נרדפי החוק

אמצע הלילה, אמצע השבוע, אין נפש חיה במסדה. הרחוב שקט מאוד לאחרונה. חום הקיץ בהדר מוציא את הג’וקים לרחובות, וביחד עם הסירחונות הם מבריחים את הקליינטים למזגנים של הברים והמסעדות במרכזי הקניות. פתאום נשמעת צעקה מהגדה המזרחית, המדרכה השנייה מול בית הקפה שהמצאנו לה כינוי על שם מוצא המקורות והסחורות שעוברות עליה מדי יום (ועוד כמה סיבות שהשתיקה יפה להן, בעיקר הווי מקומי ובדיחות פרטיות של בעלי העסקים): “יא באלוש, מה נשמע?”. ואני, כמו אשכנזי ממושמע מהגדה המערבית, עונה בשמחה: “אהלן אהלן, ערב טוב, מה העניינים?”. הבחור הירדני הבין כנראה שמשהו לא כשורה בשיחה הידידותית שלכאורה נועדה לייצר איזה סוג של הפחדה או ניסיון עלוב לתדלק את מאזן האימה בין הגדות, ושאל אם אני בכלל יודע מה משמעות המילה ולהבא כדאי שאשאל מישהו שמבין (חלילה “מישהי שמבינה”) לפני שאני מחייך כמו דביל. פה כבר קצת התרגשתי. הרי לא בכל יום פוגשים במורה גדול שכזה לחיים, שמיד בשיעור הראשון מחלק בחינם חוכמות, פנינים ורמזים בין השורות וחולק שפת סימני ידיים מגונה בין הרכבים החונים.

פתאום חשבתי שאולי זה לא היה כינוי חיבה שהוא המציא לי אלא מילת קוד סתרים חדשה שלא הכרתי, ולרגע נבהלתי – אולי זו היתה בעצם בחינת קבלה לגדודי אל־חסמב”ה? בלי להתבלבל שלפתי את האייפון הכל יכול וניסיתי למצוא את הפירוש למילה העלומה בכל דרך מקוונת אפשרית, כולל פקודות קוליות אסרטיביות וניסיון הקראה לגוגל טרנסלייט במבטא אמריקאי-ערבי, בעברית במבטא ערבי ובערבית צולעת במבטא חיפאי. מילא האייפון האדים מהבושה ולא הבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו באמצע הלילה, אבל למחרת בבוקר הצבעים שהחליפו דוברי הערבית כששאלתי לפרוש המילה היו רחוקים מלהיות מצחיקים. כי מסתבר ש”באלוש” בשפת הרחוב זה כינוי למשת”פ – משתף פעולה עם המשטרה או עם הבילוש, מלשן, שטינקר וכו’. איך זה קשור? רגע, יש עוד, זה עוד לא נגמר.

כעבור יומיים, הפעם לפנות בוקר, אחרי משמרת די מוצלחת ומפתיעה לטובה, בעודי חוזר מהמחסן ואוחז בשני בקבוקי יין אדום ביד אחת ובאייפון שכבר למד ערבית ביד השנייה, שתי דמויות חוצות את נהר מסדה ומתקרבות במהירות ובצורה מאיימת לכיוון הקפה ובידיהן בקבוקי בירה קורונה ריקים. בשניות האחרונות, לפני שהבחורים היו ממש קרובים, עוד חישבתי בעייפות אם אצליח להדוף את הפורעים ביד אחת ולנפץ על ראשם את שני הבקבוקים במקביל, או אם בכלל שווה לבזבז יין אדום במבצע של כרמל מזרחי על שני הפרחחים האלה שנראה כי אין להם רישיון לשתות אלכוהול בכלל, לא כל שכן במרחב הציבורי בפרט, וכל זאת בלי שיישבר מסך האייפון המלומד והיקר מכל. למזלם הם התחילו לדבר מוקדם מהצפוי ובלי יותר מדי איומים וצעקות. הם התעניינו בשלומי ובשלום התלונה והחקירה במשטרה בעניינם, ולקינוח, כדברי הגששים, הודו שטעו, טעיתם, טעינו, מישהו בטח טעה, ומעכשיו שלום בית ושכנות טובה.

