שנה עברה, ואיתה אט אט נשחק החוסן. שנה עברה, ויותר ויותר אזורים מוזנחים ולא מטופלים. שנה עברה, ואט אט מגיעים הנתונים מה קרה לנפש ולגוף שלנו בתוך הלחץ המתמשך והלא מרפה. שנה עברה, ואני מסתכלת על הנערים והנערות שלנו שבמובנים רבים הפכו לשקופים. כי לקטנים צריך להסביר ולתווך, ויש מיליון פודקסטים להורים איך לדבר ומה לעשות ואיך לחזק, אבל המתבגרים שלנו – הרבה פחות.
וזה מה שמדאיג אותי. כי דווקא הם נחשפו ונחשפים לכל כך הרבה. הם נחשפו לסרטים קשים מאוד מהטבח של 7 באוקטובר שטופטפו לאט אבל בהתמדה, ומי שלא נחשף בימים הראשונים נחשף אחר כך. הם נחשפו לטקסטים קשים, בין השאר של ניצולי הנובה שמתקשים להמשיך לחיות אחרי מה שראו שם. הם נחשפו למוות של חטופים, למה שקרה שם, באלו תנאים הם חיו וחיים גם עכשיו. בכל יום שעובר הם חשופים למלחמה, להרוגים, לחטופים, ומילים כמו אונס חוזרות על עצמן יום יום.
הם מבינים שזה לא רחוק מהם, שזה יכול היה לקרות גם להם. ההבנה שלהיות בן 17 ושבעוד שנה אני מתגייס, מזמינה פתאום שיחה צמודה עם המוות. ההבנה שלהיות בת 16 ולחשוב שגם לי זה יכול היה לקרות, מערערת את כל תחושה של מוגנות הנעורים.
במציאות של היום, האינפורמציה שמגיעה אל המתבגרים שלנו היא עצומה, זורמת כמו נהר שעולה על גדותיו. אין באמת מדריך או הזהרות צפייה או כתוביות שאומרות "רעל בכמות גבוהה, היזהרו, זה ישפיע עליכם והתמונות לא ייצאו לכם מהראש". בקצה המסדרון אין הורה או מורה שמתווך, מסביר, מעמיק בשיחה רגשית של "בואו נדבר על מה שראיתם, על מה שהרגשתם, על מה שזה עשה לכם. מה שיש זה הרבה לבד, שבו המתבגרים מנסים לעכל, להבין ולהתמודד.
המחקרים והסקרים שנערכים בימים אלה על המתבגרים והמתבגרות שלנו מראים כי הם סובלים יותר מחרדה, מדיכאון ומחוסר שקט. חלקם מדווחים על קשיים בריכוז, על קשיים להירדם, על ירידה או עלייה בתיאבון כתוצאה מהחומרים להם נחשפו. מחלקות בריאות הנפש לנערים מלאות עד אפס מקום. פסיכולוגים ומטפלים אחרים, הן במגזר הציבורי והם במגזר הפרטי, מדווחים על עומס עבודה ועל חוסר בזמן לקבל מטופלים נוספים.
מחקרים מתחום הטראומה והלחץ מראים שככל שהאירועים חוזרים על עצמם ונמשכים לאורך זמן, כפי שקורה כאן כבר שנה, כך מערכות הגוף נחשלות יותר והופכות לפגיעות יותר. יותר מחלות לב, יותר סוכרת, יותר לחץ דם בעתיד. גם החוסן הנפשי נשחק בתקופה של לחץ מתמשך, והפגיעות עולה. המשמעות היא שאותם נערים ונערות, שהם החיילים והחיילות של המחר, מגיעים למערכת הצבאית עם פחות חוסן ופחות עמידות.
יש מה לעשות וחשוב שנעשה זאת עבורם, ויפה שעה אחת קודם. בבתי הספר חייבים יותר שעות ייעודיות לשיח משותף של מבוגרים ומתבגרים. אפשר לצאת מהקופסה, זה לא חייב להיות רק בין מורים לתלמידים, אפשר לבנות תוכנית שבה מגיעים לשיח גם משתתפים אחרים – הורים, חיילים, סבים וסבתות שעברו דבר או שניים בחייהם ויכולים לייצג חוסן, תקווה וכוחות.
אפילו אם זה לא חלק ממה שמשרד החינוך מתקצב או מוביל, כל בית ספר יכול וצריך לקחת את ההובלה בעצמו, כי חינוך הוא לא רק לימוד אלא גם בנייה ותחזוק של היכולות, הערכים, הנורמות החברתיות והנורמות המוסריות של דור ההמשך.
גם הורים למתבגרים זקוקים לכלים ולהדרכה איך לשוחח עם ילדיהם ולתווך ולהם את המתרחש. יש צורך ביותר אנשי מקצוע שינגשו להורים כלים, טיפים, מפגשים וליווי.
בתוך הכאוס המתמשך, בני ובנות הנוער שלנו הלכו לאיבוד. חייבים להחזיר אותם משם, לראות אותם, להקשיב להם ולעודד אותם לתקשר ולדבר על התחושות שלהם. חייבים להחזיר להם את תחושת המסוגלות, לבנות את החוסן שלהם ולהחזיר להם את האמון בעולם של מחר ובעיקר את התקווה.
* הכותבת היא מרצה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה
תגובות