"שמענו את היירוטים והנפילות, אבל הילדים היו חזקים"

בשבת בבוקר, כשהשמים נפלו על תושבי הדרום, יבגני פרידקין (38), מדריך טיולים במקצועו, היה בטיול בנחל נמר בגליל העליון. יום קודם לכן הוא סיים להדריך בדרום את פעילות סוכות שתכנן, ומוקדם בבוקר יצא עם קבוצה אחרת צפונה. "נחל נמר הוא אזור ללא קליטה", אומר פרידקין, "כשהקליטה סוף סוף התאפשרה, הטלפונים רטטו, ואז התחלנו להבין שבדרום מתרחשת קטסטרופה".

הטיול הופסק, והמשתתפים התארגנו לצאת לבתיהם. "אני משרת ביחידת פיקוד והצלה של פיקוד העורף", מספר פרידקין, חיפאי שמתגורר כעת בדלית אל-כרמל, "התקשרתי לקצין המילואים שלי וביקשתי להתגייס. הוא אמר לי 'לא צריך, יש לנו כבר יותר מדי אנשים'. ביחד איתי באוטו היה עוזר המדריך מטביי שרבקוב, שהוא נער בן 17. דיברנו בינינו מה אפשר לעשות, ואמרנו שלפחות נעזור לילדים, כדי שהם לא יראו מה מתרחש בדרום. רצינו שהם יישנו בשקט, בלי אזעקות ובלי לחץ מטילים ומחדירות של מחבלים".

פרידקין מנהל 13 קבוצות ווטסאפ שבהן חברים מאות חובבי טיולים מכל הארץ. בדרך הביתה הוא הכתיב לשרבקוב את נוסח ההודעה על פתיחה של קייטנה בביתו, והזמין אליה ילדים מהדרום. "כשהגענו אמרתי למטביי 'תכין ציוד. אני עדיין לא יודע מה אנחנו הולכים לעשות, אבל תכין את כל מה שצריך – מזרונים, שקי שינה וכו'". פרידקין הזעיק את אמו ולנטינה מקרית ים, ובלי לחשוב פעמיים הם ירדו לדרום – הוא לאשקלון והיא לקרית גת. לפי התכנון, בכל רכב הם ייקחו ארבעה ילדים.

"כשהתקרבנו לדרום החלו להישמע קולות המלחמה, אבל ידענו שנביא את הילדים בכל מחיר", מספר פרידקין, "קבענו עם ההורים נקודות מפגש שמהן נאסוף את הילדים – אני קבעתי בתחנת דלק בדרום אשקלון, ואמי נסעה לתחנת דלק בקרית גת כדי לאסוף את הילדים שהגיעו מבאר שבע. הפרידה של ההורים והילדים היתה מרגשת, חיבוק אחרון לפני הנסיעה. בדרך חזרה מאשקלון נשמעו אזעקות. יצאנו כולנו מהרכב ונשכבנו על הרצפה עם ידיים מעל הראש. שמענו את היירוטים ואת הנפילות, אבל הילדים היו חזקים. בסביבות 18:30 הגענו בחזרה לדלית אל-כרמל. התכנון היה שהם יגיעו אלי הביתה לכמה ימים. לא חשבנו שמדובר באירוע מתגלגל. למחרת ירדתי שוב לדרום להביא עוד ילדים, הפעם מאשדוד שנכנסה לקו האש ומשדרות שמחבלים עדיין הסתובבו בה".

אך אז התעוררה בעיה חדשה. "בגלל שאין לנו בבית מספיק חדרים כדי להלין את כולם, הוצאנו כל הריהוט מהסלון חוץ מטלוויזיה, פרשנו מזרונים על הרצפה ושקי שינה, וכך הם בילו יומיים", ממשיך פרידקין, "היה ברור לי שיהיה צפוף בבית ושצריך למצוא מקום גדול יותר, אבל למרות זאת אמרתי לאשתי שאם לא נמצא מקום אחר, נפרק מיטה מאחד החדרים ונפנה עוד מקום. גדלנו משמונה ל-14 ילדים, אז פניתי למועצה המקומית שלנו וקיבלתי אולם ספורט. אחרי כמה ימים החלטנו שצריך לתת לילדים תנאים טובים יותר, למרות שהם אמרו לי הכל בסדר. דרך חברים הגענו לאולפנה בקרית מוצקין לשישי-שבת, וביום ראשון הגענו לבית רוטנברג במרכז הכרמל".

אלו פעילויות אתם מארגנים לילדים?

"קודם כל בנינו סדר יום כי זה חשוב מאוד. הילדים לומדים בבוקר עם תלמידי כיתתם בזום, ואחר הצהריים יש מגוון של פעילויות. למשל, לקחתי אותם לטיול אופניים, יצאנו לבריכת הטכניון שפתחו אותה עבורנו ללא כל תמורה, יש משחקים, סרטים, פעילות כיפית ופעילות הפגתית. בשבת המשפחות שלהם כבר הגיעו לבקר".

