אילו רק יכולתי, הייתי מוחק מהיומן את השנה הזו ואת כל התקופה מ-7 באוקטובר בשנה שעברה.
בעיות הן אתגר, למדתי. אבל בית הספר של השנה הזו – לנהל מלון בחיפה – היה קשוח במיוחד. המאבק היומיומי הוא עיקש, סוחט ונטען שוב בכל יום חדש.
התיירות בחיפה, שספגה מהלומה קשה בעקבות מלחמת חרבות ברזל, רק חידדה את הקושי של לנהל עסק במלחמה. המלון, שאותו אני מנהל, מלון קולוני בחיפה, הוא המלון הראשון בארץ שהוקם ב-1905, וממנו יצאה ועידת פיל, בניסיון הראשון בארץ להשכין שלום בין יהודים לערבים, וזאת בשל המרקם הייחודי של חיפה, כעיר לכל עמיה ולכל דתותיה, עיר שהיא סמל לסובלנות, ולא רק בית. לא אוכל להגיד שזו הייתה השנה הקשה בחיי, כי מהלומות בתיירות (קורונה) בארץ הן דינמיות, וזה נהר שזורם אל הלא נודע.
הקורונה השחיזה את חושיי וחידדה את הראייה העסקית של איך לטפל ב"מכות". היא יצרה תרחישים לא מהעולם הזה, הכריחה אותי להמציא את עצמי כל יום מחדש ולהשתמש בתותחים הכבדים של "להיות יצירתי".
קליטת המפונים
ההתחלה של 2024 היא ההמשך של טבח 7 באוקטובר 2023. ההתחלה הזו, של מלחמה עיקשת של המדינה בטרור, הביאה למלון קולוני אוכלוסייה חדשה – אוכלוסיית המפונים. "מפונה" הוא מושג חדש בחיי מדינת ישראל, מושג עצוב וטעון של שליפת אנשים מהמיטה החמה שלהם ומסביבתם הטבעית לחדר קטן בבית מלון. העצב והכאב נטענו אט–אט, זה ניכר על פני האורחים, ואפשר היה להבין אותם. תחושותיהם הלא פשוטות הופנמו על ידי צוות המלון.
אירוח המפונים היווה אתגר. הוא הצריך קשר אישי ואינטנסיבי איתם. המפונה הוא לא תייר שמתאכלס במלון ליום–יומיים. לכן, הצוות הונחה לפעול במרב הסבלנות והאמפתיה, למרות הקושי.
אכלוס המפונים לא היה ברירה עסקית גרידא, אלא מאמץ משותף של לתת יד ולעזור במאמץ הלאומי, בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה. זה נמשך עד חודש מרץ, כאשר אז, מטבע הדברים, המפונים התחילו למצוא לעצמם אלטרנטיבות בדירות שכורות, למען הפרטיות, אותה איבדו מתחילת המלחמה.
השאלה שעלתה מנקודה זו ואילך הייתה – לאן הולכים מכאן, שכן המצב הפוליטי והביטחון האישי נפגעו, וגם ההזמנות לבתי המלון בצפון הצטמצמו.
מאבק ההישרדות דרש פתרונות יצירתיים. בתיירות, "דינמיות" היא מילת המפתח, כשאין ערך לסטטיסטיקה, תפוסה עתידית, מאזן רווח והפסד ורווח תפעולי יורדים באותה המהירות של המים בניאגרה.
מנהל נושא על גבו אחריות על גורלם של אנשים ומשפחות. עובדים, שאין להם עתיד ברור מבחינה כלכלית, יוצרים לחץ. הספקים מתחילים לצלצל, לך אין תשובות בשבילם, ולהם ממש לא אכפת מ"המצב", ולך קופאות התשובות. לכולם ברור שהבעיה לא קשורה אליך, אבל אותך השאלות לא עוזבות. מה אפשר לעשות?
"השמיים סגורים", תרתי משמע. התיירים מחו"ל לא מגיעים, תיירות הפנים מקרטעת, משווק המלון מנסה ללקט קבוצות והסכמים, מנהל האירועים של המלון מנסה למכור אירועי בר מצווה וימי הולדת. המחירים יורדים ואיתם גם ההכנסה, ועולה השאלה – האם לחסוך בעלויות או להשקיע בפרסום? שאלה קשה, אבל התשובה אצלי ידועה מראש.