כנראה הם לא קמו על הצד החכם של הרחוב, כי סולחה עושים במקביל להחזרת הציוד הגנוב באריזת מתנה או לפחות שובר שי עם פתק החלפה. מוזר שלקח לגנבים השכנים שלוש דקות להוריד את מצלמת האבטחה אבל שלושה שבועות למצוא את מי שהוריד אותם לחקירה בתחנת המשטרה. כאילו, הלו, חשבתם לחזור לזירת הפשע? זה בדיוק מה שצריך לעשות כל עבריין מתחיל לפי כל תוכניות הטלוויזיה. חבל שלא שאלו מראש, הייתי מודה מיד וגם מבקש את הציוד הגנוב בחזרה ב־14 יום זכות החלפה, נותן להם פיצוי הולם ומבקש תעודות זהות מכולם בשביל צווי ההרחקה. איך זה קשור? רגע, יש עוד, זה עוד לא נגמר.

כשמגיעים תיירים או משקיעים מחו”ל (נו טוב, מחוץ למסדה) ומתעניינים בשכונה המדהימה סביבנו, תמיד אחרי סיור הנדל”ן הווירטואלי שהכי מעניין אותם אני נוהג לעדכן את התושבים העתידיים בנהלים האלטרנטיביים הייחודיים לרחוב ולשכונה – שכל מה שהם צריכים לעשות כדי למצוא כיוון טוב זה לעמוד על קצה המדרכה עם יד מושטת לכיוון הכביש ולנפנף עם שטר של 200 שקל. מישהו ברחוב כבר יבין את האיתות לבד ויבוא עם קטלוג סחורה, ישאל לשלומם או יציע ליווי לתחנת הסמים הקרובה. רק השבוע למדתי שוודקה, שמתחרז עם קוקה, זו בעצם שורה מאוד מאוד יקרה, ותחשבו לבד מה הכוונה כשיציעו לכם שרימפסים ליד הוודקה (רמז: זה קשור לאצבעות הרגליים וכולל בחורה וגבר על הרצפה).

בעיה, גם למי שלא הבין בדיוק את הפסקה האחרונה שנשמעת משעשעת ואולי באמת הייתי צריך לצלם הכל ולכתוב תסריט לסדרה דרמה-קומית מקומית משטרתית, היא שאי אפשר באמת לשלב שכונת מגורים שקטה יחסית עם סחר גלוי בסמים, עם עברייני רחוב רעשניים ועם ערימות של ערסים מכל העמים, הצבעים והמינים. איך זה קשור? רגע, יש עוד, זה עוד לא נגמר.

“בעקבות רצון שני הצדדים להמשיך לעשות כסף בלי הפרעה אנחנו נאלצים לפנות את הדירה”. אפילו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא היה מצליח לנסח את זה יותר טוב עבור אדונו השאפתן. כנראה שהמאמץ המלחמתי והלחץ הצרכני הצליחו, ועוד מרכז סחר שכונתי סגר השבוע את שעריו לצער כל הצדדים ולשמחתם של התושבים והשכנים. למרות שמצלמות האבטחה צצות כאן כמו פטריות אחרי כל פשיטה משטרתית, וייתכן שבסוף בזכות הסוחרים החופשיים, העבריינים הזעירים ומעורבות וערנות התושבים יהיה כאן יותר בטוח מכל הדר, עדיין את הרוגע ואת השלווה במסדה אנחנו מעדיפים לקבל בצורת רחוב נקי מסוחרי סמים, מדרכות נקיות בלי תירוצים תפעוליים, תרבות רחוב וחיי קהילה שוקקים. רגע, חכו, יהיה עוד. זה עוד לא נגמר.

הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל