כל מי שאוהב מוזיקה או שתייה או את שניהם, וגדל בחיפה של שנות ה-80 וה-90, זוכר את הפאב של אנטוני. אמנם למקום קראו "הפאב" אבל מאמצע שנות ה-80 ועד לסגירתו ב-1994 כולם הכירו אותו בתור "הפאב של אנטוני", למרות שאנטוני לי, האיש שהחיה את המקום והפך אותו למקום של הופעות רוק, ניהל אותו רק שנתיים וחצי, מ-1985 ועד לאמצע 1987, ומעולם לא קרא לפאב על שמו.
רבים סבורים שאנטוני פתח את הפאב באמצע שנות ה-80, אבל ההיסטוריה של הפאב היא ארוכה הרבה יותר. בשנת 1969 הקים רב חובל הלל תורן את המקום וקרא לו "הפאב". הקפטן, שהחליט שהגיע זמן להישאר ביבשה, חכר מבעלת הנכנס – הכנסייה האורתודוקסית – את המרתף שמתחת לבניין ברחוב העצמאות 102 למשך 25 שנה, ושם פתח את הפאב. באותם הימים היו בעיר התחתית הרבה ימאים, הדוכנים ברחוב העצמאות היו מלאים בסחורות שהם הביאו מן הניכר, ולצדם של הימאים פעלו גם הרבה נשים ליברליות ולא כל כך מוסריות שדאגו לצרכיהם. העיר התחתית היתה אז שונה לחלוטין מהיום, והפאב של רב החובל תורן (כמה סמלי שם המשפחה לאיש ים) פעל עבור קהל הדאון טאון.
אנטוני לי בפאב המיתולוגי (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
הבליינים מהכרמל גילו את הפאב רק בשנת 1985, כשתורן, שכבר היה אדם מבוגר, השכיר את המקום למוזיקאי צעיר בשם אנטוני לי. אנטוני, שהוריו היו הבעלים של הפאב המיתולוגי לונדון פרייד (מקום ששווה התייחסות משלו), הוא אחד שגדל עם כוס בירה ביד. מינקות הוא התרוצץ בפאב של הוריו, שהיה במשך עשרות שנים אחד מהבולטים בסצנת הפאבים של הדאון טאון. אבל את הפאב שכר אנטוני לא כדי להפעיל פאב אלא כמקום בשביל הלהקה הרוק שלו – מוניטור. היה ללהקה זמר צעיר ומוכשר מאוד, פבלו רוזנברג שמו, ואנטוני האמין שהלהקה תגיע רחוק. מוניטור התאמנה במרתף, ולמקום הגיעו מוזיקאים מקומיים צעירים כמו ערן צור (טאטו, כרמלה גרוס וגנר), דני שלוסברג (קילר הלוהטת), ניר בן עציון (החברים של נטשה) ואסף מרוז (איפה הילד).
מודעה על פתיחת הפאב (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
חבר'ה מהכרמל, שעד אז לא התקרבו לעיר התחתית האפלה והמרוחקת, החלו לפקוד את המקום של אנטוני כדי לשמוע את החבר'ה מנגנים, ומפה לשם הפך המקום לפאב עם הופעות חיות. אנטוני לא היה איש עסקים, ושיקולים עסקיים לא היו בלקסיקון שלו. הכניסה לרוב ההופעות היתה בחינם, בלי מינימום הזמנה, ולנו, כחבר'ה צעירים ותפרנים, זה היה גן עדן. מוזיקה, הופעות בחינם, אלכוהול זול יחסית – לא בכדי הפאב של אנטוני הפך למקום הפופולרי ביותר עבורנו, צעירי הכרמל.
אני זוכר איך בשבתות הייתי יורד בסובארו של הורי מהכרמל לעיר התחתית, מחנה אותה באיזו סמטה צדדית, ומתפלל שבסוף ההופעה היא תחכה לי, רצוי עם ארבעה גלגלים. הפאב של אנטוני היה בעצם החיבור הראשון שלנו עם העיר התחתית, ורק כשהתבגרנו קצת גילינו את המקומות הכבדים יותר כמו העוגן, הסנדק וקלמן. שבת בערב היתה הערב הקבוע של להקת מוניטור. אנטוני היה גיטריסט ענק, אבל מי שמשך את תשומת הלב היה רוזנברג, אז בחור בן 20, זמר ענק עם מבטא ארגנטינאי חביב. בכל שבת בערב, כשמוניטור עלתה על הבמה, המקום היה מפוצץ.
