נימת השובע בקולו של הזאב

הוא לא מתקרב יותר מדי למדורה, אבל זה לא אומר שהוא לא מכיר את האש ולא מודע לזה שהיא מחממת. מדי פעם הוא אומר משהו שמזכיר את השיוך המקורי שלו, אולי זה הנרמז משם המשפחה, כמו “אתם יודעים, למדתי כאן בטכניון”, אבל מוסיף מיד, כמו מי שעייף מהציד: “לא שזה שינה שום דבר”. לזאב טנא יש תקליט חדש עם קוסטה קפלן (הם קוראים לעצמם “החית ועונשו” ולתקליט “מזרח תיכון חדש”) והוא בא לפלסטר לשיר ממנו שירים. “נום ילד נום/ ואל תפחד מכלום/ מי שומרות עליך?/ מחלות טובות”, הוא מקונן, “אסטמה פרצה אצלי בגיל מבוגר/ בתקופת הריונה של עופרה אשתי/ הרופא אמר שהתופעה מוכרת/ ונקראת היריון אבות”.
אני יושב ורושם את הטקסטים מפיו, מחפש את ההברקות שאני יודע שיגיעו. הוא פה כבר כל כך הרבה זמן, וכבר הבנו שהוא לא ייכלל בגלריה של הבטרם עת (טפו טפו), ולכאן הוא בא עם “צעיר אני כבר לא אמות”. שר חוויות זרות (“כל כך רצה לתפוס צינור בהוואי”) וצערים מוכרים (“לא הספיק להשתתף בפסטיבל הג’ז במונטריי”), ומשהו שהוא מבחינתי כמעט סוג של תובנה מיסטית (“כל כך רצה לשיר עם טום וייטס”), אבל לא בגלל טנא אלא בגלל קפלן, שכל כך מזכיר לי את מרק ריבוט, הגיטריסט של וייטס ב־"Swordfishtrombones" וב־"Rain Dogs".

קפלן הוא אחלה גיטריסט. מערפל מדי פעם וחותך ברגעים אחרים, מסחרר את האימה שבקולו של טנא שלרגע לא מפסיק להתעסק במוות. “עין, עין, עין עקומה” שר טנא, וקפלן מעקם את הצלילים כמו במערבוני ספגטי. לטנא יש עניין. זהו עניין ישן. מבחינתו זה אולי בן 50, כמו שהרבה אנשים כאן חושבים. “יורים באוויר, פוגעים לך בראש/ אומרים לשחרר במקום לומר לכבוש”, הוא שר-מדבר בעיניים עצומות, בדיקציה של קריין בסוף יום עבודה, מביט על המדורה ההיא שצרבה את פניו. “אלכס לא הולך ללוויות”, הוא מציג את השיר הבא, “זה לא מתאים לו”. המוות בלוויות הוא נא, ואלכס של טנא צריך את המוות עשוי היטב. “הוא יותר מדי רגיש”, הוא מספר, מגלה כך אולי מבלי משים את הבטן הרכה שלו עצמו, או את וריד הצוואר. אבל אלכס הולך לאזכרות, אם זה מתאים לו. שם הוא פוגש נשים יפות, שם הופך השיר של טנא לפולק. ופולק זה מסביב למדורה.

הכל מרגיש מאולתר איכשהו, למרות שטנא וקפלן מסתנכרנים בקלות. “תעשו את הלהיט”, מישהו קורא קריאה מוכרת ממקום אחר. טנא שר את “ג’ו איש” ("Jew ish"). בקלילות, עם כל כך הרבה ניסיון (הוא מגרד את ה־70), “עומד ושר להיות עם חופשי/ אבל שוכח להיות אנושי”. המילים מחליקות בקלות עם הבירה, מפלחות את ענן עשן הג’וינטים. “ג’ו איש, ג’ו איש/ איך אתה חי עם זה/ איך אתה אדיש”. לא שזה משאיר אותי אדיש, ממש לא. אבל משהו מציק לי. אם יש מישהו שזה אמור להפוך בקרביו הוא לא נמצא כאן. לא עכשיו. אולי בחודשים שטנא שר את זה מדי יום על הגבעה ליד הבימה עברו מדי פעם גם אנשים שאותם זה הכעיס, עורר, הסעיר, אבל לא כאן. פה כולם חותמים על המסר “אתה שראית איך בשנייה/ כל אדם יכול להפוך לחיה”. פה כולם מהנהנים בהבנה. חלק מהלהקה.

