"כשתגיעו לפסגות האינסוף, אתם חייבים לדעת שאין גבול לשמים"

לפני כחמש שנים נאלצה לילך קופולוביץ לשים את כל מה שהכירה עד אז על הולד ולהתבונן אל תוך עצמה, עמוק אל תוך עצמה, כדי להבין לאן ממשיכים מכאן. לאחר 30 שנה במשרד החינוך, 15 מהן כמנהלת ו-11 שנים רצופות כמנהלת בית ספר יסודי בקרית מוצקין, היא נאלצה לעזוב בגלל בעיה רפואית. הצרה היתה שהיא לא הכינה לעצמה אלטרנטיבה, או כמו שהיא אומרת: "לא הכנתי את עצמי לדבר הבא, והיה לי קשה מאוד לעצור מפעל חיים. לתפקיד הניהול נכנסתי בגיל צעיר, כשהייתי בת 35, ופתאום התחלתי להבין את כל התנודות מסביב, מה קורה כשעוזבים תפקיד של ניהול ואין תפקיד אחר במקומו. לא יכולתי לעשות הרבה דברים בגלל המגבלה הפיזית, וכל הזמן חשבתי מה יהיה הדבר הבא שעשה".

מה הבעיה, כותבים ספר.

"נכון, פתאום הגיע הרעיון לכתוב ספר, ובאפריל 2021 יצא הספר הראשון שלי – 'עד שהגעתי לדור'. זהו רומן עם נגיעות אירוטיות שהתחיל למעשה מסיפור חיים של בריונות שחוויתי בגיל הנעורים וגם פגיעה מינית על הדרך. הספר נמכר במאות עותקים ויצא מגבולות הדפים המודפסים לאחר שהרבה אנשים שלחו לי תגובות, כי הם רצו לדעת את הסיפור האמיתי שלי. כך נולדה הרצאה שקראתי לה 'שנת הלילך שלי', אשר בה אני מספרת את הסיפור שלי, על החוזקות ועל תובנות שבדרך. זהו תהליך מרתק של שנה של לחפש את הדבר הבא בחיים שלא יהיה תלוי בשום דבר, ולבנות אותו לבד בלי שאף אחד ינהל אותו. זה היה כאילו לצאת מתהום של כאב, ויצאה מזה הרצאה שהיא מאוד נוגעת".

איך מתחילים לכתוב ספר?

"הרעיון של הספר בא בעידודים בשנה האחרונה של הניהול, כשכבר ידעתי שאני עוזבת. כשהייתי נערה כתבתי קצת ביומן, כזה עם מפתח ומנעול, וכשהייתי מורה-חיילת כתבתי בעילום שם טור על בני נוער בעיתון של המתנ"ס. אחר כך במשך 30 שנה כתבתי רק תוכניות פדגוגיות ונאומים לטקסים. בשנת העזיבה הייתי קמה בבוקר, ותוך כדי איפור הייתי משכנעת את עצמי שאני צריכה לכתוב ספר. בתקופת ההחלמה, כשישבתי במשך חמישה חודשים בבית, השקט היה מתסכל מאוד. פתאום מהשקט עולים הרבה מאוד דברים. התחלתי לקרוא ספרים ובלעתי רומנים בלי סוף. כך הבנתי איך רומן בנוי ומיהן הדמויות. אם הייתי חוזרת לספר וקוראת אותו שוב, הייתי שואלת את עצמי למה דווקא את הספר הזה קראתי כמה פעמים ומה ריגש אותי בו, וכך למדתי".

וכבר בספר הראשון הלכת על אירוטי. זה לא קצת הארד קור?

