להחליט”.

קופפר: “בסופו של דבר הרגשות היו כל כך עמוקים וכנים, והחלטנו שזה לא משהו שניתן לוותר עליו”.

קופפר וגונצ'רוב. "יש את החשש של מה יגידו ואם זה באמת זה"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

לעבור צד

גונצ’רוב היתה פעילה בקהילה היהודית בטשקנט כרכזת נוער במרכז הישראלי. היא דיברה על ציונות, על מסע ועל תגלית. היא למדה בבית ספר למקצועות הספורט, ובגיל 16 כבר למדה באוניברסיטה ספרות ושפות סלאביות. לארץ היא עלתה עם בעלה, כשאמה נשארה מאחור. בארץ היא חזרה לאהבתה הגדולה – הספורט – ולימדה בחוגים למחייתה. במקביל היא סיימה תואר בניהול ובתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. שינוי הסטטוס בחייה האישיים התבטא בעבודה הסמינריונית שהיא הגישה.

“כתבתי על יחסים מגדריים”, היא מספרת בגאווה, “בשבילי זה היה דבר חדש, כי מעבר לכך שידעתי שיש קהילה ושאני בסדר עם זה לא היה לי מושג על זה. לא הכרתי אף זוג חד מיני, בניגוד לשירה שיש לה המון חברים מהקהילה. לי לא היה כלום, אף אחד, חוץ מאשר בסרטים. ביום יום לא פגשתי ולא הכרתי אף הומו או לסבית, וחשבתי שאני צריכה להבין מה קורה לי בכלל. אז חקרתי באינטרנט, נפלתי על הסדרה ‘כתום זה השחור החדש’ וכתבתי את העבודה על ייצוג קהילת הלהט”בים בסדרה – איך הנשים מיוצגות בה, בעיקר הזוגות הלסביים. עשיתי ניתוח של כל דמות, ומי שעזרה לי עם העריכה בגלל השפה זו שירה. זה נתן לי פרספקטיבה על איך היא מגיבה בעקבות דברים שכתבתי בעבודה ואיך היא מקבלת אותם. בתחילת השיחה דיברתי על הקליק שנוצר כשלא ידעתי עליה כלום. היא היתה יכולה להיות נשואה עם ילדים. המטרה שלי היתה להכיר את הבן אדם כי היא נראתה לי מעניינת, אבל לא ידעתי איך. בדקתי בפייסבוק מתי יש לה יום הולדת וחשבתי שאני צריכה להכין לה משהו מיוחד. הדפסתי תמונה שלה, הזמנתי תיק עם סלוגן פוליטי והכנתי כרטיס ברכה בעבודת יד. חשבתי שזה צריך להיות משהו לא מחייב מצד אחד כי אנחנו לא מכירות והיא סתם לקוחה, ומצד שני משהו כזה וואו, שיהיה לה מעניין להכיר אותי. והמתנה הפתיעה, נכון?”.

קופפר: “כן, מאוד”.

גונצ’רוב: “כתבתי ברכה כזו… היא גם היתה השראה. אמרתי לעצמי שגם אם זה לא ילך, שירה הופכת אותי לבן אדם הרבה יותר טוב. בזכותה אני חוזרת לדברים שאהבתי, חוזרת להיות מי שאני ולהתעניין שוב בתחביב שלי, ואני מרוויחה השראה. כשאת פוגשת את הבן אדם הנכון, החיים הופכים להיות בכיוון הנכון. ככה קרה עם העסק. הייתי בדיוק בסוף התואר, ושירה אמרה לי שזה הכיוון שאני צריכה להמשיך בו, לפתח את הסטודיו, כי אוהבים אותי והמתאמנות מתלהבות מהשיעורים, אבל אני חשבתי שזה לא מספיק רציני. סיימתי תואר ורציתי משרה שחשבתי שתהיה יותר מתגמלת. במשך חצי שנה ישבתי במשרד – זה כבר היה כשהיינו בזוגיות – וסבלתי נורא. מי שהכי תמכה ועודדה אותי ללכת על עסק משלי זו שירה, ועד עכשיו היא המנוע של המקום. לא קל לפתוח עסק עצמאי, זה מפחיד ולא יציב והיו פחדים, סטרס, דמעות וחוסר ודאות, וכל זה נופל עליה”.

ישר יצאתן מהארון?

קופפר: “זה היה בשלבים, לקח קצת זמן. ברגע שהחלטנו שזה זה קטיה עברה אלי”.

