אם יש משהו שאף מפקד, שוטר, מסתערב או לוחם במג"ב רוצה לשמוע זו הפקודה "פלש פלשת" שמשמעותה הוא שהאויב פלש לתחומי המדינה. ובמילים אחרות – אנחנו במלחמה. זו הפקודה שיצאה בבוקרו של יום שבת, 7 באוקטובר, מפיקוד משמר הגבול לכל היחידות.
בסביבות השעה 6:30 נשמעו דפיקות רמות על דלת חדרו של רש"ט אוריאל פרץ במגורי הלוחמים של יחידת שקמה – הזרוע של החטיבה הטקטית של משמר הגבול, שבימים כתיקונן אחראית על ירושלים.
"זה תפס אותי בבסיס מג"ב עטרות ליד ירושלים", מספר פרץ, "אני ושני חברים ליחידה חזרנו בסביבות 1:00 בלילה ממשמרת בהר הבית, וב־6:30 בבוקר אחד מהם דפק לי על הדלת וצעק 'אוריאל, קום מהר, יש מחבלים בכל הארץ'. קמתי בבהלה, אבל לא ממש האמנתי לו כי הוא סתלבטן כזה. פתחתי את הדלת וראיתי אותו לחוץ. עליתי מהר על מדים – לקח לי שלוש-ארבע דקות מקסימום להיות מוכן – ושלושתנו התחלנו להעמיס אפודים וציוד על הרכב לשאר חברי הצוות, ופשוט טסנו משם לכיוון אשקלון".
מה עובר בראש כשאתה יודע שמחבלים פלשו לתוך ישראל. מה עושים עם זה?
"הייתי חדור מטרה. חשבתי על סיטואציה כזו שאם אני עכשיו נתקל (במחבל; ח"ה) אני לא רואה בעיניים, לא נותן למזל לשחק. יצאנו שלושתנו לדרום, ובמקביל שאר החבר'ה הוזעקו מהבית. המטרה היתה להגיע לתחנת אשקלון, ולפרוק שם את הציוד שהבאנו לצוות שלי. עשינו את הדרך במהירות והגענו תוך חצי שעה. כשהיינו בתחנה קיבלנו דיווחים בקשר שחדרו מחבלים לבניינים הנטושים באשקלון, ויצאנו לסרוק את האזור. חתרנו להגיע לכל נקודה חשודה, חדרנו לכל מקום, ואני גאה מאוד בצוות שלי ובכל החטיבה שחותרת למגע בקטע מטורף".
ראיתם או שמעתם לחימה בדרך לאשקלון?
"בכביש לאשקלון ראינו שריפות ועשן שחור מיתמר. היינו בטוחים שיש אולי חמישה מחבלים, מקסימום עשרה. לא נכנס לנו לתודעה שיש יותר מ־1,500 מחבלים בשטח ישראל. לא חשבנו בכיוון הזה בכלל. כשהגענו לאשקלון קיבלנו שוק, חטפנו את הכאפה שהעירה אותנו. וזהו, אתה נכנס".
מה זו הכאפה הזו?
"כשהקצין דיבר איתנו הוא אמר שמה שקורה פה זה לא משחק ושמדובר בחיים או מוות, ונתן לנו את התדריך ואת כל הממצאים הקשורים לסיטואציה. יצאנו ישירות לקרב, לא חשבנו פעמיים".
רש"ט אוריאל פרץ מבקר חבר פצוע. "אני מקווה שהצלתי חיים" (צילום: דוברות משמר הגבול)
"אף אחד לא יכול על עם ישראל"
באשקלון הם לא נתקלו במחבלים, ולנוכח המידע שהחל להגיע מהשטח הוחלט שפרץ וחברי הצוות שלו ייסעו לכיוון רעים, לשטח סמוך למסיבת הטבע נובה. הם לא שיערו בנפשם מול מה הם עומדים להתמודד.
"איך שהגענו ראינו את כל הכוחות הצה"ליים שוכבים על הרצפה, ולא ממש הבנו מה קורה", משחזר פרץ, "כשיצאנו מהרכב התחילו לירות לכיווננו. שמעתי את הכדורים שורקים לי ליד הראש, והקצין בשטח אמר לנו לרוץ ולמצוא מחסה. רצנו להסתתר מאחורי גבעה והשתטחנו על האדמה כדי להתמקד במטרות שלפנינו. כל מי שהיתה לו מטרה כיוון אליה, אבל עדיין לא ירה".
כי חיכיתם לפקודה?
