בזמנו, כשהיידיש עוד שלטה פה, כשהיית אומר על מישהו שהוא חושב את עצמו למוישה גרויס, הכוונה היתה הפוכה – הוא בעצם לא כזה גרויס (ביידיש גדול) אלא רק חושב את עצמו ליותר חכם מכולם ומרגיש מעל כולם. מוישה גרויס היה איש חשוב, סמכותי, וזה תפס בכל תחום מקצועי.
"אבא היה פדנט, בדיוק כמו השם שלו – משה גרוס", מספר הצלם והמורה לצילום אלי גרוס על אביו, "היו כאלה שטענו שאת המונח היידישאי 'מוישה גרויס' המציאו עליו עוד בתקופת הפלמ"ח. הוא תמיד שמר בסודיות על הדברים שלו, על התהליכים שהוא עשה ועל המקומות שהוא ביקר בהם. נו, יקה אמיתי".
בימים אלו ממש מפנה גרוס הבן את הסטודיו לצילום קרן אור שאביו פתח בשנת 1955 ברחוב הרצל 23 בהדר. האב אמנם נפטר כבר בשנת 2018, אך בהוראת בית המשפט נדרש הבן לפנות את הנכס שהיה בדמי מפתח. גרוס הבן, שהצטרף לאביו בשנת 1976, התמחה בפיתוח ובהדפסות צבע – תחום שהיה חסר אז בארץ. בשנת 1997 העביר לו אביו את ניהול הסטודיו, ומאז ועד יום מותו עסק בעיקר בארכיון שלו.
"אבא היה אגרן – אסף כל דבר שרק יכול היה, והיו לו ארכיונים ייחודיים מאוד", מספר גרוס, "אבא היה מוותיקי הצלמים בישראל, והוא ליווה את התפתחות התעשייה הישראלית מראשיתה. את כל הטסטים של התמונות הוא שמר, גם את אלו שיצאו פחות טוב. לא אחת שאלתי אותו למה הוא שומר הכל, מה הרעיון מאחורי זה, והוא לא הסכים לשמוע. למזלי, אני לא צריך להתעסק עם הארכיון הזה כי כולו נתרם לארכיון העיר חיפה ששמחו מאוד על כך".
השלט אל הסטודיו. 68 שנים באותו מקום (צילום באדיבות משפחת גרוס)
רוצים להישאר מעודכנים?
הימור נכון
משה גרוס נולד בלייפציג, גרמניה, בשנת 1925 והגיע עם משפחתו לארץ ישראל כשהיה בן 8. הוא החל להתמקצע בצילום בשנת 1945, כששירת כצלם של מחלקת הסיור בפלמ"ח, ובהמשך היה ממקימי יחידת הצילום של חיל המודיעין. את השנים שהוא שירת במוסד הוא תמיד הצניע, ולאחר קום המדינה הוא החל לעבוד במחלקת המונים של חברת החשמל מכיוון שהיה בוגר בית ספר מקצועי במגמת אלקטרוניקה וחשמל.
"אבא הבין בחושיו המחודדים שיש צורך בנושא התיעוד", מספר בנו, "מדובר בעיקר בצילומי מסמכים של תעודות מגרמניה, בימים שבהם עוד לא היתה מכונת צילום מסמכים שעושה פוטו קופי. הוא צילם בפילם, היה מדפיס את הצילום כתמונה, וזה היה המסמך. מסתבר שהוא הימר נכון והיתה לו המון עבודה. לאורך שנות פעילותו הוא התמחה בצילומי תעשייה ואדריכלות, שהיו התחומים האהובים עליו. הוא היה גם מראשוני הצלמים הישראלים שהתמחו בתעשיית מיקרו-אלקטרוניקה ומעגלים מודפסים. באמצעות ידע טכני שצבר בשירותו במעבדה בשירות הביטחון, הוא הביא להקטנת מעגלים במכה אחת בשיטה צילומית – טכנולוגיה שטרם היתה אז בארץ".
אביך ליווה לאורך השנים תהליכים רבים בהתפתחות התעשייה והתשתיות בארץ.