אחרי כמה זמן?

גונצ’רוב: “שבועיים, חודש. יש משהו בקצב הזמן אצל לסביות – עשר דקות זה כמו שלוש שנים אצל זוג רגיל. הכל נעשה בצ’יק. מחליטים ועושים. שנה וחצי התבשלנו עם זה, אז או שעושים את הצעד או שלא. החלטנו ועברתי”.

קופפר: “כשהיא עברה אלי סיפרתי להורים שלי תוך שבוע, אולי קצת יותר. תוך חודש כולם במשפחה הקרובה ידעו”.

היית נשואה בעבר?

“לא, היו לי מערכות יחסים – כושלות יותר, כושלות פחות. במעגל החברים היו חברים קרובים שסיפרתי להם ממש בהתחלה. זה מצחיק, אבל הצעד הזה לא הפתיע רבים מהחברים שלי, אבל בדיעבד תמיד קל להגיד ‘ידענו’. עשינו את התהליך די מהר. בהדרגה אבל במהירות. מעגלי חברים הקרובים והפחות קרובים פרגנו מעל ומעבר, באמת, תמכו מאוד. המהלך הסופי היה כשקטיה נסעה בקיץ לביקור מולדת אצל אמא שלה והשאירה אותי פה במשך חודש שלם לבד כמו כלבלב קטן”.

גונצ’רוב: “אמא שלי ידעה ראשונה כי אנחנו קרובות מאוד והיא תמכה מיד. היא אמרה לי משפט שאנחנו מצטטות כל הזמן – ‘עדיף שתהיי מאושרת בדרך לא מסורתית מאשר לא מאושרת בדרך מסורתית’. אמא אמרה לי ‘אם את מאושרת לכי על זה, לא משנה לי עם מי, העיקר שאת בסדר’. היא עזרה לי בתמיכה שלה”.

קופפר, את קוגרית.

“אם זה היה הפוך לא היית אומרת את זה”.

12 שנים הפרש זה לא מעט.

“11 וקצת. זה כל העניין. הפרש הגילאים שבר לי את כל המחשבות שהיו לי על מה אני מחפשת בזוגיות. אם היית באה אלי לפני חמש-שש שנים, העניין הזה של ימין-שמאל מבחינתי היה Deal breaker. והיום מה אכפת לי? בסדר, אנחנו רבות וכאלה, אבל סו וואט”.

גונצ’רוב: “הפרש הגילאים בינינו היה פחד אלוהים מבחינתי. פחדתי שזאת תהיה סיבה בשבילה להגיד לי ‘לא’, שגם אם היא כן רוצה הפער הזה יהפוך לחוצץ והיא תסרב להיכנס לזה. פחדתי שאני צעירה מדי בשבילה למרות שאני ממש בוגרת”.

קופפר: “נחזור רגע למהלך האחרון שהיה כשהיא נסעה לחודש לאמא שלה בספטמבר האחרון. כשהיא חזרה נסעתי לפגוש אותה בשדה התעופה. הכל הסתבך – הטיסה איחרה, המזוודה לא הגיעה – ואז היא שלפה מהתיק שלה טבעת”.

גונצ’רוב: “אני הצעתי, היא לא ציפתה”.

קופפר: “לא ציפיתי. דיברנו על זה אבל הופתעתי. יומיים-שלושה אחרי שזה קרה עשינו את הצעד הפייסבוקי בגלל שלוש סיבות מרכזיות. קודם כל ליידע את מעגלי החברים היותר רחוקים שלא ידעו”.

גונצ’רוב: “אלו שבחו”ל ואלה שפחות חשובים לנו, שאין לנו קשר קבוע איתם. זה במקום לכתוב לכולם ‘עברתי צד’, זה הרבה יותר קל”.

קופפר: “הסיבה השנייה היתה להשתיק כל מיני מצקצקים שטענו שירדנו מהפסים ושאנחנו משוגעות, כי תמיד יש כאלו שחושבים כך. וסיבה שלישית היא שזה צעד חינוכי. זו גם אחת מהסיבות שבגללן הסכמנו להתראיין. זה צעד חינוכי, ויאללה, תתקדמו. עכשיו כולם כבר יודעים, אנחנו לא מסתירות, אבל בכל פעם כשאת פוגשת בן אדם חדש – ואת זה לימדו אותנו בקהילה וגם למדנו בדיעבד כשראינו כל מיני סרטונים – את יוצאת מחדש מהארון”.

