חודש מלחמה קשוח ביותר עבר עלינו אחרי שנת לחימה עמוסת זוועות וקורבנות. 13 חודשים ארוכים, שנת גלות מאונס מבתינו, מיישובינו ומחיינו. כעת נראה כאילו הצדדים קרובים למיצוי השלב המלחמתי, מי מתוך רצון למקסם הישגים ומי מתוך רצון להישאר בחיים איכשהו.
כמפונה ותיק, השאלה שמופנית אלי בתדירות הגבוהה ביותר היא "אתם מתכוונים לחזור?". לפני חודש, השאלה הזו היתה נותרת תלויה באוויר, ללא תשובה ברורה. רבים מחבריי כבר השיבו לכך זה מכבר ב"לא" גדול, אבל אני העדפתי להמתין. אי אפשר להתעלם מכל מה שקרה ונעשה בחודש האחרון, באדמת ישראל, באדמת לבנון ובאדמות רחוקות אף יותר. לכן, גם הערפל סביב השאלה הזו התפוגג, והתשובה שלי אליה, נכון להיום, היא "כן".
טוב, לא בדיוק. האמת היא שהתשובה היא "כן, אבל".
שנים ארוכות של ידיעה ברורה ומדויקת מצד צה"ל והממשלה על תוכניתו הזדונית של חזבאללה לכבוש את הגליל עד לרזולוציות הקטנות ביותר, הידיעה של גודל הסכנה והזוועה שאליהן היינו חשופים לאורך כל השנים, ובעיקר חוסר המעשה המוחלט, מדיני וצבאי, מול הסכנה, מותירים שבר עמוק באמון שלנו מול מוסדות המדינה. אלו הבתים שלנו, אלו החיים שלנו שאליהם אנחנו שואפים לחזור, אבל לא נוכל לעשות את זה בתנאים הקודמים, זה ברור. גם לא לנוכח ההישגים והכיסוח הבאמת מרשים של חיזבאללה ותשתיותיו.
נדרשים, אם כן, צעדים בוני אמון בינינו לבין מוסדות המדינה לפני שנוכל לחזור הביתה בלב שלם:
1 גורלנו בידינו. לאחר צפייה ממושכת בביצועיו העלובים של כוח "שמירת השלום" הידוע בשם יוניפי"ל, נראה לי שעדיף שאת פעולות האכיפה נגד כל ניסיון חימוש והתאוששות של חזבאללה נשמור בבית ולא נעביר לצד שלישי. אם אין לצה"ל חופש פעולה, התשתיות האלו ייבנו בזריזות שוב. אין אף אחד שיעשה את העבודה בשבילנו, ראינו במו עינינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
2 עיבוי משמעותי של הכוחות העומדים בין השטח הלבנוני לשטח שלנו. ואני מתכוון לכוחות, לא לכל מיני תיירים בחליפה לבנה וג'יפ דאווין. חיילים פר אקסלנס. קו הגבול צריך לשנות את פניו, גם במחיר של גריעת שטח קטנה מהשטח שלנו, בטח מהשטח שלהם, על מנת למנוע מצב שבו מחבל יגיח רגלית באמצע קיבוץ באין מפריע. אני רוצה שנשב מול נציג צבא שיבהיר לנו עד כמה שאפשר את סדר הכוחות ואת פרישתם לפני שאחזיר את ילדיי למקום שהוא, בשלב זה, שטח הפקר קטלני.
3 שיקום תשתיות. טנקים וכבישים הם לא חברים טובים. בכל היישובים סמוכי הגבול, התשתיות מנופצות ומפורקות. מעבר לכך, הטילים של חזבאללה הם מזיקים והרסניים, אך גם איתני הטבע והיעדר אוורור יכולים לגרום נזק לא קטן לכל בית. נכון להיום, בתינו אינם ראויים למגורים, כבישינו אינם כבישים וביובינו אינם ביובים. נצטרך זמן ולא מעט כסף לפני שנחזור. אני מצפה מהמדינה להבין את זה ולא לדחוף אותנו בכוח בחזרה במהירות ובכל מחיר.
4 מענקי עידוד בנייה. הכי טריוויאלי, הכי מתבקש – אתם רוצים שאחזור לגור במקום שהיה במשך שנים מלכודת מוות פוטנציאלית? יש לכך מחיר. את מה שחסכתם על ניסיונות סיכול התוכנית החזבאללאית לאורך שני עשורים, תוציאו על עידוד התיישבות מחודשת במקומות האלו. לפחות לכמה שנים, עד שהמצב יתייצב, מגיעה לכל תושב המעוניין לבנות את ביתו ומרכז חייו בגבול הצפון תוספת סיכון משמעותית, שגם תסייע לשכנע לא מעט מתלבטים ותגדיל את מספר השבים.
ברי סחרוף האגדי כתב "רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה". כולי תקווה שהסיוט הזה יסתיים בקרוב, ושמדינת ישראל גם תעשה את כל שנדרש ומתבקש ממנה כדי לבנות מחדש את האמון האישי והלאומי בינינו לבינה.
תגובות