מעשה בספסל בודד באמצע רחוב מסדה, צמוד לעץ הפיקוס הענק במרכז הרחוב. הספסל היה מספיק קרוב לתחנה-ללא-תחנה של קו 4 כדי שנוסעים ימתינו עליו לשכונתית, מספיק רחוק מהכיסאות ומהנרגילות של בית הקפה הסמוך, ובדיוק מול מעבר החציה שמוביל לקפה פאזל.
לא היה זה ספסל עץ איכותי כמו בגן האם בכרמל ולא תרומה של זוג אנונימי מבוסטון או מאטלנטה לזכר מישהו מיקיריהם, אפילו לא ספסל ברזל קר תעשייתי של חברה שזכתה במכרז לקחת את כספי הארנונה שלנו ולהשקיע אותם בחלמאות תחבורתית, שאולי עמידה בפני חלקיקים מסוכנים מהמפרץ ורסיסי אספלט מריבוד הכבישים אבל לא נוחה ולא שימושית ליותר מגברת אחת עם שני סלים בקושי. היה זה ספסל מייד אין מסדה אורגינל, עבודת יד עברית-ערבית מבלוקים, מבטון, מחלוקי נחל, מאבנים משתלבות ומצדפים, שנבנה לפני כמה שנים בהמון כישרון של איש אחד עם תלתלים וכנראה עוד שניים-שלושה תושבים מזדמנים. הספסל הזה והפינה הקסומה שבה הוא הוצב היו מסוג המקומות שכל מיני דברים קרו שם במימד זמן אחר. הסיפורים והזיכרונות סביב “הספסל במסדה” קרו זמן רב לפני קיומו, כאילו שתמיד היה שם ולתמיד יישאר. אך כנראה לא עוד.
השבוע, בלילה חשוך אחד, נהג שחיפש חניה במסדה העמוסה לעייפה התייאש ופשוט דילג מהכביש אל המדרכה הפנויה היחידה שנשארה בסביבה, פספס במעט את החניה הלא חוקית על המדרכה ופגע בספסל שלא בכוונה. לרכב לא נגרם נזק, אך המכה ביקעה את הספסל שזז ממקומו ביחד עם כל הקונסטרוקציה.
הספסל הזה ידע בעיקר צרות, אבל גם דברים טובים. פעם יצאתי עם בחור מהדר שבכל פעם כשרבנו או כשהוא רצה להרגיז אותי הוא איים לשבת עם חברים על הספסל במסדה, כנראה כדי להתחיל עם הגייז שגרו ברחוב וישבו בקפה פאזל. דיירי הבניין ליד הספסל מספרים שפעם היתה סמוך לו גם גינה קהילתית, וצעירים רבים מכל רחבי הדר נהגו לשבת שם דרך קבע עד שהסתבר שחובבי הטבע הללו בעצם שומרים על צמחים שאינם מוגנים על ידי רשויות הטבע ומחלק הסמים. היתה גם תקופה שבה התושבים בעצמם ביקשו מהעירייה לפרק את הספסלים, שהיו מוקד משיכה לצרות ולמפגעים כמו מריבות שיכורים, נקודות מפגש לסוחרי סמים וללקוחות, ודיירי רחוב שמדי פעם התמקמו לשנת לילה על הספסלים העירוניים. הספסל הזה במסדה שימש בעיקר נקודת מנוחה לתושבים מבוגרים, לעוברי אורח ולתיירים שטיילו ברחוב, מקום ישיבה לנוסעים שחיכו לשכונתית וצפו בנוף האנושי המיוחד ברחוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
מהרגע שבו צילמתי את הספסל השבור והעליתי לקבוצת דיווח המפגעים השכונתית בווטסאפ של עיריית חיפה בתקווה לטיפול מהיר במפגע, החל מחול שדים קטן. אמנם לא קמה קבוצת קינה תומכת ומכילה עם סוכת אבלים כמו שעשו בזמן השבתת הכרמלית עתירת המושבים המרופדים, אבל כמו תמיד ברגע של הזדמנות ייחודית וחד פעמית לקפוץ על מציאה ולקושש כמה נקודות זכות בקהילה החלה תזוזת כוחות חיצוניים, כולל הודעה דרמתית לנציגי הרשות המקומית שלא יתערבו במפגע הפרטי במרחב הציבורי, כאילו הספסל נמצא בשטח אקסטריטוריאלי של מדינה או קהילה זרה שגם תשלח – על דעת עצמה כמובן – צוות סוכנים מיוחדים שיתפוס פיקוד בשטח על מבצע תיקון הספסל הסודי במקום טיפול יסודי של העירייה ועל חשבונה.
זה היה מוזר. נראה שכולם הכירו את סיפור הקמת הספסל, אך דבר אחד שכחו כל הנפשות הטובות – לשאול את יזם ובונה הספסל, שעדיין מסתובב בשכונה, מה הוא היה רוצים לעשות עם הפרויקט שלו ועם ערימת הבלוקים השבורים. כנראה שבחלוף השנים נשכחה המטרה המקורית לבנייה, ולספסל המיוחד נולדו אמהות ואבות חדשים שכעת, במקום באמת לדאוג לקהילה ולתושבים, ביקשו לעצמם נתח סמלי מתהילת הצלת הפינה הרומנטית במסדה, גם אם הם רק במקרה כאן, זמניים או לא ממש קשורים, וכמעט כמו תמיד בדרך הזו – מה אכפת להם לעשות רווח פוליטי על חשבונם של אחרים?
בסופו של דבר, כשהבחור שמע על ההתנפלות הקהילתית, הוא פירק את יציר כפיו במו ידיו ושם סוף לפרשה. ביחד עם חתיכות הבלוקים והבטון שהוא סילק מהמדרכה ועם סגירת המעגל האישי והחשבון הסמלי עם שחקני הספסל החברתיים ועם אבירי המקלדת החמוצים שכל היום ועל כל דבר רק מתלוננים, הוא חשף שוב עוד פינה חשוכה ומטונפת שבה העירייה השאירה את המרחב הציבורי בהדר נטוש ומוזנח במשך הרבה מאוד שנים. הגיע הזמן מזמן להחזיר את הניקיון, את הספסלים, את הביטחון ואת התושבים לרחובות הדר ולהפוך את כל הפינות החשוכות בשכונה לפניני חמד חיפאיות עם גאווה.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
צחי צ'ייסר
קהילתיות אל מול הזנחה
כתבה נהדרת