"אין לי בעיה להסתכל לכוכבים בעיניים, זה לא מסנוור"

"השמות שלנו הם ה־DNA של סיפור חיינו”, טוען האסטרולוג גל ששון, “השם שהורינו מעניקים לנו והשמות שאנו בוחרים עבור ילדינו מקפלים בתוכם את ה־DNA של אישיותנו, הכולל בתוכו את החוזקות ואת החולשות שלנו ואף מסמן את גורלנו. יותר מכל מילה אחרת, השם הוא המהות של כל אדם”.

כחיפאי שמתגורר ב־20 השנים האחרונות בלוס אנג’לס הוא הגיע לארץ לחופשת מולדת ועל הדרך להרצות בנושא השמות במסגרת המיזם “Talk House”. ייתכן שהסיבה להתלהבות של הקהל שהתאסף בנמל תל אביב נעוצה בעובדה שהוא מוכר כאסטרולוג של כוכבים הוליוודיים, אך קשה להתעלם מכך שלנוכח ביקוש מטורף לכרטיסים נפתחה הרצאה נוספת, כמה ימים לאחר הראשונה, ותוך שעות נחטפו הכרטיסים גם אליה והיא הוכרזה כ-Sold Out, משל היתה הופעה של דיוויד בואי זצ”ל בשנות ה־70 אם היה מגיע להופיע במזרח התיכון. אגב, שמו של בואי לא הוזכר במקרה.

בהרצאה עסק ששון בפוטנציאל ובמשמעות החבויה בשמותינו, כיצד פענוח השם יכול לסייע לנו בקבלת החלטות מכריעות ובהבנה טובה יותר של עצמנו, ואיך שם של מותג השפיע על התפתחותו ואפילו על שם הרחוב שבו בחרנו לגור. ואם זה לא מספיק, הכוח במתן שם תופס גם לגבי חיית המחמד שלנו והעסק שלנו.

הוא נולד בנוה שאנן לפני 49 שנה, בנם של משה ונעמי ששון. האב היה שחקן כדורגל בהפועל חיפה בשנות ה-60, עבר לאימון ומאוחר יותר היה אחראי על מחלקת הספורט בטכניון. האם היתה שחיינית, לכן קראה לו גל. אחותו היא פרופסורית בטכניון ואחיו הוא קולנוען שמתגורר בתל אביב והיה בעברו נספח תרבות בלוס אנג’לס. ששון למד בבית הספר זיכרון יוסף ובהמשך בעירוני ה’, שירת בנח”ל ונשאר למשך תקופה בקיבוץ כי חלם להיות קאובוי.

“אני מאמין שלא רק לשם שניתן לנו כשנולדנו יש כוח, אלא גם לרחובות שאנו גרים בהם”, מסביר ששון את תורתו, “זה חלק מרעיון שנקרא בלטינית NOMEN AS OMEN – לשם יש כוח. הדבר הזה היה מקובל במזרח הקרוב, וגם בקבלה מדברים על המקומות שאנחנו גרים בהם אשר מושפעים מאנרגיות. אני למשל נולדתי בנוה שאנן, עברנו לקנדה וחזרנו לחיפה לרחוב פרויד כשהייתי בן 6. כשהייתי צריך להחליט מה אני רוצה ללמוד הסתכלתי על השלט של הבית, פרויד 26, שבו גרתי רוב חיי והלכתי ללמוד פסיכולוגיה. זו היתה החלטה פשוטה מאוד בשבילי. בזמנו לא ידעתי שלמספר 26 יש משמעות חשובה מאוד בקבלה. הרבה יותר מאוחר למדתי שהמספר 26 הוא גימטריה של השם המפורש יהוה. בשלב מסוים, כשעברתי ללמוד באוניברסיטת חיפה מקצועות מדעיים, יותר ריאליים, מצאתי את עצמי מתגורר ברחוב איינשטיין”.

ששון. "היה לי ממש קשה להאמין בדברים האלה" (צילום: אלכס ריצ'רדסון)

"דברים שקשה למוח לקלוט”

ששון מאמין בצירופי מקרים. בסיום לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה הוא נענה לקריאתו של סיוון אקסלרוד, שלימים הפך לרופא עטור שבחים, לנקות את הראש בחופי מקסיקו. “רציתי לעקוב אחרי השם שלי, והגעתי לגוודלחרה כדי לגלוש גלים”, הוא מספר, “לא ידעתי שספר הזוהר נכתב במקום שנקרא גוודלחרה בספרד, ומצאתי את הקבלה בגוודלחרה במקסיקו”.

בוא לא נקדים את המאוחר. סיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ואיך ראית את חייך מתגלגלים משם?

“היה ברור לי שאני הולך לעשות תואר שני ואף תואר שלישי ולהיות פסיכולוג קליני. לא היה לי שום רצון לעבור לחיות במקום אחר, ועובדה – כשהייתי במקסיקו לא מכרתי את האוטו שנשאר בארץ והמשכתי לשלם שכר דירה. הייתי בטוח שאני נוסע לשלושה-ארבעה שבועות גג. כשהארכתי את השהייה לחודשיים לא תיארתי לעצמי שזה יהפוך לשנתיים ואחר כך ל־20 שנה. זה ממש לא היה מתוכנן”.

אז מה קרה?

“למדתי לגלוש וקלטתי שבעצם לא באתי לשם כדי ללמוד לגלוש אלא שהגלישה היא בעצם צירוף מקרים. החברים שלי היו צריכים לחזור לארץ ואני החלטתי להישאר. מצאתי את עצמי לבד, ללא משפחה ובלי לדעת את השפה. לא היה לי מה לחפש שם ותכננתי לטוס לגואטמלה כדי ללמוד ספרדית. המליצו לי להיכנס לפארק הפרפרים, ולא ידעתי שפרפר הוא סמל לטרנספורמציה – היכולת לעוף לאחר שכל החיים הוא היה גולם ובהמשך זחל. נתקלתי במישהו מקומי שביקש לתרגל את האנגלית שלו, ובתמורה הוא הציע סיבוב היכרות בעיר כמו שמקומיים מכירים אותה. היה עלי פאוץ’ עם כל הכסף, הטרוולרס צ’קס, הדרכון, המצלמה – כל מה שהיה לי בחיים. אמרתי לעצמי שזהו סיום קלאסי של יומי האחרון במקסיקו. באותה תקופה הזהירו את התרמילאים לא ללכת עם מקומיים, ואני עשיתי בדיוק את ההיפך. הוא אמר לי שנראה את מקסיקו האמיתית ונסענו באוטובוסים לשכונה די קשה. גם אם הייתי רוצה לחזור למרכז העיר לא ידעתי איך. חיכיתי שהוא ישדוד אותי או יחטוף אותי או יהרוג אותי. בסוף לא קרה כלום חוץ מזה שבדרך חזרה, אחרי שהוא הכיר לי את החברים שלו ושתינו טקילה, פגשנו בשני נגנים, בס ותופים, ושאלתי אם אפשר להיכנס אליהם הביתה כדי לשמוע מוזיקה מקסיקנית אמיתית. התברר שהם בדיוק עשו אודישנים לצרף זמר ללהקה ואף אחד לא בא, אז לקחתי את המיקרופון. כל החיים הערצתי את דיוויד בואי ורציתי להיות בלהקת רוק. היתה לי להקה בגיל 17 בעירוני ה’ שנקראה Trade Mark והופענו בכל מיני ברים בעיר התחתית. במשך שעתיים-שלוש שרתי ואז אמרתי להם תודה רבה על הקתרזיס וחזרתי למקום המעפן היחיד שהרשיתי לעצמי לשכור. יום אחר כך כל אנשי הלהקה הופיעו אצלי ואמרו לי שהם רוצים שאצטרף ללהקה. עדיין הייתי בעניין שעוד כמה ימים אני עוזב ללמוד ספרדית, והם ביקשו שאשאר והם כבר ילמדו אותי לדבר. הם שכנעו אותי להישאר עוד חודש ואמרתי לעצמי ‘יאללה נזרום’”.

יום אחד הלך ששון ברחוב ופגש יהודי שהזמין אותו לבית הכנסת, כי זה היה ראש השנה וזו מצווה. ממש לא בא לו על הקטע, אבל הוא מצא את עצמו בחצר, מסתכל על שלושה ילדים מתרוצצים ומשתוללים ועל הוריהם שמנסים להרגיע אותם בעברית. הם סיפרו לו שהם הגיעו מהארץ לפני זמן קצר ללמד עברית והזמינו אותו לשתות קפה בביתם. ההיכרות החטופה הפכה לשנתיים של מגורים בביתם – דבר שהוביל אותו תוך צירופי מקרים מדהימים ללמוד קבלה, אסטרולוגיה ויוגה.

ממה התפרנסת?

“הם נתנו לי לגור אצלם בבית בחינם, אנשים מדהימים. גם אני לימדתי עברית את יהודי המקום. עשיתי עסקאות חליפין. לא שילמתי על לימודי האסטרולוגיה כי המורה רצה שאתרגם לו כל מיני טקסטים בעברית מהקבלה, אז יצא לי ללמוד אסטרולוגיה וקבלה בחינם”.

היית רוחניק?

“לא, מה פתאום. היה לי ממש קשה להאמין בדברים האלה. אני מגיע ממשפחה אקדמית, ובשבילי ללמוד, להתעסק וללמד את הדברים האלה היה צריך הרבה קפיצות דרך, קפיצות של אמונה. עד היום אני לא מבין לוגית איך אסטרולוגיה עובדת, אני רק רואה שזה עובד. אנשים חוזרים אלי פעם אחר פעם בגלל דברים שאמרתי להם שהתגשמו. אני רואה ילדים בני 10 שנולדו לנשים שלא היו יכולות להיכנס להיריון ואני הצבעתי על היום המדויק שבו הן ייכנסו להיריון. כשאני רואה את הדברים האלה קשה למוח לקלוט אותם. אני חושב שנשלחתי לדבר עם סקפטים כי הסקפטיות שלי היתה מאוד חזקה”.

אז איך בכל זאת הופכים את זה למקצוע לחיים?

“זה פשוט קורה. בחיים לא האמנתי שזה מה שאעשה. הגעתי ללוס אנג’לס, לא ידעתי מה לעשות כי אני לא מלצר או כולבויניק”.

למה עזבת את מקסיקו?

“חברת סוני מקסיקו רצתה להחתים את הלהקה, אבל התנאי שלה היה שאכתוב את כל השירים בספרדית. היתה לי תחושה שזה בולשיט כי הם כל הזמן דחו את הפגישות איתנו. כשאומרים במקסיקו ‘מניינה, מניינה’ זו לא בדיחה. כבר היינו מוכרים, הופענו בקלאבים הכי גדולים בגוודלחרה, כתבו עלינו, הופענו בטלוויזיה. מבחינתם זה היה סיפור מעניין – איך בחור ישראלי מנסה לשיר בספרדית. היו לנו שירים מאוד מחאתיים”.

מתי זה היה?

“בשנים 1995 ו־1996. ואז אמרתי לעצמי שאו שאשאר במקסיקו ואהיה מקסיקני כשאהיה גדול או שאסע למקום שבו מדברים אנגלית ואנסה לעשות משהו עם מוזיקה באנגלית. היה לי חבר מהנח”ל שהתפנה לו חדר בדירה שהוא וכמה ישראלים שכרו בלוס אנג’לס”.

לא חשבת לחזור לארץ?

“לא. ידעתי שאני רוצה להמשיך ללמוד אסטרולוגיה וקבלה, ובארץ הקבלה היא מיסיונרית מאוד, ניסו להפוך אותי לדתי. היה לי נוח ללמוד קבלה דווקא בצורה הרבה יותר פתוחה ולא מיסיונרית, בלי אג’נדה ובלי פיתויים. בארץ לא חשבתי שאוכל לפתח את העניין הזה ואת המוזיקה. רציתי מאוד לשיר באנגלית ועזבתי את מקסיקו רק כי רצו להכריח אותי לשיר בספרדית. לא הרגשתי ששפת הרגש שלי היא עברית אלא אנגלית. בקיצור, לא ידעתי מה אני עומד לעשות בלוס אנג’לס, אז התחלתי לעשות מפות אסטרולוגיות לחברים שהמליצו עלי לחברים שלהם. ככה זה התחיל להתפשט, ואחרי שנה היה לי מזל. פגשתי בחורה חיפאית שפתחה מרכז לפסיכולוגיה מערבית ומזרחית, והיא ביקשה ממני ללמד אסטרולוגיה, קבלה ומיתולוגיה. אנשים אהבו את זה מאוד. ואז הוצאתי את הספר הראשון והשני שתורגמו לכמה שפות והתחלתי לקבל קליינטורה מאנשים ממדינות שונות”.

