המקצוע הבלתי אפשרי

"בעצם", אני אומר לאילית מרום, שיזמה את סדרת המחול "בלנדר", "המון מוטל על כתפייך". בשנה האחרונה היא העלתה כ־20 פעם את מופע המחול המאולתר והמקסים לילדים "על כל פלא", היא מופיעה יחד עם ארבע יוצרות אחרות במופע משלהן וכעת היא מארגנת יחד עם בן זוגה אדם ניליסן סדרת הופעות תיאטרון מחול בתיאטרון חיפה, שזה כשלעצמו די מדהים, כי בכל הקשור במחול עכשווי, אם מתעלמים מהלהיטים בנוסח להקת בת שבע, חיפה היא שממה מוחלטת. בוודאי אם מדברים על פרפורמנס ארט – העירוב בין מיצג למחול ולתיאטרון – זה לא מגיע לכאן, זה בוודאי לא נוצר כאן.

מרום צוחקת, קצת מתקשה למקם את עצמה בתוך ההגדרה הזאת, אבל בסופו של דבר היא מתחברת. "מגיל צעיר אטמתי את האוזניים כשאמרו לי שדברים הם לא אפשריים", היא אומרת, "תמיד אומרים שרקדן זה המקצוע הגרוע ביותר שיש, הכי בלתי אפשרי. אחד הדברים שעוזרים לשרוד הוא לא לאפשר לטבעת הזאת לסגור עליך. זה לא שאני אדם לא אחראי – להיפך, אני דווקא כן, אבל זה דורש ניהול יום יומי של חוסר האפשריות. כשחזרתי מהולנד לחיפה, העיר לא חיכתה לי, אף אחד לא חיכה לי. אני לא חיה באשליות".

אשליות או לא, נחוץ היה אומץ כדי לעשות את הצעד הראשון ולהביא את "על כל פלא" למרחב החיפאי, ולמרבה המזל, תיאטרון חיפה אהב את המופע ואימץ את ההפקה. זה מה שסלל את הדרך לסדרת המופעים שתתחיל ביום רביעי, 15.2. הערב הראשון יורכב משני מופעים, הראשון של רותם תש"ח עם "הכל טוב" – כוריאוגרפיה סטירית העוסקת בהומור באופן שבו אסונות ואירועים פוליטיים כבדים הופכים לבידור. המופע השני הוא Heart Matters של ניצן לדרמן על האנטומיה של הלב.

בערב השני תופיע מרום עצמה ביצירה (To) come and see המשותפת עם רקדניות מציריך, לוזאן, אתונה ופריז. המופע הזה היה למעשה המקור לסדרה כולה. מרום רצתה להביא אותו לתיאטרון, "אבל אין היגיון להביא אותו כאי בודד. מבחינת הקהל זה תלוש. החד פעמיות הזאת מסוכנת", היא אומרת, "צריך לבנות קהל. הוא יותר אינטליגנטי מכפי שנותנים לו קרדיט".

על המופע שלה היא אומרת שהוא עוסק ב"חיפוש אחר ארוטיקה אישית וקולקטיבית של חמש נשים" ומסבירה: "זה לא מופע לסבי, לא פמיניסטי, אין בו עירום או מיניות מפורשת, אלא משהו שנותן מקום למבט. הצופה מתבונן על האופן שבו הוא רואה, על מה שהוא רואה, האם הוא כולא את הזולת במבט שלו. באקט המיני אפשר ללכת לאיבוד. המבט הוא אקטיבי. יש זום אין וזום אאוט. במשחק של לראות, להיראות ולחשוף יש מקום לדברים רכים אבל גם לדברים מסתוריים, מרוחקים ומוזרים".

הערב השלישי גם הוא כולל שתי יצירות, "זורחות" של שירה אביתר, דואט של ריקודים מזרחיים בקונטקסט עכשווי, מעין אוטוביוגרפיה פיזית מצחיקה וסוחפת, לדברי מרום. היצירה האחרונה היא Gender Fuck(er) של קרן רוזנברג וגרהם אדאי העוסק בנזילות של מגדר ובמסע בין המינים וטרנספורמציות פיזיות.

אירוע המחול לילדים "על כל פלא" (צילום: שי אילן)

מנעד של חוויות

"מחול הוא התחום האמנותי העני ביותר, שיש סביבו את הכי מעט עיסוק אקדמי. הוא גם הצעיר ביותר", מתארת מרום את הקושי של הדיסציפלינה האמנותית שבתוכה היא פועלת, "הוא גם כולל את המשאב הכי יקר שהוא אנשים, שצריכים להתאמן שעות". אנשים אומרים שהם לא מבינים מחול, היא אומרת, ועכשיו אני חושב שהייתי צריך לשאול אותה למה לדעתה זה כך. הרי זו האמנות הישירה ביותר, הנוגעת ביותר, המידית ביותר.

