לפני שש שנים רכשה ענת הר גיל – אז עדיין עובדת באגף מערכות המידע בטכניון – חורבה בעיר התחתית. היא שיפצה אותה, מצאה בה מפלסים חדשים, חדרים נסתרים וקשתות חבויות, והפכה אותה למרכז תרבות ובילוי לתושבי השכונה ולחובבי אמנות ותרבות שהגיעו גם מרחוק. למקום היא קראה קיבוץ גלויות 91 – כשם הכתובת שבו הוא נמצא – והוא היה אמור להיפתח לקהל הרחב במרץ 2020, אבל אז הגיעה הקורונה. בשנה הראשונה המרכז היה פתוח במשך כחודשיים וחצי בלבד, אך החזון של בר גיל להפריח את האזור לא נעלם.
לאחר שנה בדיוק, כשהוסרו המגבלות, בריאיון נרחב ל"כלבו – חיפה והקריות" קראה הר גיל למיזם "מפעל חיים" והסתערה על בניית התוכנית האמנותית שכללה תערוכה גדולה מצילומיה על חיפה, ערבי מוזיקה, הרצאות, אירועים שונים ואפילו חתונה אחת קטנה.
השכנים, שהם כולם מוסלמים, היו בהתחלה חשדניים מאוד, והיא הרגישה כנטע זר, אך פעילויות שעשתה עם ילדי השכונה גרמו לקירוב לבבות והחשדנות נעלמה. "אף אחד לא עובר כאן סתם כך, והיה צריך להביא את האנשים ולהכניס אותם פנימה", היא סיפרה אז, "יצאתי בשבתות לשוק הפשפשים כדי להביא אנשים, חילקתי להם פלאיירים, וכשחזרתי ראיתי אותם כבר מרחוק יושבים במרפסת. זה מקום לבילוי ולתרבות שדומה למתנ”ס, אבל פרטי. יש פה אוכל ושתייה, אפשר לעבוד פה בחללים כמו ב-Wework עם קפה טוב ועם בירות מצוינות. קל מאוד לקדם פה דברים – אין ועדות ואין ביורוקרטיה. אם עולה רעיון שנראה טוב, אפשר ישר לסגור. יש לנו הרבה רעיונות, יהיו פה הופעות וסדנאות, וגם בנינו תוכנית ליום כיף לחברות. זה עוד יקרה, אני לא דואגת כי המקום הוא מזמין".
ילדי השכונה צובעים את קיבוץ גלויות 91 (צילום: מתוך דף הפייסבוק "קיבוץ גלויות-91")
רוצים להישאר מעודכנים?
שנתיים וקצת אחר כך והמנגינה השתנתה לגמרי. המקום היפהפה סגר את שעריו. "סגרתי כי התייאשתי", מספרת הר גיל, "אני נלחמת, ולא הקמתי מקום בשביל להילחם. נשברתי. המקום הוקם למטרה טובה, הקדשתי לו שש שנים של אנרגיה. עשיתי הרבה דברים למען הקהילה בחינם – בשביל זה פתחתי – אבל כבר לא יכולתי יותר. לא יכולתי להילחם נגד הרשויות, וזה מה שעשיתי 90 אחוז מהזמן. שברו אותי".
וואו, איזה עצוב.
"זה עצוב מאוד, גם את ראית כמה השקעה יש שם. זה חלום, עזבתי משרת חלומות בטכניון בשביל זה, אבל די, הייתי קמה בבוקר עם מועקה של עם מי אני נלחמת. ואם את חושבת שהמלחמות נגמרו כי סגרתי את הדלתות, אז לא. אני רוצה למכור את המקום וזהו".
היו לך המון קשיים בדרך שכן הצלחת לגבור עליהם.
"נכון, במהלך הקורונה סגרו אותנו שש פעמים, והיו גם אירועי מאי 2022. אנחנו, שיושבים בתוך רחוב מוסלמי, סבלנו מאוד כי חודש וחצי זבוב לא נכנס לפה. הרחוב היה ממש מוגף, כולם פחדו להגיע. אני כן הייתי מגיעה כדי שהשכנים יראו אותי. בעיניהם אני ראש העיר הבא, ולא שאני מכוונת לכך, כי הייתי שם כל הזמן והייתי איתם. המחיר שהייתי צריכה לשלם כדי לעשות את הדברים הטובים בחינם היה גבוה מדי. העסקתי עשרה עובדים, וכדי להחזיק את המקום הייתי צריכה לעשות אירועים, על כל המשתמע מכך – ביטוחים, אוכל, פנסיות, רואה חשבון וספקים. כדי להגשים את הכוונה הראשונית שלי, החינמית, הייתי צריכה להיות עסק גדול כי המקום הזה יקר. אני לא באה בטענות לאף גורם עירוני אבל אני לא יכולה להגיד שעזרו לי".
מה תעשי עם כל האנרגיה הזו, עם החזון שלך?
"אני אמכור את המקום. ראיתי שאני מצליחה לעשות דברים גם לשכונה וגם בהתנדבות. אני בסך הכל צריכה חדר אחד קטן. אני לא רוצה מקום שאצטרך אישורים משירותי הכבאות, מהמשטרה, ממשרד הבריאות ומהעירייה. לא רוצה יותר מזה כלום. אקנה גלריה קטנה שאוכל להשמיש אותה בחינם באמת, כי לא יהיו לי הוצאות מלבד חשמל וארנונה שיהיו שפויים. אני לא רוצה להתעסק בדברים גדולים יותר".
חבל.
"נכון, חבל, כי נעשו פה דברים טובים והיה במקום הזה קירוב לבבות אמיתי עם השכונה. חבל שמקום כזה בעיר כזו נסגר בגלל התשה, כי המקום הזה היה חשוב לעיר. אני מקווה שמי שירכוש את המקום יעשה בו דברים נפלאים, ואעזור לו בחינם עם כל הקשרים שיצרתי. אגב, כשהחלטתי לסגור, הייתי בטוחה שזו תהיה הפסקה להתארגנות, חשבתי כל הזמן לפתוח את המרכז מחדש, אבל פתאום נהיה לי שקט והחלטתי שבגילי אני לא רוצה להילחם".
ענת הר גיל בקיבוץ גלויות 91 (צילום: חגית הורנשטיין)
אורית
ממש חבל מקום מקסים
צבייה, הדר
מעולם לא שמעתי על המקום הזה. חבל.
אייל
פתחה ברחוב הכי מגעיל בחיפה שבעיריה לא שמה בו שקל ואולוסיית מצוקה ואפילו פשיעה.
העירייה לא יודעת איך לעעל יוזמות כאלו ואולי לא רוצה אותן.
לא הבנתי מה מונע ממנה להשמיש את הבניין כגלריה בלבד בלי ארועים ושטויות.. אם זה מה שהיא רוצה שתציג בלבד.
כאמנית מגזרות היא לא כל כך מוכשרת ואולי גם על זה חלק מהתסכול שלה.
חיפה בבעייה קשה
בתל אביב יש סיכוי להתחדשות בכל אזורי דרום העיר
בחיפה בעיר התחתית בואדי סאליב, שוק תלפיות ושכונת נחלה וארד אל יהוד –
לא נראה שיש סיכוי. משקיעים שחשבו שיש להם זהב הבינו שבחיפה דברים לא זזים.
העירייה מעדיפה להנציח הכל כחורבות או מגורי מצוקה