"זה לא אירוטי חזק, זה נגיעות. אגיד את זה בעדינות כי הוריי עדיין איתי. גדלתי בבית שמרני מאוד, שמרו עלי לפני שהתחתנתי עם בעלי. כל הזמן היו שיחות, ופתאום כשכתבתי הרגשתי שהדמות רוצה להרגיש חופשייה, והיא הרגישה. אני, שביומיום חנוטה בחליפות שחורות, לעומת הדמות שלי שהולכת על חוף הים בשמלה שקופה ומתנפנפת. אני לא הייתי כזו ולא להאמין שזה מה שיצא לי מהנשמה, מהנפש, אבל כנראה זה ישב שם. זה לגלות את לילך מחדש ולא להאמין שהיא רק עמדה בנוהלים, שחשבה שזו המהות שלה. מנקודת השבר הכי גדולה פתאום מצאתי עולם אחר, ואם זה לא היה קורה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואז הייתי מפסידה את כל זה".

צריך אומץ כדי להיחשף כך.

"אף פעם לא טיפלתי במה שעברתי בילדות ובנערות. הפעם הראשונה שאמא שלי שמעה על מה שקרה לי אז ביריד, כשמישהו התחכך בי ולא הצלחתי לברוח, היתה רק כשהיא קראה את הספר. פתאום, יום אחד כשכבר הייתי בתפקיד החדש שלי כמאמנת מורות, במקום לכתוב משוב, פשוט פתחתי עמוד בוורד וכתבתי את המשפט 'עד שהגעתי לדור'. וכך הסיפור התחיל לספר את עצמו. בכל פעם שהייתי קוראת את מה שכתבתי, הייתי שואלת בפליאה אם אני זו שכתבתי את זה. כשאנשים קראו את הספר והתחילו לדבר עליו, רק אז הבנתי מה עשיתי כשהגעתי לדברים עמוקים כל כך בחיים שלי שהתחברו יחד, ואני לא יכולה להסביר איך פרץ המילים הזה יצא ממני".

"עד שהגעתי לדור", לילך קופולוביץ

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

במקביל לכתיבת הספר פתחה קופולוביץ לראשונה חשבונות ברשתות החברתיות. בהתחלה זה היה ניסוי. באינסטגרם למשל היא כתבה במשך 740 ימים על מסע. כל יום היא כתבה משהו קטן כי היא רצתה לראות אם כתיבתה נוגעת, וככל שהתגובות התגברו, כך הביטחון שלה להמשיך ולכתוב עלה. כשהיו לה 20,000 מילים היא העזה ושלחה את כתב היד להוצאת ספרי ניב. הם קראו, התלהבו והחתימו אותה עוד לפני שהספר היה גמור.

"ואני, שחוויתי את הכישלון בעזיבה שלי את הניהול, את כאב לב על כך שמפעל החיים שלי קרס והתמוטט, את המחלה שהקריסה אותי, שלא הצלחתי להחזיק בתפקיד שהיה המהות שלי, עצם זה שהספר יצא לאור גרם לי להבין שאני יכולה להיות מי שאני ואף אחד לא יכול להגיד לי שלא, אין דבר כזה. אנחנו יכולים להיות כל מה שאנחנו רוצים", היא אומרת.

יש לך גם תוכנית שבועית ברדיו.

"התחלתי לשדר ברדיו צלילי הקריות, וכל הסיפור שלי בעצם הוא על מישהי שכל חייה האמינה בחינוך, שהיתה במשך המון שנים עם דימוי עצמי נמוך מאוד בגלל מה שחוותה בילדות, ובכמה שנים אני פשוט סוגרת את המעגלים של החיים בגלל נקודת שבר, ומדברת על זה בצורה הכי חשופה ושקופה. זה הסיפור שלי".

החשיפה היא חלק מתהליך הריפוי?

"נכון, זה תהליך. כשהייתי מנהלת בית ספר, הכל היה בשביל הילדים, ובתהליך הבנתי שבשביל לצאת מזה צריך לקרות משהו. בחינוך האמנתי שלכל ילד יש חוזקה ושאם אטפח אותה הוא יוכל להתגבר על כל קושי, וזה מה שקרה לי. פתאום הגיעה הכתיבה משום מקום, כשחטפתי סטירת לחי. לא ידעתי שבגיל 47 אחווה נקודת שבר כזו. אמנם נשארתי במערכת בתפקיד קטן, אבל אי אפשר להשוות את האינטנסיביות של החיים. לאט לאט הבנתי שהתת מודע, כפי שמופיע בספר, הופך למציאות. זה לדבר על החרם בצורה גלויה מאוד ולספר מול קהל את הסיפור של התקיפה המינית. זה נותן כוח וגם רצון לגעת ולשתף ולהגיד שאם מישהו אחד ייקח ממני תובנה אחת לפחות על החיים, עשיתי את שלי. זה להתחבר לאותה ילדה שמלווה אותנו כל החיים. שלי היתה מתולתלת, לא הקשבתי לה במשך שנים, וברגע שפיניתי לה את הזמן, התחברנו וכתבנו רומן ביחד. אנחנו כל הזמן אומרים שצריך מבוגר שיאמין בנו, ובמקרה שלי זה תמיד היה בעלי. הוא הושיט לי יד ונתן לי את האפשרות לצאת מהתהום. זה להסתכל שתי דקות לאמת בעיניים ולהבין שזו הסיטואציה ולדעת שבכל החיים האלה, שבהם נתתי כל כך הרבה לכולם, לא השארתי שתי דקות לעצמי. התפקיד הזה שאב אותי 24/7, אפילו לא הצלחתי לפתח תחביב, ובטח לא לתת את ה-100 אחוז למשפחה".

אלו תובנות גילית בדרך?

"בתוך כל התהליך הזה יש הרבה תובנות, כמו להשאיר את האנשים שהוציאו מאיתנו את האנרגיות השליליות מאחורי השער הכחול, וכשמתחילים להחלים מתוך כאב בוחרים להמשיך רק עם אנשים שעושים לנו טוב. אני קוראת להם 'האנשים עם השמש בכיסים'. כמה זמן זה מפנה כשמוציאים את האנשים האלה מהחיים – את לא מבינה מי נכנס במקומם וזה פשוט מרגש. היום המילים שיוצאות הן מרפאות, ואני מבינה את הדברים הקטנים – ללכת לכמה דקות לים לפני העבודה, לפתוח את התריס לפני הקפה הראשון ולראות את הזריחה שמשתנה בכל בוקר מחדש, להסתכל על דברים שמי בכלל הסתכל עליהם בתוך שגרה של לחץ ועמידה ביעדים. השתנו לי החיים לגמרי, ואת זה אני מנסה להעביר הלאה".

בואי נדבר על הספר החדש.

"כבר בהשקה של הספר הראשון אמרתי למנכ"ל ההוצאה שיש לי כבר שם לספר החדש – 'כשהגפן תסלסל עליו'. אצלי זה תמיד מתחיל בשם. פתאום נפל עלי פרץ של כתיבה, מי היה מאמין שתוך שנה ושלושה חודשים אשיק ספר נוסף, גם הוא ספר יפה ונוגע שנכתב בלשון זכר – דבר שאתגר אותי מאוד. הספר מספר על רב סרן בגולני שעזב את הצבא בזעם וחזר אל הילדות שלו. הוא גדל לבד, בתוך מסגרת לא מותאמת של פנימייה, במשפחות אומנה, ובסופו של דבר, בעידודי הזמן, נוצרת אהבה של נשמות תאומות ומתקנת כאלה שכבר לא מאמינים שהם ראויים כי הלב שלהם נשבר בדרך".

אז אפשר לקרוא לך סופרת.

"לפני שנה, לקראת יום הולדת 50, אמרתי לבעלי שאני לא רוצה מסיבות הפתעה במתנ"סים, אני רוצה לנסוע איתו לניו יורק לשמונה ימים כדי לסיים את כתיבתו של הספר השני שם. אמנם לא סיימתי את הספר שם, אבל שתי דמויות חדשות צצו והן יהיו בספר השלישי. לפני כמה ימים כתבתי כבר את שמו של הספר השלישי. בניו יורק הבנתי שכל מה שעשיתי עד היום הביא אותי למקום שאני נמצאת בו עכשיו, ולכולם אני אומרת – כשתגיעו לפסגות האינסוף, אתם חייבים לדעת שאין גבול לשמים. זה הכל".

"כשהגפן תסלסל עליו", לילך קופולוביץ