נתחיל מהסוף: אם בשבועות הקרובים פיקוד העורף לא יקל את ההגבלות ויאפשר למכבי חיפה לארח בסמי עופר עם קהל, אפשר לשכוח מהעונה הזאת.
מכבי בלי קהל ובלי מגרש ביתי זה כמו לראות את רובן עטר לובש אדום – פשוט לא מסתדר. כי על זה היא חיה. סמי עופר מפוצץ שווה גולים ונקודות. האוהדים הם השחקן ה-12. תשאלו את יובנטוס. ברור שאין פה אשמים, אבל אם לא נחזור בקרוב לסמי, העונה הזו הלכה לפח.
אמנם למשחק ה"בית" נגד הפועל חדרה בבאר שבע הגיעו כ-9,000 ירוקים – מספר גדול ומכובד ביחס לכך שזה היה אמצע השבוע ונסיעה של כמעט שלוש שעות לכל כיוון – אבל רבים אחרים העדיפו להישאר בבית (לא מעט בגלל הנפילה מול בית"ר ירושלים). והאמת היא שאי אפשר לבוא אליהם בטענות.
מהבחינה המקצועית, המשחק נגד חדרה לא היה מרשים במיוחד. המשחק הזה היה די מוזר – התחיל מצוין, המשיך רע ונגמר טוב. דין דוד הגיע לעבודה, דיא סבע הוא עדיין השחקן הטוב ביותר שלנו, ליאור רפאלוב הפתיע לטובה, ועדיין זה נגמר בניצחון קשה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואם כבר קשה, אז קשה להסתמך על רפאלוב כאקס פקטור לאליפות. שני הגולים שלו היו בונבונים, אבל הוא לא בגיל לסחוב אחריו את הקבוצה למשך עונה שלמה. ואם כבר אליפות, עם שבעה שערי חובה בשלושה משחקים זה לא יקרה. והדבר המוזר הוא שיש למכבי ארבעה בלמים מהטובים בארץ, ובכל זאת כשהקבוצה היריבה עוברת את קו החצי, קצב דפיקות הלב מתעצם.
אני לא יודע מה היה קורה אם לא היינו מנצחים את המשחק הזה, אבל אני יודע מה אנחנו צריכים – לחזור הביתה ושהקהל יחזור איתנו. בשבועות האחרונים אני צופה במשחקים של בית"ר בטדי, לעיני הקהל שלה, ופשוט מקנא.
וכשהמלחמה הזאת תיגמר, אני מקווה שיעקב שחר יעריך קצת יותר את הקהל שלו שממשיך להוכיח נאמנות אין קץ. כי מכבי שייכת קודם כל לאוהדים.
אז רגע לפני הדרבי החיפאי, שגם הוא לא ייערך בחיפה, כל שנותר לנו הוא להתפלל לימים טובים, שהחטופים יחזרו הביתה, שחיילי צה"ל ישובו ממשימותיהם בשלום, וגם שאנחנו נשוב לסמי עופר במהרה. יאללה, הביתה.
תגובות