האחות הגדולה

כשירון נולד, שמונה שנים אחרי, ביצעתי בכבוד את תפקיד האחות הגדולה. הרמתי אותו ושיחקתי את האמא הקטנה כמו כל ילדה שמקבלת צעצוע חדש, אבל מאוד מהר, כשירון הפך מתינוק לאח מתפקד עצמאית, כזה שמבחינתי תופס מחצית מתשומת הלב, ההרמות הפכו להורדות, ובכל הזדמנות שמצאתי נכנסתי בו, דחפתי לו ג’וקים ונמלים לאוכל, ולא פעם הנזלת שלי הגיעה לבגדים שלו. כשהוא היה מגיע הביתה, הדאגה האמיתית שלו לא היתה מה יש לאכול או כמה שיעורי בית מחכים לו, אלא מי מחכה לו בבית בתקווה שזו לא אני.

היינו שניים, לא היו לי עוד אופציות, וגם לא היה צריך עוד אפשרויות. ירון בסך הכל היה אח טוב, והצלחתי להפנים את זה לפני שנגמרה לנו הילדות. וכך הפכה המריבה לאהבה. הייתי לוקחת אותו להופעות והתגאיתי בידע שלימים הוא צבר אפילו יותר ממני בכל הקשור למוזיקה בפרט ולתרבות בכלל. הוא היה מצטט לי נתן אלתרמן ואת חנוך לוין, ואני הייתי מתעדת הכל במצלמה. האח הזה, שתמיד היה קטן כל כך, הפך פתאום להיות גבוה ממני בשני ראשים והיה היחיד שהצליח לעזור לי להשלים בגרויות.

ככל שגדלנו הפערים גדלו גם הם והשפה המשותפת נעלמה. כשאני החלפתי את בגדי למדי צה”ל הוא החליף את הקול, כשאני עשיתי את הטיול הגדול הוא למד את הדרשה לבר המצווה, וכשאני ביליתי במסיבות עד אור הבוקר ובשינה עד השקיעה הוא עזב לקיבוץ והתנדב בקהילה. איכשהו המרחק הגיאוגרפי, פער הגילאים ואולי גם ההצקות שלי כשהיינו ילדים יצרו מין ריחוק כזה, במודע או שלא, אבל בבטן זה אף פעם לא היה נעים. היו לנו כל מיני ניסיונות להשלים חוסרים כי ביום יום כולם “אחי”, אבל אחי בן ארצי – מה איתו?

ואז ילדתי. ילדתי סטטוס חדש, ילדתי מחויבות, ילדתי את האינטואיציה, את הרגישות, את המשפחתיות, וכן – את לביא. משהו שם בחדר הלידה הביא איתו המון אור – הזדמנות חדשה, חיים חדשים ודף חדש עם אחי. אנחנו לא משפחה ענקית, מפוצצת בשמחות ובדודנים בכל הגילאים. ירון עדיין לא התחתן ולא הביא ילדים (למזלי, כי אם גבר שצעיר ממני בשמונה שנים היה עושה את זה לפני, אתם יכולים לנחש באיזו מלכודת הייתי), ולפתע הנוכחות התמימה והטהורה של לביא הביאה איתה משב רוח רענן ליחסים בינינו.

פתאום אני מתקשרת בצורה הכי טבעית שיש לירון, והוא אלי. פתאום המפגשים הם לא אילוץ אלא משהו שמחכים לו בציפייה. אני גיליתי שהוא הרבה יותר מצחיק ממה שחשבתי, והוא גילה שהוא הרבה יותר טוב עם תינוקות ממה שכולנו תיארנו לעצמנו. בדצמבר 2015 קיבלתי גם את לביא, אבל גם את אחי בחזרה. התרגלתי לנוכחות שלו, לארוחות שישי שפתאום הוא היה מגיע אליהן. הוא לקח על עצמו את עניין הכדורגל עם לביא וראה בו דרך להחזיר לי על כל ההתעללויות של הילדות. הוא הראשון שזיהה את הפוטנציאל של לביא לחרפן אותי, אבל הוא לא יזכה לראות אותו עושה את זה בקרוב. הוא לא יהיה שם כשלביא ייכנס לגן בפעם הראשונה או יתעד במצלמה את הקללה הראשונה שיוצאת לו מהפה (וגם את התגובה שלי). כי דווקא עכשיו, כשהכל התחיל לקבל צורה, הוא הרוויח ביושר את המעבר שלו לטאיוואן. אם התבכיינתי שהקיבוץ או האוניברסיטה העברית בירושלים הם רחוקים מדי, אם הפער של צבא-בר מצווה נראה מאתגר, אז עכשיו זה מרגיש על גבול הבלתי אפשרי. נכון, יש סקייפ, ווטסאפ ופייסבוק, אבל הוא ממש יחסר לי.

הייתי נותנת המון כדי להחזיר את הגלגל לאחור וליהנות עוד קצת מנוכחותו. אני חושבת על כל הפעמים שבהן התעצלתי לקפוץ לבקר או לענות לטלפון, שוויתרתי על חומוס כי העדפתי לישון צהריים או שכחתי להגיד תודה כשהוא הגיע מרוגש עם כדור חדש ללביא, שבשבילי היה עוד כדור ובשבילו זה היה מסע לא מובן מאליו לקניון. לפעמים נזכרים מאוחר מדי ולעתים מזהים בסיפור את עצמנו. אם משהו בין כל המילים האלה דיבר אליכם, פשוט שלחו לאחיכם או לאחותכם הודעת “שבת שלום” או שתעשו להם אחיין. מה שיבוא קודם.