"נכון, הוא תיעד תהליכים כמו בנייתו של המוביל הארצי מזמן הנחת אבן הפינה ועד ליום בו הוזרמו בו המים לראשונה. בכל שבוע הוא צילם את ההתקדמות – מרגע החפירה עד שהמים זרמו לנגב. אבא היה צלם הבית של מקורות אבל הוא ליווה המון פרויקטים כמו הקמת נמל חיפה ובתי הזיקוק, הנחת אבן הפינה של מספנות ישראל, הקמתם של התעשייה האווירית, מפעלי הייטק כמו אלסינט, אל-אופ ואלביט מערכות, בתי חולים ומוסדות תרבות ותיירות מרכזיים בישראל כמו הקמת רשת מלונות הילטון ישראל, תיאטרון חיפה והיכל התרבות בתל אביב. משרדי הארכיטקטים הכי גדולים במדינה עבדו איתו – רכטר, מנספלד, רוזוב ורזניק. היו לו תמונות מפורסמות כמו התמונה של גולדה מאיר מבקרת בתעש או דוד בן גוריון עם הקליע ביד. יש גם צילום של אבא חושי מנגן בחצוצרה ביחד עם ילד ב־1 במאי 1951".
אז הארכיון בעצם מבוסס על העבודות האלה?
"הלקוח קיבל את התמונה שהוא רצה, הנגטיבים נשארו אצלו, וזה למעשה הארכיון. כשאלביט המציאו את המכשיר הראשון שלהם – קוצב הלב – אבא היה זה שצילם אותו ותיעד את בנייתו. אגב, כשהוא היה נכנס לסטודיו הדלת תמיד היתה סגורה, אסור היה להיכנס למעבדה. גם בגלל שהרבה מהעבודות היו מסווגות כסודיות ביותר, אולי הכי מסווגות בארץ. אי אפשר היה להיכנס לחלל העבודה במעבדה בגלל הצורה שלה – היו לה דלתות נסתרות, והוא הקפיד לעבוד על המסמכים הסודיים ביותר רק בחדר מסוים. אם היו דברים מעבר, הם היו מוטמנים בכספת בבנק".
חלק מהארכיון של משה גרוס. "אבא היה אגרן – אסף כל דבר שרק יכול היה“ (צילום: אלי גרוס)
זווית ראייה אחרת
עוד כשהיה נער, האב נעזר בבנו כשהיו לו הגדלות ענק של 40-30 מטר, כמו למשל תפאורות לתיאטרון חיפה. הם היו עובדים בלילות, והחיידק נתפס. כשבגר נרשם גרוס ללימודי צילום בירושלים, ובהמשך השתלם בארצות הברית. כשחזר, הוא הצטרף לסטודיו בהדר בשיא פריחתו.
"אבל אני ראיתי את הצילום אחרת ממנו", מספר גרוס, "אני הכנסתי את נושא הצילום הצבעוני לקרן אור, והתחלנו לעשות הדפסות צבע לאלביט בכמויות אדירות. במעבדה היו לנו שמונה עובדים שחלקם הדפיסו בצבע וחלקם בשחור-לבן, ולכל אחד מאיתנו היה אסיסטנט שהתלווה אלינו לצילומים. זה היה עסק פעיל מאוד, כשהשיא היה בתחילת שנות ה־90. שר המסחר והתעשייה דאז משה נסים רצה לעשות פרוספקט על כל תעשיות האלקטרוניקה, המתכת החכמה והעיבוד השבבי בישראל. הוא פנה לשמונה משרדי גרפיקה שונים בתל אביב שאמורים היו לספק לו חומרים. מתוך 45 צילומים שהוא בחר שייצגו את ישראל, 38 היו שלנו, של קרן אור. זו היתה המחמאה ההיקפית הכי גדולה שקיבלנו".
אתה ידוע בצילומים מורכבים מאוד מבחינה טכנית.
"המשכתי לצלם בפילם עד לשנת 2004, שזה היה מאוחר יחסית. יצרתי משהו שלא היה בישראל וגם לא בעולם – ביצוע של כמה צילומים בטכניקות שונות על אותו פריים ושימוש בשכבות שונות בתצלום בודד. התמונה הסופית היתה לי בראש, ופשוט הרכבתי אותה על ידי צילומים שונים. אם היום אצטרך לעשות את זה לא אצליח, אבל אז לא היה פוטושופ ואני הגשמתי חלום".
