קיץ כזה לא היה פה כבר שנים. עזבו אתכם מכדורגל, תשכחו מכדורסל. המשחקים האולימפיים והפראלימפיים הם הדבר האמיתי. הספורטאים הישראלים חזרו מפריז עם שבע מדליות אולימפיות ועם עשר מדליות פראלימפיות, ומתוך ה־17 – שש רשומות על שמם של ספורטאים חיפאים.
המתעמלת שני בקנוב ממכבי חיפה זכתה במדליית הכסף עם חברותיה לנבחרת ההתעמלות האמנותית בתחרות הקרב רב, השחיין מארק מליאר מאיל"ן חיפה זכה בארד במשחה ל־100 מטר גב, ומעל כולם השחיין עמי דדאון, שהביא הביתה לא פחות מארבע מדליות – שתיים מזהב ב־100 מטר וב־200 מטר חופשי, אחת מכסף ב־150 מטר מעורב אישי ועוד אחת מארד ב־50 מטר חופשי.
אחרי שנה איומה כל כך, השלושה האלה הביאו לנו גאווה אדירה. האושר המתפרץ של בקנוב, הנפת הידיים של מליאר ושאגת "התקווה" הבלתי נשכחת של דדאון הכניסו לנו שמחה ללב הדואב.
הספורטאים האולימפיים והפראלימפיים הם ספורטאים מזן אחר. אצלם לא תראו פרשות כמו כדורגלן שמתעקש לישון לבד בחדר, כדורסלן שעובר ליריבה הגדולה בשביל עוד כמה דולרים או פרשת נערות הליווי רחמנא לצלן. הם משכימים קום כשבחוץ שורר עדיין חושך, יוצאים לבריכה, לאולם או לחדר הכושר, ושוב בצהריים, ושוב בערב. וכך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב. כל אחד מהם הוא סיזיפוס.
רוצים להישאר מעודכנים?
הם הגיעו לפריז, אל הבמה הגדולה ביותר בעולם, בכושר שיא, פיזי ומנטלי, וזכו בפרס הגדול. הפרס על משטר האימונים המפרך, על הדיאטות הרצחניות, על מחשבות הפרישה. הפרס על הפציעות התכופות, על הנסיעות והטיסות בשעות לא שעות, על התחושה שדי, מספיק, בשביל מה אני עושה את זה לעצמי.
ועכשיו, אחרי הטירוף, קבלות הפנים והמענקים, זה הזמן לנוח ולחשוב מה עושים הלאה. להמשיך עוד ארבע שנים במטרה להגיע למשחקים בלוס אנג'לס, או לתלות את בגד הים ואת מדי ההתעמלות.
עבור כל ספורטאי, ההחלטה על פרישה היא ההחלטה הקשה ביותר בקריירה. זו לא פרישה רק מהספורט שהיה חלק בלתי נפרד ממך לאורך שנים. זו פרישה מכל מה שאתה מכיר ויודע. פרישה מדרך חיים. פתאום אפשר לאכול מה שרוצים (ומוסיפים הרבה קילוגרמים לגוף) ולצאת בערב עם חברים (בלי לחשוב על הבאסה של השכמה ב־5:00 בבוקר). פתאום אפשר לחיות את החיים. ואין מישהו שזה מגיע לו יותר. שלושת המופלאים.
* הכותב הוא חבר מערכת ”כלבו – חיפה והקריות"
תגובות