יום הולדת חוגגים רק פעם בשנה, אבל מתכננים במשך שנה שלמה. באופן אישי אני לא מחבב ימי הולדת. אף פעם לא חגגתי באופן מיוחד את ימי ההולדת שלי, פשוט יצאתי לבלות כמו בכל סופ”ש רגיל. אף פעם לא הפתעתי חברים במסיבות הפתעה, לא הולכתי בנות זוג עם עיניים קשורות ועם בלונים ברחבי העיר, לא השקעתי במתנה מיוחדת להורים ותמיד התחמקתי מרשימת “המי מביא מה” לחגיגה של פלוני אלמוני מהעבודה. זה לא שאני קמצן או חסכן, אני פשוט עצלן. כל ההשקעה, הריצות והמחשבות רק כדי לנסות ולהבין מהפרצוף של הנמען אם הוא אהב את החולצה שקניתי לו או לא – זה לא בשבילי.
לאחרונה התבגרתי, ועם הגיל מגיעה אחריות גדולה שכוללת גם לדפוק חשבון לאנשים שמקיפים אותך, אז עשיתי כל מיני הסכמים שייקלו עלי בתאריכים הכה חשובים האלו: בימי הולדת של בני משפחה אני משלם אוטומטית את הסכום שנדרש ממני עבור מתנה משותפת; בימי הולדת של חברים הסכמנו שאנו לא קונים כלום האחד לשני לנצח נצחים; בימי הולדת של האשה אני מקבל רשימת קניות מוכנה מראש; ובימי הולדת של קולגות לעבודה אני משלים חוסרים מהקיוסק למטה.
על פניו הכל התנהל מצוין בשנים האחרונות, אבל השנה אני אב לתינוקת שעוד פחות מחודש חוגגת שנה להיווסדה. חשבתי שמשימת הקריאייטיב נופלת אוטומטית על האמא ושהתפקיד שלי הוא בסך הכל לפתוח שולחנות וכיסאות, אבל מסתבר שאני אמור לקבל החלטות אסטרטגיות ושיווקיות: צריך לבחור מיקום מושלם שיהיה נוח למשפחות משני הצדדים, לחברים ולתינוקות מהפעוטון שעדיין בכלל לא יודעים מהו יום הולדת; צריך לעשות טעימות כמו לפני חתונה (ולהחליט על מנות שתואמות לאלרגיות של כל אחד מהילדים, וכמובן שיהיה גם טעים וגם בריא); צריך לבחור אלו מתנות נחלק למשתתפים (אתם קולטים את האבסורד? למה לעזאזל אני צריך לחלק מתנות ביום ההולדת של הילדה שלי?); צריך לבחור על איזו מפעילה הולכים (כזאת שמתאימה רק לילדים או אחת שקורצת גם לעולם המבוגרים?); וצריך כמובן לבחור פלייליסט (כי בכל זאת מדובר בדילמה אם הולכים על רגוע ושקט או על דיסק חפירות לילדים).
מרוב כל האפשרויות ובגלל הלחץ לבחור את הבחירות הנכונות קיבלתי כאב בטן ופניתי לייעוץ. בהיעדר מרכז תמיכה לאבות טריים (קבוצת “אבא פגום” בפייסבוק לא נחשבת כי בפעם האחרונה שקיבלתי שם תשובה לשאלה מצאתי את עצמי ישן על הספה בסלון) התייעצתי עם חבר מנוסה שהוא כבר הורה ותיק לילד בן שנה וחודשיים. מסתבר שאין אמת אחת, והעצה הכי טובה שהוא נתן לי היתה לזרום עם האשה אבל לדעת איפה להציב את הגבול. כמובן ששאלתי אותו איך מציבים גבול, ומסתבר שיש שיטה פשוטה מאוד – זרום עם האשה עד לנקודה שבה משהו לא נראה לך הגיוני מבחינה כלכלית, נפשית או מדעית ואז תגיד את המשפט הבא: “אין בעיה מאמי, אני בעד אבל נראה לי שזה יפגע בילדה”. ברגע זה גרמת לה לעצור ולחשוב, ומכאן אתה צריך להמשיך לפי אופי הסיטואציה. לדוגמה, היא רוצה להביא את מיכל הקטנה שתקפוץ מעוגה מזמרת? אתה חושב שזה יהפוך את הילדה למפונקת בעתיד וזה יתנקם בנו. או היא רוצה להזמין קייטרינג של אולם אירועים? תגיד שזה יפגע בילדה לטווח הרחוק כי היא לא תרצה לאכול מהאוכל שלה ורק להזמין מבחוץ.
גילוי נאות קטן: השיטה לא מושלמת אבל היא בהחלט מצמצמת נזקים. הנה אני כרגע במשא ומתן על ליצן אחד במקום קרקס שלם, על קייטרינג של אזכרות במקום זה של חתונות, על קבלת פנים בחצר במקום באולם מושכר, והכי חשוב – יש לי פטור מלהרים ילדים לא שלי לשירותים. מזל טוב.
תגובות