"כי לא ידענו אם אלו חיילי צה"ל או מחבלים, רק ידענו שהם רבים. היו שם מולנו המון חמושים, יותר מ־120, ואני לא מגזים. לא ירינו כי קיבלנו דיווחים בקשר שהימ"מ בפנים, בשטח המסיבה, ואנחנו לא רוצים לפגוע בכוחותינו. הימ"מ המשיכו לתפעל שם את האירוע, וכשהסתיימו היריות המשכנו לנסוע לעומק שטח המסיבה".
מה היתה השעה?
"אני חושב שזה היה בשעה 12:00, אולי ב־13:00. אני לא ממש יודע, לא פתחתי את הנייד שלי לשנייה".
ומה ראיתם כשהגעתם לשטח המסיבה?
"מראות שאני לא מסוגל לדבר עליהם בקול, מראות מטורפים. לא ראיתי מראות כאלה בחיים שלי, ואני מאחל לעצמי לא לראות אותם שוב. קיבלנו ממפקד חטיבה בצה"ל תדריך איך לבצע את הסריקה שנדרשנו לעשות – אנחנו ניכנס מצד אחד והצבא ייכנס מצד שני – וניפגש לאחר שנבדוק את השטח. סרקנו כדי לוודא שאין במקום מחבלים, ועברנו לבדוק את כל הגופות בשטח, לראות מי חי ומי מת. והיו המון גופות. עברנו תא שירותים אחרי תא שירותים, מכולה אחר מכולה, מיגונית אחר מיגונית ואוהל אחר אוהל".
מתי הבנת את גודל האירוע, שיש אלפי מחבלים, אלפי פצועים והרוגים, מאות חטופים ונעדרים?
"אני לא אשקר לך, אבל רק אחרי ארבעה ימים. רק אז הצלחתי להכיל את כל מה שראיתי ולהבין שהמחבלים נכנסו לישראל, טבחו, רצחו, הרסו. אם היית אומרת לי לפני כן שדבר כזה עלול לקרות, הייתי צוחק עלייך".
כמה זמן היית בשטח?
"אני מעריך שיותר מ־12 שעות, ומאז אני תופס משמרות בשדרות. מדי פעם אנחנו נקראים לבצע חיפושים אחרי שב"חים".
אתם מרגישים את האהבה מהאזרחים, את רוח ההתנדבות?
"מאוד, את לא מבינה עד כמה. כל האנשים שתורמים, מביאים, מכינים ועושים למעננו, לפעמים תוך סיכון חייהם, זה כל כך לא מובן מאליו. זו האחדות שלנו, ולא יעזור לאף אחד כלום, אותנו לא ישברו. אני מאוד שמח לשרת את המדינה, וברוך השם אשרת אותה עוד הרבה מאוד זמן. אני רואה את הקריירה שלי במג"ב ורוצה ללכת לכיוון של קצונה. אני לא מתכוון לצאת מהמערכת".
עכשיו פטרולים בעיר העתיקה נראים כמו משחק ילדים.
"הכל קטן עלינו, אף אחד לא יכול על עם ישראל".
רש"ט אוריאל פרץ. "ארבעה שבועות אנחנו במלחמה, ובכל יום אני חושב עליה" (צילום: דוברות משמר הגבול)
רוצים להישאר מעודכנים?
"הלוואי שאמצא אותה ושהיא חיה"
פרץ נולד וגדל בקרית ביאליק. הוא למד בישיבה דתית ממלכתית, אבל מעיד על עצמו שהלימודים לא היו בראש מעייניו. הוא היה עסוק יותר בעבודות שיפוצים מזדמנות בזמן שחבריו למדו תורה. בבית הספר התיכון הוא כבר גיבש לעצמו מטרה וידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול – להתגייס למשמר הגבול. "כי ראיתי איך מג"ב מתנהלים ועל מה מושתתים הערכים שלהם – הם חותרים למגע, הם לא רואים בעיניים, הם חדורי מטרה", הוא מסביר. הוא ידע שיש לו התכונות המתאימות, וכשהוא מקבל משימה, כל משימה, הוא עושה אותה הכי טוב שיש, אפילו בצורה מוגזמת.
הוא רק בן 19 ונחשב ללוחם אמיץ, צנוע ורגיש. יחידת שקמה שבה הוא משרת מורכבת מצוותים מיוחדים שמטפלים בהפרות סדר ולוחמה בטרור, כחלק מהחטיבה הטקטית אשר מונה 500 לוחמים. כשאני מנסה לגרום לו לספר יותר על מה שעבר עליהם באותה שבת שחורה שתיזכר לדיראון עולם, הוא לא מנדב פרטים בקלות ומתרץ: "אין לי כל כך הרבה מה לספר כי לא הצלחתי להכיל את הכל. ניסיתי להתרכז בעבודה שלי, לחתור למגע, וזהו".
