מכבי חיפה בכדורסל נשרה השבוע לליגה הארצית והשלימה תהליך ארוך של התפרקות. הכישלון הזה אינו יתום, ובראש האשמים אפשר למנות את בעלי השליטה במועדון לאורך השנים. ג׳ף רוזן שבנה, הרס וברח, משפחת כוזהינוף שהפכה את הקבוצה לעסק משפחתי במובן הרע של הביטוי, ואילן בק שנעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה. גם חברי הנהלת אגודת מכבי חיפה כרמל שהשקיפו מהיציע המטאפורי, ולא מיציעי רוממה, לא חפים מאחריות.
אבל הרשימה הזאת לא מלאה. יש אשמה נוספת – מכבי חיפה בכדורגל. האחות הגדולה שפינקה את הקהל הירוק והאביסה אותו בתארים לעייפה עד לכדי ניוון. מי שהתרגל שמגישים לו אליפויות לארוחת בוקר, לא יסתפק בפיינל פור של ליגת העל בכדורסל לארוחת ערב. וכך יצא שהשנים היפות ביותר של מכבי סל התקיימו לצד העשור השחור של אחותה.
במקביל, התהליך שהתחיל בשנות האלפיים המוקדמות הגיע לשיאו בשושלת של ברק בכר. מכבי הפכה למועדון כלל ישראלי. האוהדים החדשים (והנפלאים) שלה התאהבו בה בגלל חדוות הניצחון והאתוס התוסס, ולא מהסיבה הפשוטה שהיא משחקת ליד הבית שלהם – במרחק אוטובוס אחד או נסיעה קצרה אל העיר הקרובה. זאת סיבה די פרוזאית לבחור בגללה קבוצת ספורט אהודה, ולכן אצל רוב האוהדים האלה הקבוצה בחרה בהם ולא הם בה.
כשהזהות העירונית דהתה והצורך להזריק תארים עמוק לווריד עלה, מכבי סל נותרה בודדה. נאבקת על תשומת הלב של ארגוני האוהדים ומקווה להידבק בקצת מאבק הכוכבים שמפזרים על כר הדשא בסמי עופר. אם מכבי רגל היא פאר היצירה החיפאית, יוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל, אז מכבי סל היא פשוט חיפה, אחד לאחד, לא פחות ולא יותר. מרגשת, היסטורית, אך מוזנחת ומשוועת למעט יחס.
רוצים להישאר מעודכנים?
בחסות העניין הציבורי המועט הרשו לעצמם בעלי השליטה לעשות במכבי סל ככל העולה על רוחם – להשתמש בה כבית גידול לכישרונות צעירים מרחבי העולם שרבים מהם מצאו את דרכם אל היריבה המרה והצהובה מתל אביב; להפוך אותה לקייטנת כדורסל למען בן משפחה צעיר; או להחזיק בה בתור פרסומת לחוגי הכדורסל של המועדון ולקרוע אותה מההיכל ברוממה שהיה הבית שלה במשך כמעט 50 שנה.
בצד השני של הכביש, דווקא הפועל סל הצליחה לפרקים לעורר עניין אצל הקהל שלה, שכבר 13 שנה מנהל את המועדון כקבוצת אוהדים, ובארבע השנים האחרונות עושה זאת בליגת העל. המיזם האדום חווה קשיים כלכליים לא מעטים, גם בעונה הנוכחית. אבל הוא עדיין חי ובועט, ומצליח למשוך מספר מכובד של אוהדים לרוממה. מה שמוסיף לא מעט תסכול בצד הירוק. במשך שנים מכבי התרגלה להסתכל על הפועל מלמעלה, וכעת תצטרך להשקיף עליה במשקפת מלמטה, ממרחק שתי ליגות.
הפועל חיפה, הפועל תל אביב, הפועל ירושלים, מכבי יפו. כולם מועדונים עם קהל קטן משמעותית מזה של מכבי חיפה, וכולם מצליחים כבר שנים ארוכות לכלכל מועדון ספורט מקצועי בכוח האוהדים. רק מכבי סל מחכה למושיע שלא מגיע. היענקל'ה שחר של הכדורסל עוד לא נולד, אבל אוהדים ירוקים נולדים כל הזמן.
יש מועדונים שיכולים לחיות בלי קהל, מכבי היא לא כזאת. היא צריכה שיאהבו אותה, שילכו אחריה, שישירו לה שירים. ומי שחושב שזאת סתם קלישאה, שיציץ בתחתית טבלת הליגה הלאומית בכדורסל. זה הרגע של אוהבי מכבי ביציעים, של האגודה ושל בעלי הון שהם גם אוהדים שרופים (כולנו מכירים לא מעט כאלה) לשנס מותניים ולהחזיר את המועדון למסלול. מכבי צריכה אתכם, ויותר מהכל – חיפה צריכה אתכם.
הפר מההר
כל מילה בסלע.
סוף סוף מישהו כותב טוב באתר הזה..
צהוב דוהה
אכן כואב. אולי הקבוצה עם פוטנציאל האוהדים הגדול בארץ אחרי הפרוייקט הלאומי של חתן פרס ישראל, האדון מזרחי, שכידוע היה במעמד הר סיני עם משה, שם קיבל בעלות על השם "מכבי". בשנות השמונים ההיכל היה מלא בכל משחק.. 3000 אוהדים חמים מעודדים את החבורה המלהיבה (אך חסרת ההישגים) עם ארי רוזנברג, עדי גורדון, דורון שפע ותומר שטיינהאוור. אפילו את פיני גרשון על הקווים. חבל וכואב שהמועדון המיוחד הזה ויתר על קבוצת הכדורסל. עצוב עצוב