מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר היה כישלון מן המעלה הגבוהה ביותר בפן המודיעיני והצבאי. השורשים הקונספטואליים של הכישלון הזה נוגעים לשתי תפישות רחבות. הראשונה היא שהיה אצלנו – והכוונה היא לא רק לממשלה, לצבא ולארגוני הביטחון, אלא גם לחברה הישראלית – קונצנזוס רחב שלפיו העם הפלסטיני דומה לעמים אחרים שאנחנו מכירים.
הנחנו שאכן יש לאנשים אידיאולוגיה, ולפעמים אפילו אידיאולוגיה קיצונית, אבל בסופו של דבר הם רוצים גם לחיות חיים טובים יותר עם איכות חיים גבוהה יותר. לכן, למרות שידענו על האידיאולוגיה של חמאס בפרט ועל הגישה הפלסטינית בכלל, הנחנו שאם נרחיב להם את מרחב הדיג, ניתן להם דלק ומים, נעביר להם כספים לצרכים הומניטריים, נכניס להם בטון לצורך שיקום מבנים שנהרסו, נסיע אותם ממחסום ארז לבתי חולים ובחזרה כדי לקבל טיפול רפואי שאיננו אפשרי ברצועה, ונייבא להם דרך נמל אשדוד את הטנדרים הלבנים של טויוטה כדי להקל על עבודות הבנייה בעזה, אז אמנם הם לא ישכחו את האידיאולוגיה שלהם, אבל ניתן יהיה להגיע איתם להסדרה ארוכת טווח, כלומר הימנעות ממלחמה כוללת.
נכון, מדי פעם יהיו התפרצויות קלות, אבל מדובר בארגונים סוררים, בתקלות, בתגובה ל"פרובוקציות ישראליות", אבל בסופו של דבר נוכל להכיל את התופעה הזאת. במיוחד אחרי שיצאנו מכל רצועת עזה עד לסנטימטר האחרון וכרתנו את ההתנחלויות. נכון, שוב הם מרירים בגלל ירושלים, בגלל הגדה או מכל סיבה אחרת, אבל בסופו של דבר הם ישלימו עם זה לטווח הקרוב, ואחר כך נראה. לישראל יש אינטרס לא להיגרר למלחמה, גם משום שאנחנו לא רוצים מלחמות וגם בגלל שיש לנו עניינים הרבה יותר חשובים ואתגרים הרבה יותר קשים דווקא בצפון.
רוצים להישאר מעודכנים?
התפישה השנייה, שאותה הנחנו עוד שנות ה-50 של המאה הקודמת, היא שמצבנו הוא כזה, שברגע שיש עלינו איום אנחנו צריכים לתקוף. אלא שמאז התחזקנו, התעשרנו ונכנסנו למוד של הגנה. זהו מרכיב שראוי כמובן שיהיה קיים, אבל הוא צריך להיות כפוף לדרך פעולה התקפית. כלומר, אנחנו צריכים להביא חורבן על אויבינו בשלב שבו הם מתכוננים לפגוע בנו, ולא להמתין לשלב שבו הם יחליטו שנוח לפגוע בנו.
אנחנו מפעילים את המדיניות הזאת כלפי איראן בסוריה כבר יותר מעשור, אנחנו יוזמים פעולה צבאית כדי להכשיל את ההכנות שלהם במסגרת המב"ם (מלחמה בין מלחמות), ואנחנו נעשה את זה עכשיו בעזה משום שנכשלנו לעשות את זה שם מאז 2006. היינו צריכים להביא עליהם חורבן ברגע שבו הם ירו את הטיל הראשון. בלבנון יש לנו בעיה עם הפעלת המדיניות הזאת בגלל העוצמה הגדולה מאוד שצבר חזבאללה, וגם משום שארצות הברית מעוניינת למנוע מהלך כזה. הבעיה היא שאנחנו זקוקים מאוד לסיוע האמריקאי כדי למנוע התלקחות אזורית.
האם לעד נחיה על חרבנו? אני מציע לא ללכת בנתיב שלפיו אם התוצאה של תופעה מסוימת לא מוצאת חן בעיניך, אתה מכחיש את עצם קיומה. אני מציע להפריד בין הצד האנליטי לבין הצרכים האישיים של הפרט או של החברה כדי להרגיש טוב יותר. אנחנו חיים על חרבנו כבר 100 שנים, ונחיה על חרבנו גם בדורות הקרובים. בוודאי כל עוד הפלסטינים מחנכים את ילדיהם למה שהם מחנכים.
ולמרות זאת, המפעל הציוני עולה ופורח. מי שרוצה לשקר לעצמו – בבקשה. לכל אדם יש הזכות הבסיסית לשקר לעצמו.
* הכותב הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון באוניברסיטת תל אביב
תגובות