אחרי השיחה שלי עם עורך "כלבו" ירדתי לרחוב עם גיר גדול וציירתי מעגל כמעט שלם על המדרכה. שכן טרחן שאל אותי מה אני עושה. השלמתי את המעגל, והסברתי לו שהרגע סגרתי מעגל.
שנות ה-80 וה-90 היו השנים הגדולות של התקשורת המקומית בחיפה. במשך שני עשורים לפחות קבעו המקומונים את הטון בעיר. היתה להם עמדה, אמירה ויכולת לקבוע את סדר היום של הנעשה בחיפה. זה היה לפני עידן הרדיו המקומי, הכבלים והלווין, כשבטלוויזיה היה רק ערוץ אחד (לא כולל לבנון וירדן שהיינו רואים בקליטה איומה עם המון שלג במסך), ובטח שלא היו אינטרנט ורשתות חברתיות.
המקומונים היו בשיאם. אנשים באו למכולת בימי שישי וביקשו חבילה קומפלט – "כלבו", "קול חיפה", "ידיעות אחרונות", "מעריב" וקילו גרעינים.
"כלבו" היה המקומון המוביל בחיפה, ובתוכו פעל מין עיתון בתוך עיתון. יורם מארק רייך, אז מנהיג להקת הפאנק קילר הלוהטת, קיבל בדרך לא דרך את הזכות להקים מערכת עיתון אנרכיסטית ופרועה בתוך "כלבו", וכך נולד המדור "ראש קטן" שהחל כמדור פרוע ואנטי ממסדי, ועם הזמן הפך לעיתון של ממש שפשוט מפורסם בתוך עיתון אחר. בהתאם לכך, מערכת "ראש קטן", על שלל יצוריה המטורפים והפרועים, היתה סוג של מערכת בתוך מערכת.
הייתי אז בן 16. למדתי בריאלי בית בירם. מדי שישי תלמידים היו תולים את המדור "ראש קטן" על הקירות, מחליפים חוויות, מדברים על ז. פינקוס (עיתונאי הסקס הראשון בתולדות העיר) וצוחקים מבדיחות שמי שהיה מעז לומר אותם בבית היה נשלח מיד לשטוף את הפה עם סבון נקה 7.
המדור של ז. פינקוס ב"כלבו" (צילום ארכיון: יורם מארק רייך)
פעם אחת, ביום העצמאות של שנת 81', אחרי שהמשטרה הפסיקה הופעה של קילר הלוהטת על הבמה הראשית במרכז הכרמל כי השעה היתה כבר חצות, התעורר בי דחף לכתוב על האירוע המחפיר. כתבתי את התובנות על דף נייר (אז עוד לא היה מעבד תמלילים, לא כל שכן מחשב בכל בית) בכתב היד המזעזע שלי, ושלחתי למערכת העיתון את הכתבה הראשונה בחיי. ביום שישי, כשהגיגי פורסמו ב"ראש קטן", לא היה מאושר ממני. במשך כל הסופ"ש הסתובבתי גאה כתרנגול, הייתי בטוח שכשאגיע ביום ראשון לבית הספר, כל הבנות השישיסטיות יעמדו בתור כדי לצאת איתי. אולי גם כמה שביעיסטיות יחפצו בי.
לצערי זה לא קרה. אמנם המדור עם הכתבה שלי נתלה על לוח הכיתה, אבל דייטים סוערים עם מלכות הכיתה לא יצאו לי מזה. מה שכן קרה זה שקיבלתי דרייב לכתוב עוד לעיתון. התחלתי לכתוב בכתב יד רשלני ומזעזע כתבות, סיפורים וסתם בדיחות. אחרי כמה מכתבים למערכת קרה הלא ייאמן. יורם מארק רייך, הימ"ר, בכבודו ובעצמו התקשר אלי. ראשית, כדי להתלונן שאני לא שם בולים על המעטפה, והדואר מחייב את המערכת על מחיר המשלוח; שנית, שכתב היד שלי איום ונורא, וקשה להבין מה אני כותב; ושלישית, שבגלל שיש לי כנראה איזה כישרון כתיבה מוחבא, אני מוזמן להצטרף למערכת "ראש קטן".