אבל זה ממש לא "וזהו". כמעט ארבעה שבועות עברו, ויש משהו שלא מניח לו, שטורד את מנוחתו בכל יום מאז. זה קשור למה שקרה בשטח המסיבה, כשהוא והצוותים האחרים עברו בין הגופות.
"כשפתחנו את האוהל השלישי ראינו שתי גופות אחת על השנייה", מתאר פרץ, "פתאום קלטנו שהבחורה ששכבה למעלה חיה, שהיא נושמת. לא היתה לנו אלונקה כי היא נשברה, אז לקחנו חתיכת קרש גדולה, השכבנו אותה עליו והכנסנו אותה להאמר כדי להעביר אותה כמה שיותר מהר לקבלת טיפול רפואי. היתה איתנו אשת קבע שהתקשרה להזמין אמבולנס שיחבור אלינו באחד מהצמתים באזור, ומשם ימשיך עם הפצועה לטיפול שיציל את חייה".
זה לא קרה. "המוקדנית אמרה לה שאין אף אמבולנס פנוי לשלוח אלינו, והציעה לנו לנסוע לאופקים כי אין לה דרך אחרת לעזור", ממשיך פרץ, "לא ידענו מה לעשות כי זה היה עניין של חיים ומוות. חשבנו שאולי היא לא תחזיק מעמד, שיכול להיות שהיא תמות. ניסינו להתווכח עם המוקדנית, וכשראינו שאין מה לעשות החלטנו להביא אותה לאופקים בעצמנו. נסענו במהירות מטורפת, כל הדרך החזקתי בדלת שלא תעוף ולחצתי לבחורה על הרגל כדי לבדוק שהיא חיה".
מה היה מצבה?
"היא נשמה אבל לא דיברה. היא היתה פצועה קשה, עם רסיס בצוואר ועם רגל מפורקת. האמת היא שכשראיתי אותה בפעם הראשונה חטפתי שוק, אבל תוך עשר דקות התעשתי והוצאתי את זה מהראש. אמרתי לעצמי שאני מציל את חייה, לא משנה מה. הגענו לתחנת אופקים, צעקנו לחובשים להגיע לרכב, והם לקחו אותה. אני באמת מקווה שהיא חיה, אני לא יודע, אבל מקווה שהצלתי חיים".
אין לך מושג?
"אין לי מושג, ואת האמת – אני מת לדעת. ארבעה שבועות אנחנו במלחמה, ובכל יום אני חושב עליה. אין יום שעובר שבו אני לא חושב עליה. אם היא חיה, אני אהיה הבן אדם הכי מאושר בארץ".
יש לך סימנים שלה שאתה יכול לשתף?
"יש לי סימנים. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, היה לה קעקוע ברגל אבל אני לא זוכר מה זה היה, והיא נעלה מגפי בלנסטון גדולות כאלה. יצרתי קשר עם מתנדב במד"א אופקים, נתתי לו פרטים עליה ואני מחכה לראות אם הוא יצליח למצוא אותה. אני יודע שהעבירו אותה למרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. אני זוכר אותה טוב למרות שניסיתי למחוק את כל המראות משם. המוח שלי לא הכיל את הכל. ניסיתי לא להיכנס לזה, כי אם אכנס לזה אשקע במחשבות. אמרתי לעצמי שעדיף למחוק את מה שיש לי בראש ולהתמקד בעבודה ולא אתן לשום דבר להסיט אותי מהמשימה. הלוואי שאמצא אותה ושהיא חיה בעזרת השם".
לאחר שהורדת אותה באופקים חזרת לשטח?
"הצוות שלי חזר לשטח, ואני ועוד חבר נשארנו בתחנה כי היינו צריכים להמתין לבן דוד שלי שהוא איתי בצוות. הוא היה בתחנה באשקלון, ובמשך כל הזמן שהיינו בשטח הוא לא הצליח בעצם לצאת משם ולחבור אלינו. חיכינו לו באופקים עד אחר הצהריים, ואז המפקד שלי התקשר שנחזור לאשקלון".
הרגת מחבל?
"לא הרגתי, אבל כנראה הצלתי מישהי. זה הרבה יותר טוב".
מצאת בחורה בחיים, התעקשת להביא אותה לטיפול, ייתכן שהיא חיה. זה מעשה גבורה.
"זה לא מעשה גבורה, זה תפקידנו – לשמור על עם ישראל, לעשות את העבודה ולהקפיד שתמיד יהיה כוח ששומר, לא משנה מה".
רש"ט אוריאל פרץ. "אני רואה את הקריירה שלי במג"ב" (צילום: דוברות משמר הגבול)
תגובות