שום דבר לא בסדר

כשהוא נסוג לרגע מהפוליטי המפורש אל האישי אני מתחבר מחדש. הוא מבצע את “הכל במקום” עם “הלב בצד שמאל, הרגליים למטה/ האף תקוע באמצע הפנים”, ואת השורה הנהדרת “ארון הקיר צמוד לקיר”. הבנאליה עובדת טוב כחריר הצצה אל האימה. שיר די ותיק. מהרגע הראשון ברור ששום דבר לא בסדר. ואז בא “צעיר אני כבר לא אמות”, “אבל לא יוכלו לומר ‘נגדע’/ ולא יוכלו לומר ‘אפילו לא טעם’/ ולא יוכלו לומר ‘נקטף’”, הוא אומר ומתחת לזה היללה. אז מה אם הוא טעם, אפילו טרף. זה אומר שהוא שבע? שום דבר לא בסדר. כרגיל.

ואז הוא חוזר לשולי המדורה. חוזר לזנב בה, להטיל אצטרובלים לאש כדי לראות את הגצים. “המספרים שעל ידינו כולם מספרים זוכים”, הוא אומר, הפרובוקציה השמורה לשבט הלבן שנהנה להתגרות בעצמו, וממשיך אל “עומד לי בצפירה/ וזה מרגיש נורא/ שהחייל היחידי שלי/ עומד לו בצפירה”. זרם הרבה דם מאז “ירושלים של ברזל” של מאיר אריאל. טנא בעצמו יודע שהדם הזה לא מוחה את הבושה. לא מתיך את מגש הכסף. לא גורם לקרקורי בטן אצל השבעים. אבל הוא לא איש של בושה. הוא איש שנושא קול, ולקול שלו מתגנבת נימת השובע.

באותו יום בצהריים לקחתי את הילדה לפיקניק בפארק הקישון. השבת היתה שמשית והיה די קשה למצוא מקום. התיישבנו מתחת לעץ עם חברים ומנגל, כשבמרחק של 15 מטר התיישב זוג עם רמקול ענק והפציץ מהטלפון שירים כמו “חצי רוסיה, חצי מרוקאית” של יוסי שטרית. “עצבנית אבל יודעת לאהוב” מאפיין שטרית את זוגתו. הילדה שעברה ליד הזוג המרעיש התחילה לרקוד והם הצטרפו. אחר כך הצטרפו עוד כמה ילדות. מה שקשה זה לגשר על הפער בין הצהריים לערב, בין השבט הגדול לפורום המצומצם של נכבדים לבנים. “זו לא צפירת אמת/ זו סתם צפירה על אחד שמזמן כבר מת”, ממשיך טנא, אבל משהו בזה לא חי מבחינתי – במחאה שלא כוללת את הצהריים, את הרגש של האחרים. זו מחאה אקסקלוסיבית, ובגלל זה היא גם לא מתעדכנת. היפסטרים לא ישנו את המציאות הגיאו פוליטית. “החייל שלי מה זה מתאכזב/ כי הוא מת לזיין את האויב”, הוא אומר, שורת סמולבן קלאסית, אבל אני כבר לא יכול להיות שם, עם האנטי מיליטריזם הנקי והבטוח של בוגרי ששת הימים ויום כיפור, שפעם הרגיש כמו בעיטה אולי, אבל היום הוא חסר עוקץ מהפכני. זה לא שאפשר להגיד במפורש לטנא שהוא צריך לעשות משהו אחר או שהוא עושה משהו לא בסדר. זה לא שהוא צריך להוסיף מזרחית לרפרטואר ולכתוב גם שיר על חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן או להתעדכן בכך שהכיבוש התחיל כבר לפני 100 שנה. הוא אחלה מוזיקאי, והמחאה שלו בסדר. אבל מבחינתי היא לא עובדת יותר, ושום דבר בזה לא בסדר.