אתן מכריזות על עצמכן כלסביות?

גונצ’רוב: “לי אין בעיה להכריז, קודם כל כי תמיד הייתי פמיניסטית. כוח נשי, צדק חברתי – אני מאוד בקטע הזה. אני משתדלת להיות אקטיביסטית, יותר בקטע של בעלי חיים. אני לא עושה מהפכות, אבל משתדלת. חוץ מזה, אני חושבת שאנחנו כן חלק מהקהילה”.

אתן לוקחות חלק באירועים של הקהילה?

“היינו במצעדים בתל אביב ובחיפה. גם בפייסבוק פרסמתי כל מיני כתבות על זהויות ועל מיניות”.

מה התגובה הכי הזויה שקיבלתן מחברים, ממשפחה?

קופפר: “לא היתה כזו. נכון?”.

גונצ’רוב: “כן, כי אנשים היו בוואו וכאלה”.

אולי כי השארתן אותן בהלם?

קופפר: “אני לא חושבת. אמרתי לקטיה שעם קבוצת החברות המשותפות שלנו צריך לעשות את הכל הכי גלוי שיש. אני לא יודעת כמה הן היו בהלם”.

גונצ’רוב: “פרסמתי תמונות ששירה צילמה אותי כפרומו לעסק, והחברות אמרו שרואים שיש בינינו משהו מעבר. יש קשר, חיבה וחיבור, וכנראה שבאמת רואים את זה. עובדה שגם את ראית משהו. אני בטוחה שיש כמה שאולי זה מפריע להם, אבל הם לא מגיבים אז זה לא מפריע לי. זה מה יש, היה חשוב שיידעו שזה רציני ושלא ירדנו מהפסים”.

והגרוש שלך, איך הוא הגיב?

“קודם כל הוא ליברלי מאוד, אינטליגנט. אנחנו שונים, התחתנו צעירים. אנחנו ביחסים טובים, יש לנו משמורת משותפת על כלב. הוא לעולם יישאר קרוב משפחה, והיה לי חשוב מאוד להישאר ביחסים טובים ונורמליים. אם צריך עזרה במשהו, אנחנו שם. הוא מכיר את שירה”.

ממש Modern Family.

“לגמרי”.

קופפר, לפעמים את תופסת עצמך ומופתעת מהצעד?

“היום לא, אבל כשזה קרה אז כן. עד שהבנו מה קורה וגם קצת אחרי את צריכה לעשות המון עיבודים אישיים עם עצמך. היום בדיעבד הדברים הם יותר מובנים. מי שזה לא מוצא חן בעיניו מוזמן לעבור הלאה. אנחנו לא מחפשות אשרור מאף אחד. אנחנו חיות את החיים שלנו וזהו”.

גונצ’רוב: “אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים שזה מה שיקרה לי בחיים, מכל ההיבטים – מקצועית ותוכניות לעתיד – הייתי חושבת שהבן אדם ירד מהפסים. הייתי בטוחה שאשב במשרד ושיהיו לי משפחה סטנדרטית, ילדים, בן זוג והכל, ומה שקרה זה שיש לי בת זוג ויש לי עבודה שאני אוהבת ועסק מתפתח. אני בן אדם של שורשים, של קרקע, ועסק זה הדבר הכי לא בטוח והכי לא יציב, אבל מה שחשוב זה שאני עכשיו מאושרת מאי פעם. באמת”.

מתי אתן מתחתנות?

קופפר: “זה עדיין בדיונים – איך, מה, מסיבה או טיול או גם וגם. עדיין לא נפל הפור. משהו מעניין קורה כשאת פתאום מבינה את הסיטואציה שלך ומגלה שלפחות במדינה הזו את אזרחית סוג ב’. אז זה מפריע. את פתאום מבינה דברים שידעת שהם קיימים אבל לא חווית אותם על בשרך”.

במה נתקלתן?

“נתחיל מכך שאנחנו לא יכולות להתחתן בארץ באופן רשמי. האבסורד במדינה הוא שאת צריכה לנסוע לחו”ל כדי להתחתן ולקבל מעמד רשמי שם, ואז משרד הפנים מחויב – עדיין, ודגש על עדיין עם איך שדברים מתנהלים פה במדינה – להכיר בזה. אותו הדבר לגבי ילדים. יש תהליכים משפטיים ארוכים כדי לאמץ את הילד שבת הזוג שלך ילדה, כאשר אנחנו זוג נשוי. רק לפני כשבועיים החליט משרד הרווחה לערער על אימוץ של ילד לזוג נשים כי הוא לא הילד הביולוגי ויש פה חשש לסחר לילדים. יש המון דברים שבשביל כל זוג נורמטיבי הם מובנים מאליהם ואצלנו נדרשים מאבקים. למשל ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים – זה לא מובן מאליו”.

