כל מי שעבר בגוף הקרוי צבא ההגנה לישראל מכיר בוודאי את הביטוי "לחץ בית". הכוונה היא ללחץ שמשתלט עליך מגעגועים לביתך, למיטתך ולאסלתך המוכרים והאהובים. אפשר לומר שהמונח הזה בהחלט מבטא באופן מדויק את תחושותיי בימים האחרונים.
לאחר 13 חודשי גלות קיבלנו את ההחלטה ואת ההבנה שבשלו התנאים (ברובם) ושברגע שיתאפשר עלה נעלה בחזרה הביתה. ברור שיש לא מעט דברים שיש לטפל בהם, שיפוצים לשפץ ועכברושים לסלק (אם חשבתם שהטילים זה האיום היחיד על בתי הצפון הרחוק, תחשבו שוב), אבל גמרנו אומר בלבנו שלא נוותר על האדמה ועל הבית שלנו, גם אם התנאים לא אופטימליים כרגע ולא יהיו אופטימליים בעתיד הקרוב. זה המעשה הציוני ביותר שאותו נוכל לעשות – קביעת מקומנו בסמוך לאחרונת המחרשות העבריות על הגבול.
נכון להיום, מרגע שאיום הפלישה הוסר ברובו המכריע וכפרי הזינוק של רדואן הפכו לתצוגה מרשימה במיוחד של סלעים פזורים בשטח, נראה שלפחות התנאי הראשוני והבסיסי ביותר של ביטחון אישי עבורנו מתקיים.
13 חודשים עקובים מדם, מהם חודשיים של הפצצה בלתי פוסקת, נפילות וקורבנות כואבים, אך הימים האחרונים כאמור מביאים איתם את בשורת השינוי המיוחלת.
כל מבזק חדשות, כל פוש שמזכיר את השם "עמוס הוכשטיין" או את צמד המילים "הפסקת אש" מרטיט את הלב, כל ידיעה אופטימית מקפיצה לרגע את הפרפרים, כל ידיעה פסימית על התרחקות ועל פערים ועל "לא נתפשר" מורידה אותם בחזרה למעמקי הבטן.
רוצים להישאר מעודכנים?
בדומה מאוד לסוף חלון ההעברות בליגת העל, כל ידיעה היא מעלית של רגשות. אני קופץ ומרפרש בין האתרים, מנהל סחר מכר עם עצמי בנוגע לאמינותה של כל ידיעה שלילית וממתין להתפתחויות באותה הדריכות שבה אני ממתין לרכש בירוק. רק שהרכש המיוחל הפעם הוא לא עומר אצילי או איזה זר אכזר, אלא הכרטיס המוזהב בחזרה הביתה.
הריח הזה, של האפשרות הריאלית הנראית איפשהו באופק לשיבה הביתה, הופך את כל סיטואציית הגלות הנוכחית, שכבר קיבלנו אותה כמציאות חיינו במרוצת הזמן, למעיקה ולחוצה הרבה יותר. ה"נורמלי" שלנו כל כך לא נורמלי, והאופציה של שיבה למציאות שפויה וחיבור מחודש לשורש שהכינו בקצה הגליל המערבי רק מדגישה עד כמה הזוי המצב שבו אנחנו נתונים כבר הרבה יותר מדי זמן. יש עת לכל דבר תחת השמש, אמרו חכמים וגדולים ממני, וכרגע, משהושגו ההישגים, משחוסלו האויבים, לאחר כל כך הרבה ליטרים של דם אהובים, תמימים ויקרים שלנו – הגיעה העת להנמיך את הנשק, לא להניח אותו לגמרי, להותיר עין צופייה על הרעה שלא תיפתח שוב חלילה, ולאפשר לנו לשוב הביתה.
ייקח כמה שייקח, רק שהדרך לחניתה כבר תיפתח. אה כן, ובחייאת, תנו לנו כבר לחזור ולשחק בסמי, כל הקטע הזה של נסיעות לירושלים למשחק בית זה חתיכת סיוט.
תגובות