אתה רץ עם הסיפור. בטוח היו בדרך שנים לא קלות.

“הצרכים שלי הם נמוכים מאוד. לא סתם גרתי בקיבוץ והרגשתי שייך מאוד. אני לא ממש צריך הרבה ואני לא חייב לאכול אוכל מיוחד. גדלתי בחיפה הקומוניסטית, כך אני מגדיר את זה, כי בשנות ה־70 ואפילו ה־80 חיפה היתה אדומה. אין לי טעם מיוחד בבגדים, אני לובש טישירט וג’ינס גם כשאני נוסע לריאיונות בכל העולם”.

מה היתה נקודת המפנה?

“קפיצת הדרך הכי גדולה היתה כשיום אחד קיבלתי אי מייל מטורקיה וביקשו ממני להגיע לאיסטנבול. הבטיחו להחזיר לי את הוצאות הנסיעה ושהם יאספו אותי משדה התעופה. ביקשתי את מספר הטלפון שלהם כדי שאוכל להתקשר כשאני מגיע, אבל ענו לי שהם כרגע בהודו אבל שאביא את הספר שלי. זה הזכיר לי את היום במקסיקו עם המקומי שבזכותו החיים שלי השתנו. אמרתי או שזה יהיה אקספרס של חצות או שהולך להיות שם משהו מטורף באופן חיובי”.

מיהם האנשים שהתקשרו?

“אנשים שהיום הם חברים טובים שלי. יש להם הוצאה לאור שמפרסמת את כל הספרים הרוחניים בטורקיה. אני הייתי אחד מהקליינטים הראשונים שלהם. הם אספו אותי משדה התעופה, ויומיים אחר כך כבר עשיתי מפה לראש ה־MTV המקומי. מפה לשם, כיום כשאני בא לשם יש לי 400-300 אנשים בווייטינג ליסט. אני שם לפחות חודש בשנה”.

ששון. "בטורקיה יש לי 400-300 אנשים בווייטינג ליסט" (צילום: אלכס ריצ'רדסון)

“היא מאוד מאוד גבוהה”

בשנת 2003 יצא לאור ספרו של ששון “משאלה יכולה לשנות את חייך” ( (“A Wish Can Change Your Life”) אשר דן בחוכמת הקבלה ובאפשרות לתעל את החוכמה האדירה הזו לשינוי אמיתי בחיים. הספר הפך לרב מכר, תורגם לשבע שפות ויוצא כיום במהדורה חמישית. הוא הומלץ על ידי הדלאי לאמה ונבחר על ידי מדונה למועדון הספרות הטובה לשנת 2007. ספרו השני “נווט קוסמי” (““Cosmic Navigator) ראה אור בשנת 2008. ששון נחשב לאחד מהמורים המובילים בתחומו בעולם. הוא נבחר על ידי המגזין “W” לאסטרולוג הטוב ביותר בחוף המערבי בארצות הברית. כיום הוא מלמד באוניברסיטה ליהדות בלוס אנג’לס ובמרכזי יוגה ובמרכזים רוחניים בכל העולם. הוא מייעץ לפוליטיקאים וליזמים ועובד עם בכירים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בהוליווד כמו פורסט וויטאקר, אומה תורמן, פטרישיה ארקט וג’ון קיוזק.

הספרים נתנו את הפוש הגדול?

“כן. אין ספק שהספרים גרמו לשינוי. אני לא מפרסם את עצמי, זה הכל מפה לאוזן. אני מאמין בצירופי מקרים, ומה שחשוב זה לא להיות פסימי. תמיד צריך לשאול מה פה קורה פה, מה אני יכול לקחת מהצירוף מקרים הזה. אני אמנם 20 שנה בלוס אנג’לס אבל נמצא בה רק ששה חודשים בשנה. בשאר הזמן אני באיסטנבול, לונדון, מינכן, הונג קונג, ציריך, ניו יורק ובואנוס איירס להרצאות ולהכנת מפות לאנשי עסקים, לאנשי פיננסים מוול סטריט ואחרים. לא משנה איפה אני נמצא, כל כמה חודשים אני מגיע לארץ לשבועיים-שלושה”.

אתה מסתובב באל.איי עם ישראלים?

“אחת מהחברות הכי טובות שלי שם היא נועה תישבי. פגשתי אותה בלי לדעת מי היא, והתברר לי שהיא מפורסמת מאוד בארץ. יש לנו חיבור נהדר ואנחנו מדברים כמעט כל יום. נראה לי שהיא הישראלית היחידה שאני מכיר”.