גונצ’רוב: “אותי מעצבן שזה לא מובן מאליו. אותי מעצבן שצריך להוכיח למישהו משהו. חלק מהמכרים שלי לא הגיב בכלל, אז אני מניחה שזה נובע מאי קבלה, וזה מעצבן. מה משנה לכם ולמה זה כואב לכם מיהי בת הזוג שלי. אני משתדלת שזה יהיה יותר פתוח. עברנו דירה ותליתי על הדלת את דגל הגאווה”.

ובאקדמיה?

קופפר: “במרחב הציבורי זה לא סוד וכולם יודעים. האקדמיה אמורה להיות יותר אופן מיינדד, אז אף אחד לא הגיב בצורה שלילית”.

גונצ’רוב, גם לך יש טבעת?

“ברור. חברה אמרה לשירה שגם הכלה השנייה רוצה טבעת, וקיבלתי”.

ילדים?

“שתינו רוצות. זה חשוב לנו מאוד. יש לנו בינתיים שלוש ילדות פרוותיות – שתי חתולות, אחת שלי ואחת שלה, וגם אימצנו ביחד כלבה משוגעת. אז כל הבית בנות. זה הסיפור שלנו פחות או יותר”.

קופפר, פגשת כבר את אמא של גונצ’רוב?

“עדיין לא, לצערי הרב. אנחנו עובדות על זה במרץ”.

גונצ’רוב: “אני מדרבנת אותה ללמוד רוסית ואת אמא ללמוד עברית. הן יודעות מילה פה מילה שם. אמא כל הזמן שואלת, היא מעורבת מאוד. בחתונה היא תהיה בטוח”.

העברית שלך היא מצוינת.

“אני אוהבת שפות. היה לי מזל שכל הסביבה שלי היתה דוברת עברית ושלא הסתגרתי. חשוב לי לא להיסגר בקהילה דוברת רוסית מצד אחד ולא לאבד את השורשים ואת הקשר עם ההיסטוריה שלי מצד שני. בחגים אנחנו מקשטות את הבית וחוגגות, לא בגלל קטע דתי, אבל זו המסורת. אני אוהבת את חנוכה אבל גם מחכה לנובי גוד”.

קופפר וגונצ'רוב. "בכל פעם כשאת פוגשת בן אדם חדש את יוצאת מחדש מהארון”

לעוף עליה

כאמור, בעידודה של קופפר נפתח במרכז הכרמל הסטודיו Fit For Fun שקהל היעד שלו הוא נשים שלא אוהבות לעשות ספורט. גונצ’רוב שילבה בין שתי אהבות שלה – שיעורים דינמיים ומחול – ופיתחה שיטה חדישה ומיוחדת בשם קרדיודאנס. הסטודיו נותן לנשים מעל גיל 20 מסגרת של ריקוד, היפ הופ, פופ ודאנס ביחד עם אימוני גמישות וכוח.

קופפר, איך את ודאנס?

“בשיעור של ספינת הדגל שלה אני לא משתתפת כי יש לי קואורדינציה של יתוש מת. אני עושה דברים אחרים”.

יש לך הנחות?

גונצ’רוב: “להיפך, אין לה הנחה. גם אם היא תרצה אני לא אתן לה”.

מה אתן עושות בשעות הפנאי?

“אנחנו נורא אוהבות את העיר התחתית, עשינו שם סשנים של צילומים. בחיים לא היו לי כל כך הרבה תמונות מהממות כמו מאז שאני מכירה אותה”.

יש לך נתוני פתיחה לא רעים.

“קשה לי להצטלם, אבל כששירה מצלמת אותי כל תמונה היא משהו”.

מתי גילית שאת יפה?

“עם יד על הלב, אני רוצה להיות במקום שבו אני לא עפה על עצמי ו’יא אללה, אני כזו מהממת’. אני אוהבת את התמונות היפות שהיא עושה לי, זה מעלה מוטיבציה, אבל אני לא מתנהגת עם אנשים בצורה מתנשאת שמגיע לי הכל ואני עפה”.

קופפר: “זה בסדר, אני עפה עליה”.