סמואל בקט אמר פעם על היצירה הגדולה של חברו ג'יימס ג'ויס "פיניגנז וייק": "מדובר בדפים על דפים של ביטוי ישיר, ואם אתם לא מבינים את זה, גבירותי ורבותי, הרי זה משום שאתם מנוונים מכדי לקלוט זאת. אתם מרוצים רק כאשר הצורה והתוכן כל כך מנותקים שאתם יכולים להבין אחד מהם בלי לטרוח כמעט לקרוא את השני". במחול מודרני הצורה והתוכן כמעט מתלכדים, כמעט שאין מרחק ביניהם ולכן זה מדיום מטלטל כל כך. "מי שיקנה מנוי לסדרה הזאת יקבל מנעד של חוויות", אומרת מרום, שמצהירה שהדבר החשוב כרגע הוא שיגיע קהל, והיא חדורת אמונה שהוא קיים: "תראה למשל את הקהל של הסינמטק", היא אומרת, "זה קהל מדהים ונאמן. הייתי בהקרנות בנוכחות היוצרים ואנשים שואלים שאלות מעמיקות". היא לא אוהבת לקרוא לסדרה הקרובה פיילוט, אבל היא מכירה בכך שמדובר בפרויקט ניסיוני, והמבחן שלו יהיה במידה רבה מכירת הכרטיסים.

ואף שזה מדיום ישיר כל כך, מחול מודרני ופרפורמנס ארט הם גם שפה ואסתטיקה, ומרום מדויקת ורהוטה. היא עוסקת בלימוד מחול בשיטה שנקראת Countertechnique שעל פי תיאורה היא שיטה אנליטית מאוד. למרות הצניעות והיעדר היומרה שהיא משדרת, היא מודעת לחשיבות הניסוח המדויק ותובעת אותו מעצמה ומהאמנות שלה בהרבה יושרה.

שותפה לסדרה ולחיים הוא אדם ניליסן, אמן פלסטי שעוסק בדו מימד וגם בתלת מימד ובפרפורמנס. עיקר עבודתו של ניליסן היא בהולנד, שם יש לו חברה בשם Unfair Amsterdam, משחק מילים שבו המילה Fair מסמנת גם "הוגן" וגם "יריד". זהו ארגון למען אמנים שיוצר תערוכות ואירועי מכירה. הניסיון של ניליסן ביזמות בתחום האמנות הווה יתרון ב"בלנדר". מרום וניליסן עובדים יחד מאז שנת 2012. "הוא מאוד אוהב את חיפה", עונה מרום לתהייתי מה לאמן ויזם מאמסטרדם ולפרובינציה המפהקת, "הוא אוהב את ההר, הים, העיר התחתית וגם את זה שיש תחנת רכבת לנתב"ג".

אמנות הניגוד

הקוסמופוליטיות של מרום, שהיא לא רק עובדת חיים אלא מרכיב שנוכח מאוד במפגש איתה – יש בה משהו מאוד על-מקומי – עומדת בניגוד חד לעובדה שהיא פועלת בחיפה, הרחק ממעוז המחול הישראלי בתל אביב. זה בוודאי לא הקונטרסט היחיד שנוכח במפגש איתה. היכולת של יצירה לדור בכפיפה אחת עם ביצועיזם וניהול ובמקום עמוק אפילו יותר, הדיוק והמפוכחות שלה שעומדים מול האבסטרקטיות והחופש שמציעה התנועה ככלי ביטוי, הם ניגודים נוספים שהופכים אותה ליוצרת מעוררת עניין ובמובנים מסוימים מפתיעה. הצורך בקשר עם הקהילה, המשאלה לבנות קהל, הם חלק מההפתעה הזאת, שוב – לנוכח העל-מקומיות שלה.

"מה שאני רוצה זה לעבוד עם אנשים", היא אומרת, "להזמין אנשים שאני אוהבת. כן, הייתי רוצה להיות יותר בצד היוצר. אני טובה יותר כאמנית מאשר כמנהלת ומשתפת בפייסבוק, אבל הייתי רוצה להיות חלק מההנגשה של המחול בחיפה. לחיפאים במקור יש מין ג'וק חיפה כזה. אני אוהבת את העיר ורוצה לראות אותה מייצאת אמנות, להביא סטודנטים ואמנים מהאקדמיה שלמדתי בה, שעושה שיתופי פעולה עם בוגרים. אני יודעת שאני לא הראשונה שמנסה לעשות את זה, אבל אני רוצה להיות חלק ממשהו. להקים 'להקת אילית מרום' זה לא מה שמעניין אותי".

זו גם הסיבה שמרום כל כך אסירת תודה לתיאטרון שאימץ את הפרויקט. "ניצה בן צבי (מנכ"לית תיאטרון חיפה, ש"א) דיברה איתי והראתה לי את השלט שעליו כתוב 'תיאטרון יוצר שינוי'. 'הנה, זה הדבר שאני שואפת אליו', היא אמרה לי, ואני אסירת תודה לתיאטרון, שאנחנו מאתגרים כל הזמן עם הדרישות שלנו. אנשים צריכים לבוא ל'בלנדר'", היא מסכמת, "אם זה יהיה גרוע, שיגידו. מי שלא יגיע לא ידע אם זה הדבר הכי מדהים שהוא ראה או לא".