שווארמה אמיל החדשה: אותו הדבר רק עם מיזוג

"סוד הקסם" הוא מדור חדש, שבו נבקר מעת לעת במוסדות הקולינריים המוכרים והאהובים בחיפה, חלקם מיתולוגיים וחלקם עם פוטנציאל להפוך לכאלה, וננסה להבין – ובכן – מהו סוד הקסם שלהם. והפעם: שווארמה אמיל החדשה.

בשנה שעברה, אחרי 57 שנים באותו המקום, נאלצו בעלי שווארמה אמיל בעל כורחם לעבור לבית חדש. אם זה היה תלוי בהם, הם היו נשארים באותו הדוכן לנצח, אבל משרד הבריאות הקשיח את התקנות ולא נותרה להם ברירה. אצל אמיל לא אוהבים לשנות הרגלים, ולכן התמקמו כ-50 מטר מהמקום ההיסטורי, כשרק הכיכר של שדרות המגינים מפרידה בין החדש לישן.

לאמיל היו כל המרכיבים שהופכים מקום לקאלט – דוכן קטן, מעט מקומות לסועדים ורובם בעמידה, מתכון סודי, שיפוד אחד שמעמידים בבוקר ומסתלקים ברגע שהוא נגמר, גם אם זה ב-15:00 בצהריים, תשלום במזומן בלבד ותור ארוך-ארוך שמשתרך על המדרכה. מעל הכל ריחפה האגדה על הימאי הטורקי שסיפר לאמיל ח'ורי, מייסד הדוכן, על הדונר קבב וגרם לו בסופו של דבר להמציא את השווארמה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

תור טיפוסי בדוכן הישן של אמיל (צילום: חגית הורנשטיין)

בעבר הרחוק, לפני ששווארמה הפכה למאכל אופנתי שמפרנס קבוצות של עשרות אלפי חברים בפייסבוק ולפני שבעלי הדוכנים הפכו לכוכבי רשת, הוויכוחים סביב השאלה מהי השווארמה הטובה ביותר בעיר (וכפועל יוצא גם בארץ) היו מתנהלים דווקא בשווארמיות עצמן. זאת תופעה אנושית בלתי מפוענחת, להתווכח על טיבו של אוכל בעודך אוכל אותו, והיא רווחת במיוחד בחומוסיות ובשווארמיות. גררת את חבר שלך לשווארמה סבאח? עכשיו תצטרך לשמוע ממנו במשך כל האכילה כמה גאנם ("גאנם עספור!", הוא ידגיש) טובה יותר. ככה זה.

הוויכוח היצרי ביותר, שאיים על חברויות ארוכות שנים ואף על קשרי משפחה מדרגה ראשונה, היה על השאלה – חאזן או אמיל? אבל האמת היא שאין מקום להשוואה. אם חאזן זאת מכונית ספורט יפנית, אמינה וטובה, אז אמיל זאת מכונית איטלקית שבונים בעבודת יד. אצל חאזן תוקעים מנת שווארמה ואצל אמיל אוכלים אותה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

כל אחד מאיתנו מכיר את תחושת האכזבה כשמקום אהוב ונוסטלגי מחליט ביום בהיר אחד לעשות שינויים שמאיימים על אופיו – שיפוץ דרסטי שמקלקל את האווירה המוכרת או עדכון התפריט במנות חדשות ובלתי נחוצות. גם אצל אמיל חל שינוי לא קטן בהשוואה לדוכן הישן נושן. המשכן החדש יפה, נקי, מזמין ולא פחות חשוב – ממוזג. ובכך מתבטא כל השינוי, בטמפרטורת החדר.

הכל עדיין כאן. הפיתה הקטנה והקסומה, שאני לא יודע להגיד אם אני זה שגדלתי או שהיא זאת שהצטמקה, הבשר הרך, הנימוח והעסיסי (80 אחוז עגל ו-20 אחוז כבש, כך מספרות השמועות) שנדחס אל הפיתונת עם מעט מאוד תיבול, ומעליו חתיכות שומן שיש בהן מן הקריספיות, ושלוש תוספות בלבד – בצל, עגבנייה ופטרוזיליה – ובאמת שלא צריך יותר מזה. צלוחיות החמוצים, הטחינה העדינה והעמבה הצהבהבה מוגשים כבעבר. ואי אפשר שלא להזכיר את החיוך של הבעלים קיסר סרפים, שמקבל את הלקוח כאילו הוא בעצמו הקיסר.

שווארמה אמיל במיקומה החדש (צילום: נמרוד אשכנזי)

במסעדה החדשה נוספו אמנם כמה מקומות ישיבה, אבל מדובר ב-14 כיסאות לכל היותר, לאורך בר צר. בשעות הצהריים העמוסות משמש אחד מהעובדים סדרן בפועל, מאתר את הכיסא שזה עתה התפנה ושולח אותך אליו. שם תמצא את עצמך בקרבה אינטימית עם הזר שאוכל על ידך, והנה עוד מרכיב עם פוטנציאל להפוך לקאלט. כשתרצו לשלם (45 שקל למנה, עשרה שקלים לפחית שתייה, לאפה – אין) תוכלו סופסוף לעשות זאת באמצעות האשראי, אם אתם מחזיקים בכיסכם את כרטיס הפלסטיק החדשני הזה.

אז שווארמה אמיל החליפה מקום אבל שמרה כמעט על כל מאפייניה ההיסטוריים – הטובים (טעם, שירות, ניקיון וטריות) וגם הפחות טובים (מחיר וגודל המנה). היא מוכיחה שאפשר להשתנות ולהישאר בדיוק מי שאת. הקסם נשמר.

שדרות המגינים 68. שעות פתיחה: ראשון-שישי, 17:00-10:00 (או עד גמר השיפוד).