ואיך היה המעבר לצילום דיגיטלי?
"בדיוק היתה לי שיחה מעניינת על התפתחות הצילום. ניסיתי להסביר למישהו שהגענו למצב שמביא אותנו בדיוק למקום שאנחנו רוצים בשניות. אני נזכר איך עבדנו פעם, איך הייתי יוצא החוצה עם מצלמת אולפן גדולה, מחכה לפיתוח של הסרט, ואז היה לוקח כמה ימים עד שהגעתי לסטודיו ופיתחתי את התמונות. האיטיות הזו יצרה מצב שבו כשראית את התוצאה קיבלת אותה כמו שהיא. כשאתה מצלם בדיגיטלי, אתה נותן לחיצה ורואה את התוצאה על המקום. בשנייה אתה מגיע לשפה שלך שהיא הכי שלך. החופש שלך ליצור ולעשות אמנות כמו שהיא באמת היא היום ולא אז. המצלמה הדיגיטלית הביאה אותי למקומות הכי טובים, שבהם אני יכול באמת להעז, ללמוד ולעשות המון דברים טובים. היום אני יוצא לצלם רק עם הנייד ואני הכי נהנה. לעשות תמונה פנורמית זה דבר שלא יכולנו לחלום עליו פעם, וזה וואו. זה סוף הדרך מבחינתי, אני מתלהב מזה כמו ילד ואני כבר בן 72. כשאני יוצא ליום צילום אני מרגיש ונהנה כמו ילד, ועוד מקבל על זה תשלום יפה. איזה כיף זה. אני משתדל להביא את עצמי לתוך הצילום, שיראו את היד שלי בתוך התהליך, ובכל פעם אני עדיין לומד עוד משהו. כיום אני מצלם סרטי תדמית ללקוחות, ואני עף. מבחינתי זה חלום, סוג של הגשמה".
אז אתה עדיין עובד למרות שהסטודיו נסגר?
"הסטודיו בהדר נסגר, אבל באישור התימנייה שלי עברתי לעבוד מהבית".
איך נוצר הקשר עם ארכיון העיר?
"ראיתי את האתר בגוגל, השארתי הודעה שאני מבקש ליצור איתי קשר, והתקשרה אלי שולי שהגיעה לסטודיו. הראיתי לה ארבעה תיקים של עיריית חיפה, וזה היה מדהים. כשפתחנו את התיקים היא נדהמה. היא סיפרה לי שכמעט על כל התמונות בארכיון העיר יש חותמת של קרן אור. היא לקחה ליד את התיק של אלביט, ראתה עוד ועוד תיקים והבינה שכל התעשייה הישראלית נמצאת בארכיון של אבא. נס גדול קרה לי עם ארכיון העיר כי לא ידעתי מה לעשות עם זה. לא ראיתי את עצמי מתעסק עם כל התיקים האלה ואורז אותם. חלק מהלקוחות כבר לא רלוונטיים, אבל לא בעיני שולי מארכיון העיר. היא אמרה שיש חברה שכבר לא קיימת, כמו מונסל, שהמציאה ביחד עם חברת אלישרא שבב שהפך את כל תעשיית ההייטק בישראל למה שהיא היום, והדבר הזה מצולם ומתועד. זו היסטוריה של ממש. 2,000 לקוחות, שלושה מיליון נגטיבים, והכל רשום – שם החברה, מה מצולם ומי הזמין את העבודה. יש שם הכל – קטלוגים של מכון הייצוא הישראלי, המוצרים הראשונים שיוצרו בתלמה – בקיצור, התפתחנו ביחד עם ההיסטוריה של מדינת ישראל. זה בדיוק הסיפור".
עבודה של אלי גרוס. "היום אני יוצא לצלם רק עם הנייד ואני הכי נהנה“
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ארכיון העיר לא יכולים לטפל במה שמעבירים אליהם
שולי צריכה להגיד את האמת לתורמים שהארכיון בקריסה בגלל חוסר תקצוב העיריה
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
לא ברור מה אלי גרוס צילם בכתבה.
מה זה בכלל ומאיפה זה??