אני מחליט להשקיע בפרסום בכל מדיה אפשרית, שוכר את עדי סרדס כאיש יחסי הציבור, שמביא עיתונאים כדי לכתוב על המלון, המצב מתייצב מעט, מגיע לתפוסות של 70-60 אחוז, ואני מתחיל לנשום ולהירגע (במיוחד שזה מעל הממוצע הארצי, שכולל מפונים בבתי מלון אחרים, ואצלי כבר אין מפונים). לעובדים יש עבודה ולי יש שקט, לספקים יש כסף, ומריצים את המריצה לעתיד לא ברור, כי בכל יום הכל יכול להתהפך.
רוצים להישאר מעודכנים?
הסלמה בצפון
באוגוסט האחרון, הלב מתחיל שוב להלום בחוזקה, כשברקע הדיבורים על "הסלמה אפשרית" עם החזבאללה. חיפה במוקד החדשות, ובמקום אורחים, למלון מגיעים עיתונאים מכל העולם כדי לסקר טילים, נפילות, בתים הרוסים והרוגים.
באין ברירה ובלב כבד, אני מחליט להוציא את רוב העובדים לחל"ת. הרי אני אחראי עליהם, ואם לי אין פרנסה, לפחות שהם יקבלו דמי אבטלה. במקביל, אני מחליט להיכנס לתפקיד הישן שלי כפקיד קבלה ולעבוד במתכונת של Airbnb כמו בחו"ל – מלון עם קבלה מצומצמת, מכניס קודן לדלת, ממציא תפקיד, "פקיד לילה" שישן במלון למצבי חירום ופותח מקלטים.
התחושות קשות, אבל העסק מצריך הכנסות. יש ארנונה שצריך לשלם והוצאות אחרות שלא משתנות, ולכן השאלה האם לסגור – לא באה בחשבון. התנהלות עקשנית להצליח בכל מחיר הביאה איתה תוצאות והכנסות. הזמנת מוצרי מזון מהסופר, קניית מוצרים באופן עצמאי, הבאת שתי קבוצות של ראשי ערים שכללו לינה וארוחות בוקר, צהריים וערב, עם הפסקות של לרוץ למקלטים בכל כמה דקות – כל אלה רק הצחיקו את האורחים שלי, וחידדו אצלי את האופטימיות העיקשת להמשיך "בכל מחיר".
החזרה מהשאול
בתחילת דצמבר, ובעקבות הסכם הפסקת האש עם חזבאללה, הנשימה סוף–סוף חוזרת למלא את ריאותיי. כשהירייה האחרונה נורתה, היה צלצול ההזמנה הראשון. ארוחת הבוקר הכי טובה בעיר חזרה, התפוסות בעלייה מתמדת, אפשר לנשום לרווחה, לשנס מותניים ולהתחיל מחדש.
התיירות צריכה להיות הוויטרינה של ישראל לעולם, היא המנוע שמפרנס עשרות אלפי משפחות ונותן תקווה למדינה נאורה ומודרנית שפניה לתייר עם עידוד מהמדינה.
עזרה מהמדינה? אין!
על עזרה מהמדינה, אין על מה לדבר. נוכחתי לדעת שאני לעצמי, ושההתבכיינות, חוץ מאשר להציף את הבעיה, לא עוזרת אף פעם. בתחילת המלחמה הייתי חייב להתרוצץ בין משרדי נסיעות שקיבלו את הטיפול במפונים (לפני משרד התיירות הרדום). פיצוי על הנזקים אחרי המפונים? סוכם, אך לא טופל עדיין; פיצויים לעסקים שפרנסתם נפגעה? חיפה הוחרגה, ולא הייתה במתווה הפיצויים.
עתיד התיירות ב-2025 לא ברור. אם לא נפעל לעידוד כניסת תיירים, לפתיחת השמיים, לשיפוץ מתקנים מלונאיים וגנים לאומיים, להעלאת שכר מינימום לעובדי התיירות ולפרסום אגרסיבי בכל פלטפורמה בינלאומית, ענף התיירות עלול לגסוס. חייבים להחזיר את הגלגל אחורה בתקווה ובאופטימיות, ולמרות הכל!
הכותב הוא מנהל מלון קולוני בחיפה
מיקי הייב | צילום: עצמי
תגובות