רוצים להישאר מעודכנים?
הייתי בעננים. גם אם מיס תבל דאז רינה מור היתה מציעה לי לצאת איתה לדייט, לא הייתי מאושר כל כך. פעמיים בשבוע ירדתי בקו 12 להדר, למערכת העיתון ששכנה אז ברחוב החלוץ, כדי להתחכך בעיתונאים חמורי סבר (אז מעמד העיתונאי היה גבוה מאוד, לא כמו היום). נשמתי את אותו האוויר שנשמו ענקי תקשורת כמו מוטק'ה לבנון, רמי רוזן, יוסי ליבוביץ' ועוד כמה אגדות חיות (שכיום למרבה הצער הן מתות), והרגשתי בשמים.
התקופה ב"ראש קטן", שהיתה כאמור בתוך מערכת "כלבו", היתה מהתקופות היפות בחיי העיתונאיים. כתבנו על רוק, על פאנק, על הומור מטורף, על אנרכיה, עשינו קומיקס, ניו ג'ורנליזם, מלא שטויות. אמנם לא קיבלתי תשלום, גם לא יצאו לי סטוצים או מפגשים מיניים לא מחייבים עם מעריצות, למעשה אפילו החזר על כרטיסיית אגד לא קבלתי, אבל נהניתי מכל רגע.
"ראש קטן" (צילום ארכיון: יורם מארק רייך)
כך החלה הקריירה העיתונאית שלי, בגיל 16 – קריירה שנמשכה עד לפני שנה. הדבר הכי מדהים, ואולי גם עצוב, הוא שב-43 השנים שחלפו מאז, מעולם לא זכיתי לפופולריות שהיתה לי אז, ב"ראש קטן". במשך יותר מ-40 שנה עבדתי בעיתון, עשיתי תחקירים, הייתי חתום על הישגים עיתונאיים, על פרויקטים שאפתניים ועל כתבות שער אדירות, הופעתי ברדיו, קצת במוסף כלכלה של "ידיעות אחרונות", כתבתי עשרות אלפי כתבות בחיי, ועדיין ברוב המקרים, כשמישהו מזהה אותי כ"ליאור פרי מהעיתון" זה מהתקופה של "ראש קטן". כשהייתי מתקשר לעורך דין ואומר למזכירה שלו שליאור פרי מ"ידיעות חיפה" מחפש אותו, הייתי שומע אותה אומרת לו "ליאור פרי מ'כלבו' מחפש אותך".
בשנת 1983 עזבתי את "כלבו", וביחד עם הימ"ר ועברתי ל"קול חיפה" ומשם ל"ידיעות חיפה". 40 שנה הייתי בגלות, אבל כשעורך "כלבו" הציע לי לפרסם את הגיגי הנוסטלגיה שלי באתר, לרגע לא התלבטתי. מיד אמרתי שאשמח לסגור מעגל בבית שבו הכל התחיל.
רק הערתי הערה קטנה: אז, לפני 43 שנה, הייתי בן 16, תמים, נאיבי, והכתיבה היתה ללא תשלום. הפעם, אני כבר בוגר, רציני, לא פראייר. לכן אני דורש שהכתיבה תהיה תמורת תשלום. העורך המקסים אמר שהוא מסכים איתי, ושהוא יברר עם המו"ל כמה הם רוצים שאשלם להם תמורת הכתיבה.
חיפאי ותיק
מעניין את הסבתא שלי הסיפורים שלך!!!
נורית, בת גלים
קשקוש.
ש
מעניין את הסבתא שלי שאתה חיפאי ותיק ושזה מעניין את הסבתא שלך