הקייטנה בבית רוטנברג (צילום: יבגני פרידקין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"תוך חצי שעה התארגנו"

19 ילדים בגילאים 14-6 שוהים כעת בבית רוטנברג. אחת מהם היא ג'סיקה פדורינה, בת 12 מבאר שבע. לפני שהגיעה לצפון היא השתתפה במחנה סוכות של פרידקין, וכשזה הסתיים היא חזרה לביתה. "הלכתי לישון מאוחר כי למחרת לא היה צריך לקום מוקדם לבית ספר", היא מספרת, "ב-6:30 נשמעה אזעקת צבע אדום. הייתי עם אמא שלי לבד בבית. אין לנו ממ"ד בבית, ויש לנו דקה לתפוס מחסה. המרחב המוגן הכי קרוב אלינו הוא מקלט שבריצה אפשר להגיע אליו תוך דקה, אז נשארנו בחדר במדרגות. שמענו בומים ונפילות. היתה נפילה גם ליד הבית שלנו, והוא רעד כולו. חיבקתי את אמא כי ממש פחדתי. היו כמה אזעקות ברצף וכולם היו בפחד ובהיסטריה. התחלנו לשמוע על מחבלים שנכנסו ליישובים ועל נפגעים ממסיבת הטבע ברעים. בהפוגה בין האזעקות התלבטנו אם לרוץ למקלט. פחדנו לצאת מהבניין בגלל ששמענו על מחבלים שמסתובבים, אבל בסוף החלטנו לרוץ מהר. כשהגענו כבר היו שם הרבה מאוד אנשים".

איך הגעת לפרידקין?

"יבגני שלח הודעה בקבוצות שהוא אוסף ילדים מהדרום אליו הביתה. תוך חצי שעה התארגנו, אבל לקחתי בגדים רק לשלושה ימים כי חשבנו שזה ייגמר מהר. עכשיו אמא גם פה. בית רוטנברג זה מקום יפה מאוד, נעים ושקט".

את מצליחה ללמוד פה דרך הזום?

"בערך, זה קשה. לפעמים באמצע השיעור נשמעת אזעקה, והילדים מהכיתה שנמצאים בדרום צריכים לתפוס מחסה. זה מלחיץ ומפחיד".

ג'סיקה פדורינה בקייטנה (צילום: שושן מנולה)

"מי שרוצה שיבוא, ואנחנו נעזור"

ובחזרה לפרידקין. קשה להבין מה מביא פתאום אדם לקום ולעשות מעשה אלטרואיסטי כזה בלי לחשוב פעמיים, מכספו הפרטי וללא עזרה. "אני באמת לא יודע להסביר את זה", הוא אומר, "חשבנו שצריך לעשות משהו למען הילדים. יש לי פה ילדה מאשקלון שביום שבו לקחתי אותה, הבית הסמוך לביתה נפגע מפגיעה ישירה ונהרס לגמרי. יש כאן ילד ששני ההורים שלו גויסו למילואים והוא נותר לבדו. יש לי פה ילדה ששני ההורים שלה הם רופאים בבית חולים סורוקה, והיא לא יכולה להישאר לבד במצב הזה. אני כזה – תמיד נותן מה שאני יכול, לפחות משתדל".

מאחוריו סיפור חיים לא קל. "הייתי ילד חכם אבל בעייתי, הוא מספר, "הידרדרתי קצת בחיים, וזו אחת מהדרכים שלי להחזיר לחברה. יש כאן מעין סגירת מעגל – פעם נתנו לי ועכשיו אני נותן לאחרים. בהתחלה חשבנו שזה יהיה כמו תמיד – שבוע וסיימנו – אבל אנחנו כבר בשבוע השלישי. והוצאנו כבר את כל הכסף שלי ושל אשתי. את כל מה שהיה לנו הוצאנו. עוד לא שילמתי מס הכנסה ותשלומים נוספים כי אין לנו ממה, הכל הולך עבור הילדים. ביקשנו תרומות – אוכל, כסף ומשחקים – כי קשה לנו לטפל לבד במספר גדול כל כך של ילדים. הם הביאו איתם ציוד רק לכמה ימים. בית רוטנברג נתן לנו את המקום בחינם ללא הגבלת זמן, וחבר'ה מחמ״ל חיפה שאוספים תרומות לחיילים תרמו בגדים לילדים. גם קיבלנו תרומה של אוזניות למחשבים כדי שילדים יוכלו ללמוד בזום בלי להפריע לילדים אחרים. קנינו פרודוקטים, ויש לנו מבשלת שמגיעה כל בוקר בהתנדבות לעזור לנו. אנחנו אופטימיים ומקווים לטוב. חשוב לי להדגיש שיש לנו מקום לעוד 30 ילדים מהדרום, ומי שרוצה שיבוא, ואנחנו נעזור".

יבגני פרידקין (צילום: שושן מנולה)