מעניין כמה חיפאים עברו ליד הבניין ברחוב הנמל 46, הסמוך לתחנת הרכבת מרכז השמונה, ושאלו את עצמם מה מתרחש בפנים. סביר להניח שאיש גם לא שם לב לשלט הקטן "אולפן עציון כרמל" ולא עצר לחשוב על מה הוא מעיד.
"זהו אולפן מאוד יוניקי שאליו מגיעים חבר'ה לאחר שסיימו תואר מקצועי באוניברסיטה בארצם והם עושים עלייה לארץ", מספרת המורה שלומית אור שרעבי, "העולים הם בגילאים 35-22, אז הווייב הוא צעיר ומזכיר יותר קולג'. כולם למדו, יש להם תארים, יש להם יכולות למידה גבוהות, כך שזה אולפן ברמה גבוהה מאוד – ולא בגלל שאני מלמדת בו. הוא מלמד בתוכנית ייחודית והוא יחיד מסוגו בארץ".
איך העולים יודעים להגיע אליכם?
"אנחנו עובדים עם כל הגופים – הסוכנות היהודית, עיריית חיפה, משרד החינוך ומשרד העלייה והקליטה. יש פה גם מעונות לסטודנטים שלנו כי רבים מהם הם חבר'ה צעירים. באולפן יש תוכנית מיוחדת של רופאים שלרוב מגיעים עם המשפחות שלהם, וגם להם יש מעונות".
בכל שישה חודשים לערך נפתחת תוכנית חדשה באולפן, והמחזור הנוכחי, שבו לומדים 230 סטודנטים, היה אמור להיפתח ב-1 בנובמבר, אך בגלל שלא היו עדיין טיסות לישראל התעכבה הפתיחה בשבוע. לאחר התאפסות קצרה בעקבות המצב וחשיבה של הצוות בראשותן של מנהלת האולפן אפרת פיקרביץ' וסגניתה שמחה כהן – אם הלימודים יתקיימו בזום או פרונטלית, הפיכה של ממ"דים לכיתות לימוד והכנות נוספות – הדעה הרווחת היתה שחייבים לחבר את העולים החדשים עם הישראליות, כולל תרומה לקהילה בקטע חברתי.
שרעבי: "נסטיה בארס, שהיא רכזת מהסוכנות שמלווה את העולים ואחראית על כל התוכניות שיש במעונות, דואגת לסטודנטים מעבר לשעות הלימודים. היא אחראית על הטיולים שאליהם הם יוצאים ועל סדנת השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות או ביד ושם. היא חיפשה מקום שבו יוכלו הסטודנטים להתנדב, אך בגלל חוסר בתקציבים לא ידענו איך נצליח לשנע את כולם. חיפשתי בפייסבוק אם יש מקום קרוב אלינו, שנוכל לעלות על תחבורה ציבורית ולהגיע בכוחות עצמנו ליום של קטיף. בקבוצת הפייסבוק 'צו 8 לחקלאות' ראיתי פרסום של בחור על הסעות מכל הארץ. יצרתי איתו קשר, סיפרתי לו שיש לנו כ-200 ידיים עובדות, והוא סידר לנו ארבעה אוטובוסים שלקחו את הסטודנטים למשק של ציון סוויסה בכפר אביב בחבל התענכים בשתי נגלות, יום אחרי יום".
העולים בשדה הסלקים בתענכים (צילום: שלומית אור שרעבי)
רוצים להישאר מעודכנים?
הקבוצה הנוכחית של הסטודנטים העולים מורכבת רובה מעולים חדשים מרוסיה שברחו מהמלחמה בארצם או מצווי הגיוס שקראו להם להילחם נגד אוקראינה. יש מעט סטודנטים מאוקראינה ומבלארוס, בודדים מאמריקה הצפונית והדרומית, מעט צרפתים ושלושה אתיופים.
איך היתה המוטיבציה לצאת לקטיף?
"לא הכרחנו אף אחד להגיע כי זו מהות ההתנדבות, ולמרות זאת הגיעו 120 סטודנטים. סוויסה הסביר לנו מה צריך לעשות, והחבר'ה שלנו נתנו שם עבודה וחיסלו חצי שדה בכמה שעות. הם כל כך נהנו מהחוויה עד שהם לא עצרו לנוח. כל מי שהגיע נתן בראש שלוש-ארבע שעות. היו שם גם חבר'ה ממכינה, צעירים שהסתובבו, צעקו ושרו כשהמורות רודפות אחריהם והם מסתלקים לעשן. הצעירים עשו מה שהם רוצים, אבל החבר'ה שלנו באו לעבוד. הם חזרו מהיומיים האלה כל כך מלאים והרגישו שהם עשו משהו טוב ומועיל. זו היתה חוויה מדהימה".
בגלל שרובם רוסים בחרתם בשדה של סלק?
"הם היו מאושרים כשהבעלים של המשק אפשר לכל אחד לקחת הביתה עשרה סלקים. הם כבר דיברו על זה שהם יכינו בורשט כי זה מאכל משפחתי ויביאו לכיתה. קבענו לעשות ארוחת בוקר משותפת, וכל אחד יביא משהו. אני מרוקאית, אני אביא מטבוחה".
כמה קילו קטפתם?
"המון. הם לא עמדו בקצב שלנו לרוקן את הארגזים הגדולים, הם פשוט לא עמדו בזה. חיכינו להם כדי שירוקנו את הארגזים. אני לא יודעת להגיד לך כמה, אבל המון".
סלקים ונהנים (צילום: שלומית אור שרעבי)
תגובות