מדינת ישראל כמרקחה. תוצאות הבחירות מעבר לים הגיעו, ומי הוא זה ששב אלינו לאחר ארבע שנות גלות אם לא הדוד היקר, חביב רוב הישראלים, דונלד טראמפ. בכירי הימין בישראל לא יודעים נפשם מרוב שמחה וכולם מברכים בכל פה, ראש הממשלה יוצא מעורו במאמצי חנופה עילאיים, מגשי בקלאוות וצהלולים נשמעים גם בקרב החיוורים שבחברי הכנסת של הציונות הדתית. טראמפ אוהב ציון ובניה שב ויחליף את ערלי הלב עוכרי ישראל מהמפלגה הדמוקרטית, לא ככה?
אז זהו, שכנראה לא בדיוק. התשובה מי יותר טוב עבורנו במקרה הזה היא מעט יותר מורכבת מהשחור והלבן שצבעו בו את המועמדים אצלנו, משני צדי המתרס הפוליטי ועבור שני המועמדים.
אמנם קמלה האריס לא היתה מאסלמת בכפייה את ילדי אלון שבות, כפי שגרמו לנו להאמין במקומות מסוימים, אבל אין ספק שבטווח המיידי ובהתחשב בדם הרע בין הממשל הנוכחי שלהם וזה שלנו, טראמפ ייטיב יותר עם ישראל. רגע, חכו, אל תמהרו לשמוח. מה אתם יודעים, אין מתנות חינם בחיים.
יותר משאהב דונלד בן פרד את עם ישראל, הוא כמה וכיסף ועודנו מייחל לכסף הסעודי. קשריו עם הממלכה הסעודית הם הדוקים, יש שיאמרו עד לרמה פלילית, לכאורה כמובן. זה, אגב, מצוין עבורנו בהקשר המלחמה מול האיראנים שנואי נפשם של הסעודים. אבל מה שזה עוד אומר, שאם בנימין נתניהו אכן מעוניין במגה דיל הסעודי, הוא יצטרך לבשר לחבריו הקרובים מהפלג הימני קיצוני של המפה שהם ייאלצו לחכות עם תוכניות הסיפוח וההתיישבות ברצועת עזה, בלבנון ובנהר החידקל. עבור הברית ההיסטורית נצטרך לשלם, ואני בכלל לא בטוח שאלו מחירים המקובלים על מי ששולט כרגע במדינת ישראל.
רוצים להישאר מעודכנים?
דבר נוסף וחשוב מאוד – מי שהיה הכוח הדוחף והדומיננטי מאחורי ברית אברהם היה חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר. הוא כבר לא בתמונה די מזמן, ואת טראמפ מקיף עכשיו קן קוקייה לא קטן של אנשים בעלי דעות קיצוניות מאוד בשלל תחומים – ובהם גם כאלו שיש מצב חזק שלבשו פעם בחיים שלהם סדין לבן עם חורים בעיניים. הם ינסו למשוך אותו לקו בדלני, שיכול להיות יתרון ויכול גם להיות חיסרון עבורנו לטווח הארוך. נכון לרגע זה, אין איזו הבטחה מפורשת מכיוונו של טראמפ, רק ספק המלצה ספק דרישה לסיים את המלחמה לפני שהוא קופץ לטבילה חוזרת באמבט של הבית הלבן.
מעבר לכך, טראמפ עצמו הוא וויילדקארד. הוא האיש הכי לא צפוי בעולם, גם הגיל עושה את שלו וניכרים כמה סדקים במצבו הקוגניטיבי בהופעותיו התקשורתיות האחרונות. אי אפשר לדעת מה יאמר ומה יעשה, באיזה כיוון יבחר לצעוד, לא מול ישראל, לא מול שאר העולם – וגם לא באמריקה עצמה.
מה שכן, נראה לי שירח הדבש עתיר התופינים של הפעם הקודמת קצת בלבל אנשים בישראל, ובהם בכירים בממשלתנו, כאילו תמו צרותינו ונוכל לעשות מה בא לנו. זה לא אותו ממשל, זו לא אותה אמריקה, זה לא אותו עולם וזו בטח לא אותה מדינת ישראל שהיתה כאן לפני ארבע שנים.
תגובות