צאו להפגין, אל תעשו חשבון

על המזימה הגדולה מכולן לא עלו עדיין חסידי תיאוריות הקונספירציה, אנשי ארגוני המחאה המקצועיים והאקטיביסטים הקולניים ביותר: האם ייתכן שבין חומרי הבעירה שעשנם נפלט מארובות המפרץ יש גם חומרי הרגעה רפואיים? האם מצאו בעלי המפעלים דרך להבעיר בדוודיהם וליום, לוריוון וקסנקס שיעטפו את העיר ואת הקריות בעשן של שאנטי? או שמא המשטרה משליכה לשם את יבול "מעבדות" ההידרו שהיא מאתרת חדשות לבקרים? משום שאחרת קשה להבין את הרוגע היחסי שבו מקבלים החיפאים ושכניהם את ההתעמרות בהם מצד כל הסקטורים בעלי הכוח – הפרטי, המוניציפלי והארצי.

בשבוע שעבר נערך מפגש באחד מהברים בעיר שעסק בההתעוררות מחדש של המחאה החברתית של 2011. בפתח תקוה, הזכירו שם, מפגינים כבר חודשים רבים מדי שבוע ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפעול נגד השחיתות. אחת מהדוברות התייחסה להצטרפות הדלה של תושבים בחיפה להפגנות נגד זיהום האוויר. את המציאות הזו אנחנו מכירים היטב – דוח של משרד הבריאות קובע שהמפעלים הורגים אותנו, מהדורות החדשות נפתחות בקול תרועה, מתארגנת הפגנה במפרץ עם 1,000 איש. הירוק חוזר ללחיים של האקטיביסטים, הם קובעים הפגנת המשך לעוד שבוע, מקווים לתנופה, ומגלים שמומנטום הוא טוב לפתח תקוה, אבל כאן זה לא עובד.
זה לא תמיד היה כך. למעשה, חיפה היתה המקום הראשון שניפץ את האשליה של לכידות כמו משפחתית בין הכוח לנשלטים – בסוף שנות ה־50 עם המרד בוואדי סאליב. אולי העוצמה של המרד המפואר ההוא הפחידה עד כדי כך את השלטון שזה הספיק לדורות, משום שמי שלומד לעומק את השסע שהוביל למרד ושנותר אחריו מבין שלא יכולה להיות כאן נחת. אולי בגלל זה חיפה חדלה לעמוד בחזית המחאה נגד מבנה הכוח בהתגלויות השונות שלו – כלכלית, עדתית ואתנית.

אבל יש לה פוטנציאל לשוב ולעמוד בחזית. שלל מאבקים שנוגעים לכלל הציבור נוגעים הרבה יותר לתושבי חיפה. לכאורה המאבק בזיהום הוא הראשון שבהם. בימים אלה הוקם מאהל מחאה מול ביתו של שר האוצר משה כחלון, תושב חיפה המופקד היום גם על מינהל התכנון. הוא אמור לתת דין וחשבון קודם כל לשכניו הפיזיים.

אבל מה עם המאבק לחלוקה צודקת של משאבים? לצד הארגונים הירוקים הפגינו השבוע גם הנכים הדורשים את העלאת הקצבאות. כחלון ה”חברתי” חייב גם להם דין וחשבון. סולידריות בין שני המגזרים האלה היתה מולידה מאבק קוהרנטי יותר. המטרה הגדולה היא אותה מטרה – להבהיר למי ששולט במבנה הכוח שהוא שואב את כוחו מאיתנו ולא להיפך.
ומה שהיה מסדר את הכל במקום, כמובן, הוא המאבק נגד חוסר הצדק האתני, שבחיפה הוא ממוסך ונחבא מאחורי סיסמאות של פסאודו דו קיום. בשעה שעוברים בכנסת חוקי אזרחות דרקוניים והממשלה מפמפמת איבה בין ערבים ליהודים (טרור ההצתות, זוכרים?) חייבת חיפה לקרוע מעל עיניה את קורי השינה הלאומיים ולהתייצב בחזית של מאבק משותף בעד שוויון אזרחי מלא.

את הסולידריות המפרה לא חייבים ללמוד מהספרים. למעשה, הרחוב הוא המורה הטוב ביותר בעניין הזה. זה אולי היה סוד ההצלחה של המחאה ב־2011 – מפגינים בעלי מטרות פרטיקולריות למדו שהמאבק שלהם אינו אקסקלוסיבי. לכן אם יש מטרה שיקרה ללבכם, אם אתם מכירים בכך שמבנה הכוח לא עובד לטובתכם, צאו להפגין, אל תעשו חשבון. מה שנראה כעוד משמרת מחאה פצפונת עשוי להפוך לתנועת המונים.

הכותב הוא עורך החדשות של עיתון “כלבו”