איך זה לפתוח מפה למישהי כמו אומה תורמן?

“כמו לכל אדם אחר. אם זה היה דיוויד בואי זה היה ממש משפיע עלי כי הערצתי אותו מגיל אפס. כל השאר הם אמנם אמנים ואני מחזיק מהם כאמנים, אבל בגלל שיש לי הרבה חברים שהם אמנים בכל מיני מדינות, ההרגשה היא אותה הרגשה. אין לי שום בעיה להסתכל לכוכבים בעיניים, זה לא מסנוור. כשאתה גר בעיר הזו זה קורה לך די הרבה. יש הרבה יותר ממה שאני יכול לספר כי הם ביקשו ממני לא להסגיר את שמם. הם מאוד דיסקרטיים. במקום שבו אני גר – Silver Lake – זה לא מוזר לפגוש מפורסם”.

ספר בכל זאת איזו אנקדוטה עם מפורסם.

“כל הסיפורים והאנקדוטות הכי חזקים הם דברים שקרו להם לאחר שאמרתי להם שיקרו ואני לא יכול לדבר על כך. היה איזה קטע עם קליינטית שנשלחה אלי על ידי חבר. אמרתי לה ששבתאי בבית השמיני וכדאי שהיא תעבוד עם כישרונות חדשים, שתפיק דברים חדשים אשר קשורים לאנשים סביבה ושתשתמש בכספים של קרובים. אמרתי לה שאני לא יודע אם זה נשמע הגיוני או לא, אבל עכשיו זו תקופה חזקה לעשות דברים חדשים וזה יכול להתפתח בצורה טובה. היא אמרה שזה בדיוק מה שהיא התחילה לעשות. ‘וואלה, גדול’, אמרתי לה ‘זה בדיוק מה שהמפה מבקשת ממך לעשות. לכל דבר יש את העונה שלו’. שאלתי אותה במה היא מתעסקת והיא אמרה שהיא עושה משהו שקשור לאביה. שאלתי אם הוא מת כי זה היה בבית של המוות, והיא ענתה שכן. שאלתי מי האבא והיא ענתה ‘ברוס לי’. וואי, זה הבן אדם שהכי השפיע עלי בחיים. הוא הסיבה שנסעתי להונג קונג ושאני עושה ג’יאוג’יצו. בדיוק אז הם התחילו הפקה של משהו חדש שקשור לירושה שלו. דברים כאלה קורים המון. אני לא יכול להיכנס לכל הרכילויות – מי שוכבת עם מי ולמה – אבל דברים כאלו קורים כל הזמן, במיוחד מי שמתעסק עם זה הרבה זמן כמוני”.

הם מתייחסים אליך כאל סוג של מטפל?

“כן. קליינט שלי מטורקיה, שאני רואה אותו כל חצי שנה, אמר לי דבר מעניין. שאלתי אותו למה הוא מגיע אלי כל חצי שנה, הרי הכוכבים לא ממש משתנים בפרק זמן כזה קצר. הוא אמר שאני אומר לו אותם דברים שהפסיכולוגים שלו אומרים לו לאחר שלוש שנים של טיפול, רק מה – לי הוא משלם כל חצי שנה ולהם הוא משלם כל שבוע והם גם מבזבזים לו את הזמן”.

מה הוא מצפה לשמוע כל חצי שנה?

“אני נותן להם זווית ראייה אחרת, צורת חשיבה שונה. הרבה פעמים אנשים תקועים באיזשהו מסלול וקשה להם להבין שאם מזיזים את המצלמה טיפה שמאלה רואים משהו שונה לחלוטין. זה מה שאני גורם להם לעשות – להסתכל על הדברים בפרספקטיבה שונה”.

ובכל זאת, משהו על אומה תורמן.

“הערצתי את אביה שהוא חוקר בודהיזם טיבטי גדול ומפורסם. כשהיא באה הייתי הרבה יותר נפעם מהקטע שהיא הבת של במקום להתרשם ממנה. ויש ממה להתרשם. היא מאוד מאוד גבוהה”.

אומה תורמן. ששון: אומה תורמן. "הערצתי את אביה" (צילום: אדוארדו מוניוז אלוורז, רויטרס)