להקת מוניטור, שני מימין: פבלו רוזנברג (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
רוצים להישאר מעודכנים?
באמצע שנת 1987 הגיע אנטוני למסקנה שמה שמעניין אותו זה יותר מוזיקה ופחות עסקים, והוא עבר להתעסק פול טיים בנגינה, בהפקה ובטכנאות סאונד, והפאב עבר לידיו של פיני גולדברג – אז מלך חיי הלילה של הכרמל ובעלה של כתבת החברה והרכילאית האדירה ליאורה גולדנברג. פיני היה מנהל הפאב שמיים בטכניון (בתקופה שבה מאות סטודנטים היו באים לפאב לשתות כאילו אין מחר). ערב אחד הוא קפץ לפאב של אנטוני במקרה, שמע שאנטוני רוצה לעזוב, והשאר – היסטוריה. עוד באותו ערב פנה פיני לקפטן תורן, חתם על חוזה שכירות במקום אנטוני, ולקח את המקום.
להקת מוניטור, שני מימין: מודעה על הופעה בפאב (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
במשך שבע שנים ניהל פיני את הפאב, ולמרות שאנטוני כבר לא היה שם, כולם המשיכו לקרוא למקום "הפאב של אנטוני" (אם היו קוראים לו על שם הבעלים היה נוצר בלבול עם "המרתף של פיני" שפעל אז בבת גלים על ידי האדריכל פיני ויינברג). פיני היה איש חיי לילה מובהק, והוא השכיל להביא את מה שרץ חזק במרומי הכרמל אל העיר התחתית – מוזיקה עכשווית, הרבה גל חדש, אינדי רוק וריקודים. הפאב של אנטוני – בלי אנטוני – היה בליגה של החורבה, המקסימוס, הפאבליק והשלולית, מהמקומות שנשארו רלוונטיים במשך שנים משום שהקפידו להיות עדכניים.
כסטודנט בשנות ה-20 לחייו העברתי לא מעט ערבי שתייה מסיביים (מאוד) בפאב של אנטוני, גם אם זה היה בעצם הפאב של פיני. הבירה היתה זולה, ובעיקר הלכה טוב לפני ואחרי הקפצות טקילה. היינו מזמינים טקילה בכוסות עם תחתית עבה, קנקן ספרייט ליד, כמה פלחי לימון ומלחייה, בוזקים מלח על גב היד, דופקים את הכוס עם הטקילה והספרייט על השולחן, מקפיצים במכה אחת, מלקקים את המלח ונוגסים בלימון. נשמע מעשה דפוק, ואכן כך זה היה.
הופעה בפאב של אנטוני (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
התפריט בפאב של אנטוני היה כזה שמתאים לשתייה. אז פאבים עוד לא החזיקו מטבחי גורמה, והמנות לא היו ברמה של מסעדות שף. היינו מזמינים קרוקטים של תפוחי אדמה, צ'יפס, סלט יווני או סלט ניסואז. זה היה נחות, זה היה בנאלי, וריבונו של עולם כמה אני מתגעגע לימים ההם ולמאכלים ההם.
בשנת 1994 הסתיים חוזה החכירה בין הכנסייה לתורן, שנפטר כמה שנים קודם לכן, ואלמנתו ובנו לא טרחו להאריך את חוזה החכירה. חברת האחים עופר חכרה את המקום במקומם וניהלה משא ומתן עם פיני על השכרת הנכס, אך בסוף השכירו אותו לחברת ספנות שהפכה את המרתף למחסן ולארכיון. השנים הנפלאות של פיני בפאב הגיעו לסיומן. השבוע שוחחתי איתו, והוא התוודה בפני שעד היום הוא חולם בלילות שהוא ממשיך לנהל את הפאב של אנטוני. אנטוני עצמו עבר לגור בנהריה, הוא עדיין בענייני המוזיקה ופעיל מאוד בפייסבוק. ורוזנברג? הוא עבר ממוניטור לסטלה מאריס, ואחרי כמה שנים מצוינות יצא לקריירת סולו שנמשכת בהצלחה אדירה עד היום.
רק תזכרו שהכל התחיל בפאב של אנטוני. כאנטוני עוד היה שם.
מודעה של הפאב (צילום: האלבום הפרטי של אנטוני לי)
תגובות